<h1>שיטה לחכמי איוורא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ומקשינן פתח בכנויין ומפרש ידות. כלומר שלא הוזכרו כלל במשנה. ובנדרים [ב' ע"ב] גרסינן ותו ידות אינשי, כלומר ואפי' לא היה מפרש ידות והיה מפרש בכנוין מיד הוה קשיא לן אינשי וכי שכח אותם מלהזכירם ברישא. ותימה כיון שמחסר ותאני לה, היה לו לומר חסורי מחסרא, והכי קתני כל ידות נזירות כנזירות וכל כנויי נזירות כנזירות כיצד האומר אהא הרי זה נזיר, דהשתא הוי כסדר. וי"ל דדבר ראשון של משנתינו לא רצה לשבשה דקבלה היא שהמסכתא מתחלת בכנוי ולא בידות.
<h2>דף ב:</h2>
ואקשינן ודלמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. וא"ת למה לא נשאל את פיו לאיזה דבר נתכוין. וי"ל דמיירי באדם שאמר כיוונתי לפי מה שידונו חכמים על פי הלשון שאמרתי. [לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים]. פירוש דאי הויין ידים אפילו אין נזיר עובר לפניו נמי הוו ידים שאין מוכיחות, דטפי משמע אהא נזיר מאהא בתענית, משום דנזיר יכול להיות מיד אפילו אמר כן בחצי היום, ובתענית אינו יכול להיות עד למחר כיון שאכל (מיד) [כבר] ושתה. ופרקינן אמרי לא היכא דנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי דאהא נזיר קאמר והוי ודאי נזיר, אבל כי אין נזיר עובר לפניו איכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר. כלומר ואפילו ידים שאין מוכיחות ליכא. ומשום הכי לא הוי נזיר. ולעולם סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. ויש גירסא אחרת כך, אמרי כי נזיר עובר לפניו דאיכא ידים מוכיחות הויין ידים והוי נזיר, אין נזיר עובר לפניו הויין ליה ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. והשתא האי לימא לא הוי כמו שאר לימא שבתלמוד, שכן הוא עומד. ומקשה ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר, וה"ק אהא במקומו להקריב קרבנותיו תחתיו. ופרקינן הב"ע דקאמר בלבו. היה לקבל עליו נזירות. ואקשינן אי הכי. דנזיר עובר לפניו ועוד קאמר בלבו [היה לקבל עליו] נזירות מאי למימרא. ופרקינן מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין. כלומר דצריך שיוציא בשפתיו מה שמחשב בלבו. קמ"ל. דלא בעינן, ומיהו אם אין נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר באמר בלבו. דקצת בעינן שיהא פיו ולבו שוין, כלומר שיהו דברי פיו שוין ללבו, דהיינו שיהא הנזיר עובר לפניו.
פיסקא. האומר אהא נאה ה"ז נזיר. אקשינן ודילמא אתנאה לפניו במצות קאמר. כלומר אהיה מחוייב לעשות מצוה נאה. וכדתניא זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות אעשה סוכה נאה לולב נאה ציצית נאה אכתוב ס"ת נאה ואכרכנו בשיראים. ופרקינן אמר שמואל והוא שתפוש בשערו. פירוש ואמר אהא נאה, דמשמע דמנזירות קאמר. והכא לא משני דאמר בלבו, דשמא בכה"ג לא הוי פיו ולבו שוין אם לא שתפוש בשערו. ומקשינן נזירא הוי מילתא דעבידא דאמרינן ליה נאה. פירוש וכי רגילות הוא לנדור בנזיר, דקרי ליה נאה. ור"ת ז"ל פירש דנזירות מילתא דעבירה הוא, וקאמרינן ליה נאה, כלומר היכי קרי ליה נאה, והא מילתא דעבירה [הוא] שציער עצמו מן היין. ומשני אין אפילו לר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא, ה"מ גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי למיסתר דאמר רחמנא [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו כי טמא, התם הוא דאיכא למיחש דילמא אתי למיעבר אנזירותיה כי לא יוכל לסבול אורך הנזירות פעם שניה, אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא. פירוש דאע"ג דאיכא אצלו חטא שציער עצמו מן היין מ"מ מצוה של נזירות היא גדולה יותר מחטא הצער. מידי דהוי [ברכות ל"א ע"ב] איושב בשבת בתענית חלום דקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו שביטל עונג שבת.
<h2>דף ג.</h2>
פיסקא הריני כזה. אקשינן נהי נמי דתפוש בשערו הריני כזה לא אמר כלום. כלומר שאין דיבורו חשוב להיות נזיר משום זה. ופרקינן אמר שמואל הב"ע כשהיה נזיר עובר לפניו. פירוש ואפילו הכי בהריני גרידא לא אמר כלום. ותימה כיון דנזיר עובר לפניו ואמר הריני כזה למה צריך שיהא תפוש בשערו. הריני מסלסל. ממאי דהאי סלסול שערא הוא, דקאמר במתניתין דהוי נזיר. ומפרקינן כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך. ואקשינן ואימא תורה שנאמר [משלי ד'] סלסלה ותרוממך. פירוש והוא נודר לעסוק ולהפך בה. ולא רצה להעמיד בשנזיר עובר לפניו, דניחא ליה לשנויי בלאו הכי. ופריק אמר שמואל הכא נמי בשתפוש בשערו. הריני מכלכל ממאי דכלכול שערא הוא, כדתנן גבי שבת סיד כמה שיעורו להוצאת שבת ר' יהודה אומר כדי לסוד כלכול ואמר רב בת צידעא פירוש שער. ואימא מיזן עניי דכתיב [בראשית מ"ז] ויכלכל את אביו ואת אחיו. ופרקי' אמר שמואל הכא נמי שתפוס בשערו.
הריני עלי לשלח פרע הרי זה נזיר. אקשינן ממאי דהאי שילוח ריבוי הוא. ומהדרינן דכתיב [שה"ש ד'] שלחיך פרדס רמונים. כלומר שער גידולך נאה כפרדס רמונים, והכי נמי אמרינן לשלח פרע לגדל פרע. ואקשינן ואימא מידי דעבר דכתיב [איוב ה'] ושולח מים על פני חוצות. פי' דמשמע דמעביר מים ממקום למקום, והוא נודר שיהא תמיד [מעביר] שערו כשיגדל. ופרקינן תנא פרע פרע יליף כתיב הכא בנזיר [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע, וכתיב התם [יחזקאל מ"ד] ופרע לא ישלחו גבי [כהן] הדיוט שמסתפר לשלשים יום. ודרשינן הכי בפ' כהן גדול [סנהדרין כ"ב ע"ב] ופרע לא ישלחו פרע להוי שלוחי הוא דלא לישלחו, כלומר לא יניחוהו לגדל יותר משלשים יום, והכא נמי הכי משמע לגדל פרע עד [שלשים יום]. ואיבעית אימא האי ושילח מים [נמי] ריבוי דכד משקיין ליה מיא לפירא רבי. כלומר על ידי השקאה מים רבה הפרי. וא"ת והא איכא בקראי כמה שלוח שאינו לשון רביה כגון [דברים כ"ב] שלח תשלח, [בראשית ל"ב] וישלח יעקב. וי"ל אין הכי נמי ואיהו לא אתי אלא לשנויי קרא דושולח מים דלא ליקשי. אי נמי י"ל דלא דייק אלא משלוח שאינו אמור גבי בעלי חיים דבבעלי חיים שייך לשון שלוח ממש.
פיסקא הרי עלי צפרים ר' מאיר אומר הרי זה נזיר. מאי טעמא דר' מאיר, אמר ר' שמעון בן לקיש כאומר צפרים סמוכין לשער עלי דכתיב [דניאל ד'] עד די שערֵה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין. הרי ששער וצפורין כתובין בפסוק אחד. ר' מאיר סבר מתפיס אניש מידי דסמיך ליה. ואם תאמר אם כן אם אמר נשרין דסמוך יותר לשער להוי נזיר. ותירץ ר"י ז"ל דלר"ל נמי לא הוי טעמא דר' מאיר משום סמוך גרידא אלא עיקר הטעם אף לדידיה שמא צפרי נזיר קבל עליו ודוקא כשתפוס בשערו. ודוקא נמי כשנזיר עובר לפניו.
<h2>דף ג:</h2>
ור' יוחנן [אמר] דכ"ע לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה אלא היינו טעמא דר' מאיר סבר חיישינן שמא צפרי נזיר טמא קבל עליו. פי' דנזיר טמא מביא צפרים דכתיב [במדבר ו'] וכי ימות מת עליו וגו' וביום השמיני יביא שני תורים או שני בני יונה. והכא הכי קאמר הרי עלי להיות נזיר שאם אטמא שאביא צפרים. ואקשינן מכדי חיישינן קאמר דנזיר ודאי לא הוי ודילמא צפורי נדבה קיבל עליו. פי' והיה לנו לספק גם לזה ולהצריכו להביא צפרי נדבה גם כן מספק. ומהדרי' אם כן הרי עלי קן מיבעי ליה כלשון שאר נודרים, דקן משמע צפרי נדבה, אבל צפרים לא משמע צפרי נדבה. ואקשינן תו ודילמא נזיר טמא עובר לפניו ולפטרו מן הקרבן קאמר. והכי משמע הרי עלי צפרים לפטור חובתו של פלוני. ופרקינן כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו. פי' ואינו חייב בצפרין כלל, ועל כרחין הכי קאמר הריני נזיר כזה שעובר לפניו שאם אטמא אתחייב להביא צפרין. ויש גורסין ודילמא צפורי מצורע קאמר לפטרו מקרבנותיו. פי' ויצטרך להביאם מלבד מה שהוא נזיר מספק. ופריק כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו שאינו מחוייב צפרין. וא"ת ולימא דר"ל לפטור אותו נזיר כשיטמא. ושמא י"ל דהכא נמי מיירי דאמר בלבו לנזירות וכדמתרצינן לעיל [ב' ע"ב]. ואמרינן מאי בינייהו. פי' בין ר' יוחנן לר"ל דהא לתרויהו האומר הרי עלי צפרים לר' מאיר אינו אלא ספק נזיר דחיישינן שמא צפרי נזיר טמא קיבל עליו ודוקא כי נזיר עובר לפניו ואי לא לא. ואם כן מה לי אי משום צפורין סמוך לשער קבל עליו אי משום צפרי נזיר קיבל עליו. ופרקינן איכא ביניהו כגון דאמר צפרים סמוכין לשער עלי לרשב"ל אע"ג דאין נזיר עובר לפניו הוי נזיר כיון דאמר הכי בפי', ולר' יוחנן אע"ג דאמר הכי בפי' אי נזיר עובר לפניו אין ואי לא לא משום דלא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה. ואקשינן ומי איכא למאן דאמר לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה והתניא האומר ימינא הרי זו שבועה. פי' שאם אמר ימין שלא אוכל דבר זו ואכלו לוקה עליו. מאי טעמא לאו משום דכתיב [דניאל י"ב] וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. אלמא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה. ודחינן לא משום דימין גופיה איקרי שבועה דתניא מנין לאומר ימינה שהיא שבועה שנאמר [ישעיה ס"ב] נשבע ה' בימינו ומנין לשמאל שהיא שבועה שנאמר ובזרוע עוזו. פי' ומדכתיב בימינו מכלל דזרוע הוי שמאל.
מתניתין. הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר. פי' אם אמר הריני נזיר באחת מאלה כל דקדוקי נזירות עליו וכי קתני ומן הזגים או או קתני כלומר אם אמר הריני מחרצנים נזיר או מן זגים או מתגלחת או מן טומאה הרי זה נזיר מן הכל. גמרא. מתני' דלא כר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר אינו נזיר עד שיזיר מכולם. פי' שיאמר סתם הריני דמשמע מכולם ואם יפרש שיפרש אותם כולם זג וחרצן ותגלחת וטומאה. ומיהו מודה ר' שמעון דאם אמר הריני מכלכל דמכולם משמע וכאומר הריני נזיר סתם משמע. ורבנן אפי' לא נזר אלא מחד מיניהו הרי זה נזיר. מאי טעמא דר' שמעון דכתיב [במדבר ו'] מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג. משמע דאינו נזיר עד שיזיר מכולם. ורבנן מאי טעמיהו דאמר קרא [שם] מיין ושכר יזיר. דמשמע דאינו צריך להזיר מכולם אלא ממקצתם, דהאי מיין ושכר מיותר הוא, דכבר כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין, אם כן למה כתבו לומר דאם יין גרידא (אם) הזיר הרי [הוא] נזיר. ור' שמעון האי מיין ושכר מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. ואקשינן מאי היא אילימא קדושתא ואבדלתא. כלומר דנזיר אסור לשתות מיין של קידוש והבדלה. מושבע ועומד מהר סיני הוא. כלומר שמהר סיני אדם מושבע לשתות יין של קידוש והבדלה דכתיב [שמות כ'] זכור את יום השבת זכרהו על היין ואם כן אין חל עליו לאסרו בכך. וקשה לזה דהא אין צריכין יין מן התורה דהא מקדשין על הפת ומבדילין על שכר כשהיא חמר מדינה. ותו דאתיא נזירות וחילא אעשה דהבדלה וקידוש. ור"ת ז"ל [פירש] דבתמיהה קאמר מאי היא כלומר מאי יין של מצוה הוא זה דאיצטריך קרא למיסרא עליה, אילימא יין של קידוש והבדלה פשיטא דאסור לשתות הימנו, דאטו מושבע ועומד הוא דאיצטריך קרא למיסרא, דאע"ג דכתיב זכור את יום השבת, ההיא זכירה בפה היא, ויין אינו אלא אסמכתא דרבנן.
<h2>דף ד.</h2>
אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חלה על שבועה. פי' ואסור לשתות יין משום דנזירות נדר הוא ונדר חל על דבר מצוה ולהכי אתא קרא דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה דהיינו היין שנשבע עליו כיין הרשות. ואקשינן ורבנן נמי הא מיבעי ליה להכי דהיינו לאסור יין מצוה כיין רשות. ופרקינן אם כן דלא אתא קרא אלא להכי לימא קרא מיין מאי ושכר שמעת מינה תרתי לאסור יין מצוה כיין הרשות, ושמעת מינה דאם נזר מאחת מהן הוי נזיר מכולהו. ור' שמעון אמר לך היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר מנזיר למקדש דכתיב [ויקרא י'] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך, מה נזיר ביין הוא דאסור ובשאר משכרין לא, אף גבי מקדש יין הוא דאיתסר אבל שאר משכרין לא, לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב. פי' או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב. ואיבעית אימא ר' שמעון לית ליה איסור חל על איסור כדתניא ר' שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. פי' כשנתנבלה ביום הכפורים, ואם נתנבלה מערב יום הכפורים פטור מאיסור יום הכפורים, דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבלה, והכא אתי האי ושכר לומר שאם נשבע שלא ישתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחילא אשבועתיה. אע"ג דבעלמא אין איסור חל על איסור אליבא דר' שמעון, קמ"ל קרא דמיין ושכר יזיר דהכא חל, שאם אמר שבועה שלא אשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חילא עליה. ואקשינן ורבנן הא כתיב [במדבר ו'] מכל אשר יעשה מגפן היין. דמשמע דאינו נזיר עד שיזיר מכולם. ופרקינן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה. פי' שאם אכל הנזיר כזית בין זג וחרצן לוקה. ור' שמעון לית ליה צירוף. כלומר לא צריך צירוף דאפי' בכל שהוא מחייב מלקות. דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. כלומר באיסורין ששגגתן חטאת כגון חלב ודם וחמץ בפסח לא מייתי קרבן עד דאכיל מיניהו כזית, אבל באיסורין שאין בהם אלא לאו בכל שהוא לוקה. והא דתניא בפ' בתרא דע"ז [ס"ו ע"א] תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד אסורין ומצטרפין, ר' שמעון אומר שני שמות אין מצטרפין. הא פרכינן במסכת מעילה [י"ח ע"א] דאמרינן ומי בעי ר' שמעון צירוף והאמר כל שהוא למכות ופרקינן מאי אין מצטרפין אין צריכין צירוף.
מתניתין. הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה. פי' שאם אמר שלש לשונות הללו דוקא הוי נזיר, אבל בחד מיניהו לא, שאם אמר הריני כשמשון כבן מנוח לא אמר כלום. שיש הרבה בני אדם שקרויין בן מנוח עד שיאמר כבעל דלילה. ובגמ' מפרש טעמא אמאי צריך לומר שלשתן. כמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלישתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון. אלו הם שמות מובהקים ובלא שמשון הוא נזיר. וכן אם אמר הריני כבעל דלילה אינו צריך לומר הריני כשמשון. מה בין נזיר שמשון לנזיר עולם. נזיר אבשלום קרוי נזיר עולם. הכביד את שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות. פי' מיקל בתער שמגלח מקצת השערות. ודוקא מיקל אבל לא מגלח לגמרי ודוקא בתער אבל לא במספרים. ומביא שלש בהמות. חטאת עולה ושלמים כשאר נזיר טהור, דכי אמר הריני נזיר עולם משמע דהכי קאמר הרי עלי נזירות עד עולם דנזירות הרבה קבל עליו הילכך מגלח ומביא קרבן נזיר כל שלשים יום כל ימיו. ואם ניטמא מביא קרבן טומאה. דהיני שתי תורים ואשם. נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואינו מגלח לעולם. פי' דשמשון לא גילח כל ימיו ולפיכך זה שאמר הריני נזיר שמשון אינו מגלח לעולם. ואם נטמא אינו מביא קרבן. פי' דשמשון מטמא למתים היה כדאיתא בגמ'. ואפי' לכתחלה נמי מיטמא, אלא משום דתנא רישא גבי נזיר עולם אם ניטמא, תנא סיפא נמי אם נטמא, והוא הדין דבסיפא אפי' לכתחלה מטמא. והוא הדין דהוה מצי למימר דנזיר שמשון ליתיה בשאלה ונזיר עולם איתיה בשאלה כדאיתא בפ' בתרא דמכות [כ"ב ע"א] אלא דמילתא דליתא בנזירות לא קתני דאי מיתשיל אנזירותיה אם כן לא הוי נזיר.
גמרא. למה לי למתני כל הלין. דהיינו כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה ואמאי לא הוי נזיר בשמשון גרידא. ופרקינן צריכי דאם אמר הריני כשמשון הוה אמינא כשמשון אחרינא קמ"ל כבן מנוח. ואם אמר כבן מנוח הוה אמינא איכא איניש דמתקרי הכי שמשון בן מנוח קמ"ל כבעל דלילה. ויש אומרים דבעל דלילה לחודיה סגי וכן במי [שעקר דלתות עזה בלחוד סגי. וכן במי] שנקרו פלשתים עיניו בלחוד סגי. מה בין נזיר עולם נזיר עולם מאן דכר שמיה. ומהדרינן חסורי מיחסרא והכי קתני האומר הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם, ומה בין נזיר שמשון לנזיר עולם נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער.
<h2>דף ד:</h2>
הרי אמרו נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקל ואם ניטמא אינו מביא קרבן, קרבן הוא דלא מייתי אבל נזירות חלה עליה. כלומר ואסור להיטמא למתים לכתחלה. מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר' שמעון דתניא ר' יהודה אומר האומר נזיר שמשון מותר להטמא למתים ר' שמעון אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שכן מצינו בשמשון שלא יצתה נזירות מפיו מעולם, אלא מאת המקום היה שנצטוו אביו ואמו לשמרו בתורת נזיר. מני מתני' אי ר' יהודה הא אמר אפי' לכתחילה ואנן תנן אם נטמא, ואי ר' שמעון הא לא חיילא נזירות עליה כלל. ופרקינן לעולם ר' יהודה ואידי דקתני גבי נזיר עולם אם ניטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון. וה"ה דהוה מצי למיתני נזיר שמשון מטמא ואינו מביא קרבן. לימא ר' יהודה ור' שמעון בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגי דתנן הרי עלי ככר זה כבכור ר' יעקב אוסר. דקסבר לא בעיא שידור בדבר הנדור, כגון קרבן שבא על פי נדר דאפי' בבכור דקדיש מרחם אוסר. והכא נמי בשמשון אע"ג דלא קיבל עליה נזירות, כי אמר הריני נזיר שמשון חל עליה נזירות. ר' יוסי מתיר. דבעינן שידור בדבר הנדור כגון חטאת ועולה. מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דאמר לא בעינן בדבר הנידר ור' שמעון סבר לה כר' יוסי. ודחינן לא דכ"ע בעינן דבר הנידר כלומר גבי נזיר שאינו נזיר עד שיתפיס בדבר הנדור. והאי דכ"ע דאמרינן היינו דוקא הני תנאי דהינו ר' יעקב ור' יוסי. אבל ר' יהודה דאמר האומר כשמשון חל נזירות עליו ודאי אית ליה דלא בעינן בנזירות דבר הנידר. אי נמי י"ל דר' יהודה סבר דשמשון דבר הנדור הוה דהמלאך אמר למנוח שיצוה לבנו שיקבל עליו נזירות וכן עשה. ור' שמעון סבר דלא צוה אלא שישמרוהו כדין נזיר אבל הוא לא קיבל. ושאני גבי נדר דהיינו טעמא דיכול להתפיס בבכור, דכתיב ביה לה', דכתיב [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לה', דמשמע אפי' מתפיס בדבר שהוא לה' דהיינו בכור. ור' יוסי ההוא לה' לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור, ומה [ראית], מרבה אני חטאת ואשם. דאע"ג דלאו דבר הנידר הוא, דהאומר הרי זו חטאת ואשם ואינו מחוייב בהן לא אמר כלום אפ"ה מרבה אני אותם. שכן מתפיסן בנדר. שהוא מחוייב בהן ואמר הרי זה לחטאתי ולאשמי דבריו קיימין. ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר. ור' יעקב אמר לך בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא של בית רבינו אומרים מנין לנולד לו בכור בתוך ביתו שמצוה עליו להקדישו שנאמר [דברים ט"ו] הזכר תקדיש, ור' (אסי) [יוסי] אמר לך נהי דמצוה לקדושיה אי לא מיקדיש ליה מי לא (מ)קדיש. ואקשינן גבי נזיר נמי הא כתיב לה'. י"מ דהכי פריך ואימא לה' לרבות הריני נזיר כשמשון כי היכי דמרבינן מכי ידור נדר לה' אפי' מתפיס בבכור. ופרקינן ההוא לה' דכתיב גבי נזיר מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות בעולם. פי' לפי שהם מתחרטים כשמיטמאין ונמצא מביאין חולין לעזרה, ומזה אכל דאשם נזיר כיון דאינו בא אלא על טומאה הם מתחרטים בשביל אריכות הזמן, חוץ מזה שלא נתחרט על נזירותו בשביל הטומאה כיון שנזר לשם שמים. אבל חטאת נזיר דאינו בא על ידי טומאה ודאי אכל. פי' אשם נזיר טמא, כגון שמת עליו מת בפתע פתאום. חוץ מאחד שבא אלי אחד מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקוצוותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער זה נאה, אמר לי רועה הייתי לאבא והלכתי לשאוב מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי. פי' פחז יצרי מיהר והתגבר עלי. ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה, וסופך להיות רמה ותולעה, העבודה הריני מגלחך לשמים. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר [במדבר ו'] איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'. דמשמע להזיר לשם שמים. ואקשינן ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב [שופטים י"ג] כי נזיר יהיה הנער מן הבטן. ופרקינן התם מלאך הוא דקאמר הכי. פי' אבל לא יצא נזירות מפי שמשון ולא מפי אביו. ושמשון מנא לן דאיטמי למתים אילימא דכתיב [שם ט"ו] בלחי החמור הכיתי אלף איש. דאע"ג דאין גוים מטמאין באהל אבל במגע ובמשא מטמו. ודילמא גדרויי גדיר בהו. פי' שחתכם ולא נגע בהם. וי"ג ודילמא גרדויי גרדי בהו. פי' לשון גירי כלומר חץ היה זורק בהם למרחוק והורגם והוא לא נגע בהו. אלא מהכא ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם. ודילמא אשלחינון ברישא. פי' שהפשיט בגדיהם מעליהם בעודם חיים. והדר קטלינון. ומהדרינן ויך ויקח כתיב. דמשמע (כמעיקרא) [דמעיקרא] קטלינהו. ודילמא גוססין שוינהו. ולמאן דאמר [להלן מ"ג ע"א] דכהן אסור בגוסס. י"ל דלאו דוקא גוססין אלא קרוב לגוססין. אלא גמרא גמירי ליה. פי' מסורת הוא בידינו דקטלינהו ונגע בהו לאחר מותם. ונזיר עולם היכא כתיב דתניא ר' [מאיר] אומר [וי"ג] ר' יהודה הנשיא אומר נזיר עולם היה אבשלום. שנאמר [ש"ב ט"ו] ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. ומגלח היה אחת לשנים עשר חדש אף כאן י"ב חדש. ר' נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום. ר' יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחין מערב שבת לערב שבת.
<h2>דף ה.</h2>
מאי טעמיה דר' יליף מבתי ערי חומה. פי' והתם י"ב חדש הם דכתיב [ויקרא כ"ה] ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. ומקשינן והא ר' הוא דאמר בפרק בתרא דערכין [ל"א ע"א] ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים. שאינו גואל מיד אלא לאחר שני ימים וכל י"ב חדש אבל קודם שני ימים לא. והכא נמי נימא דאבשלום לשני ימים היה מגלח. ופרקינן האי גזרה שוה משום כובד גמיר לה ובשני ימים ליכא כובד. פי' הכא גבי אבשלום כתיב [ש"ב י"ד] כי כבד עליו ובשני ימים ליכא כובד, הילכך על כל פנים יש לנו לדרוש ג"ש כפשטה דימים תהיה גאולתו שנה שלימה כדכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. ואקשינן ואימא שתי שנים דכתיב [בראשית מ"א] ויהי מקץ שנתים ימים. ופרקינן דנין ימים שאין עמהם שנים מימים שאין עמהם שנים ואל יוכיח זה שיש עמו שנים. ואקשינן תו ואימא שלשים יום כדכתיב [במדבר י"א] עד חדש ימים. ופרקינן דנין ימים שאין עמהם [חדש] מימים שאין עמהם חדש ואל יוכיח [זה] שיש עמו חדש. ואקשינן תו ואימא מהכא [שופטים י"א] מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. פי' ולפום פשטיה דקרא משמע פעם אחת לשלשה חדשים. ופרקינן דנין ימים מימים ואין דנין ימים מימימה. ופרכינן והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. ופרקינן הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. ואיבעית אימא מנא ידעינן דכל תלתא ירחי חד זימנא דילמא ארבע חד זימנא ותרי ירחין חד זימנא. פי' ואיבעית אימא היינו טעמא דלא גמר מימים ימימה דכתיב גבי בת יפתח, משום דהתם לא מפרש זימנא כלל, דמנא ידעינן דכל תלתא ירחי חד זימנא הוא, דילמא הא דכתיב ארבעת ימים בשנה הכי הוה, חד יומא לסוף ד' ירחים, וחד יומא לסוף ד' ירחים, וחד יומא לסוף עשרה ירחי, וחד יומא לסוף תריסר ירחי שתא, דהיינו משני חדשים לשני חדשים. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שבקינן קרא דלא מפרש וגמרינן מקרא דמפרש דהינו קרא דכתיב גבי בתי ערי חומה.
ר' נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום מאי טעמא גבי כהן הדיוט משום דאיכא כובד הכא נמי משום דאיכא כובד. פי' דסבירא ליה דמשום הכי אמר הכתוב לכהן הדיוט, לספר משלשים יום לשלשים יום. משום דאיכא כובד, וניחא ליה שיהו נאים ומהודרים. והכא נמי דגמירי הכביד שערו מיקל בתער בהכי איכא כובד. ר' יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת. ושילינן מאי איכא ביניהו לשאר אחוה. פי' לר' יוסי דאמר מגלח היה אבשלום מערב שבת לערב שבת ממה היתה תגלחתו משונה משאר אחיו, והלא דרך כל בני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת. ופריק איכא ביניהו יום טוב שחל להיות באמצע שבת, אחוה הוו מגלחי מערב יום טוב שבאמצע שבת, והוא לא מצי מגלח עד פניא דמעלי שבתא. אי נמי איכא ביניהו לגלוחי מצפרא דמעלי שבתא. אחוה מגלחי והוא לא מצי מגלח עד פניא. ופי' עד פניא עד לערב לאחר שהביא קרבנותיו. וה"ה דהוה מצי למימר איכא ביניהו בשאר אחוה מגלחי במספרים ואיהו בתער. ועוד דהוא היה מיקל ולא מגלח הכל והם היו מגלחין הכל.
הלין ארבעין שנה מאי עיבידתיהו. פי' דכתיב [ש"ב ט"ו] ויהי מקץ ארבעים שנה (מאי) ויאמר אבשלום, ארבעים שנה למאי כלומר מאיזה זמן (שנה) [חשיב] אותם. ומהדרינן תניא ר' נהוראי אומר לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. תנא אותה שנה ששאלו להם מלך היא (מלך היא) שנת עשר לשמואל הרמתי. ובפ' שני דתמורה [י"ד ע"א] מפרש עשר שנים מלך שמואל בעצמו שנה אחת מלך שמואל ושאול. ושתי שנים מלך שאול בעצמו הרי ג' שנים. ול"ו שמלך דוד. ועכשו צריך לומר ששנת עשר ששאלו מלך לא העמיד שהם ד' שנים לשמואל. עשירי וי"א וי"ב וי"ג, ול"ו לדוד הרי מ'. וה"ג רש"י ז"ל בתמורה [ט"ו ע"א] ל"ו לדוד. וקשה דאחר מעשה אבשלום כתיב [ש"ב כ"א] ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, ואחר הרעב היו ב' שנים, אחת שהלך יואב בכל הארץ למנות את ישראל, ואחת שקבע דוד משמרות, הרי חמש. והוא לא מלך אלא מ' ול"ו הרי כאן מ"א. וצריך לומר ששנה ראשונה של רעב היה המרד של אבשלום. ויש בסדר עולם גירסא אחרת שנת ל"ז לדוד, כי בשנת שלשים ושבע של דוד מרד אבשלום. ולפי זה נאמר דשנת עשר ששאלו להם מלך אותה שנה העמיד, ואם כן ל"ז של דוד ושלש הרי ארבעים. וקשה דאם כן איכא טפי שנת ד' לשמואל ול"ז הרי כאן מ"א. וצ"ל דלא חשבינן משנת עשר ששאלו מלך אלא מי"א שהעמידו. ומ"מ קשה דאם כן היכי אפשר שני שנים דרעב ושנת שיטה ושנת משמרות, הרי לא חי אחר המעשה אלא שלש שנים שיש מל"ז עד מ'. וצ"ל ששנה אחת קודם המרד התחיל הרעב ושנת המרד שניה, ולא נשאר רק שנת רעב שנת שיטה שנת משמרות. ואיכא תנא בסדר עולם דאמר ל"ה לדוד. והשתא קשה כשתמנה משנה עשירית לא תמצא רק ל"ט שנה. ואומר ר"ת דל"ו ול"ה אחד (יום) [הם] וההוא דאמר ל"ו חשיב שנה שנפטר שאול ומלך חציה ודוד מלך חציה. ומאן דאמר ל"ה לא חשיב לה לדוד הילכך ליכא אלא ל"ה. ומה שאנו אומרים ששמואל מלך י"א שנה, מפרש בסדר עולם מדכתיב [עי' ש"א ז'] ויהי הארון בקרית יערים עשרים שנה והוא נשבה כשמת עלי ומלך שמואל, כדדרשינן [קידושין ע"ב ע"ב] וזרח השמש ובא השמש, עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. ודוד הביא הארון מקרית יערים, לאחר שמלך שבע שנים בחברון כשמלך על ישראל, אלא צא מאותן עשרים שבע לדוד, נשתיירו י"ג לשמואל, ושמואל נפטר באותו הפרק שנפטר שאול ומלך דוד, אם כן מונה אותם בשוה בסדר עולם י"א לשמואל, וב' לשאול דכתיב [ש"א י"ג] ושתי שנים מלך על ישראל, וז' לדוד. ולכך תולה אותן באותה שנה ששאלו להם מלך, לפי שבאותו זמן מרדו במקום, ועתה מרדו במלכות בית דוד.
גמרא. מה"מ דקתני נזירות שלשים יום, אמר רב מתנא דאמר קרא [במדבר ו'] קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו. בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורה בתורה שלשים חסר אחד. פי' ולא קא חשיב כי נזר אלהיו על ראשו דההוא לשון כתר הוא כדמתרגמינן כלילא דאלהה, דאינו לשון נזירות. ומקשינן ורב מתנה נמי נילף מנזיר נזירות. דסברא הוא טפי למילף ממנינא. ופרקינן ההוא נזיר נזירות לדרשא אתו ובצרי להו ממנינא, מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. כי יפליא לנדור נדר מלמד שהנזירות חלה על נזירות, שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו [וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו] ואכלה. או שאמר הריני נזיר הריני נזיר (אם אוכל ככר זו הריני נזיר אם אוכל ככר זו) מונה שתי נזיריות.
<h2>דף ה:</h2>
ובר פדא אמר לך אטו מי ליכא חד מנהון דלאו לדרשא אתא אלא למניינא ומדההוא למנינא כולהו נמי למנינא. וא"ת לרב מתנא דמפיק מנינא מיהיה מאי דריש מכולהו כיון דלא באו למנינא. וי"ל דבכולהו איכא דרשא אלא דלא ידעינן להו. תנן סתם נזירות שלשים יום בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא. פי' דהא לדידיה סתם נזירות אינו אלא כ"ט יום. ופרקינן אמר לך בר פדא איידי דאיכא [יום] תלתין (יום) דמגלח ומייתי קרבנותיו והויא ליה כפרה משום הכי תני תלתין יומין. פי' דיום שלשים הוא יום הבאת קרבנותיו ואסור ביין ובטומאה עד אחר שיגלח ושיביאם, והויא ליה כפרה, דאף נזיר טהור צריך כפרה כדנפקא לן לקמן [י"ט ע"א] מאשר חטא על הנפש, משום הכי תני תלתין אסור בכולן. תנן מי שאמר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד יום. משנה היא לקמן בפרק ג' [ט"ז ע"א]. בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשיא. פי' דלדידיה כבר נשלם נזירות מיום כ"ט ואם גילח יום שלשים יצא ואמאי קתני יום שלשים ואחד. אמר לך בר פדא אימא סיפא. כלומר אדמקשת לי מרישא סייען מסיפא דקתני אם גילח ביום ל' יצא. פירוש ולרב מתנא אמאי יצא שהרי יום ל' ממנין נזירותו הוא ואם כן אמאי יצא והא עדיין הוא בתוך ימי נזירותו. אלא סיפא מסייעא ליה. דכך הדין מן התורה. [רישא] נעשה כאומר שלמים. פי' רישא דקתני הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד, משום דהוי כאילו אמר הריני נזיר לשלשים יום שלמים, שאין לו לגלח עד שלשים ואחד. ולפיכך גזרו חכמים דאפי' בשאמר הריני נזיר סתם לא יגלח עד ל' ואחד, אע"פ שמן הדין היה לו לגלח ביום ל'. ואמרינן לרב מתנא קשיא סיפא. פי' דקתני אם גילח ביום שלשים יצא. ופרקינן אמר לך רב מתנא קסבר האי תנא מקצת יום ככולו. פי' וכיון שנכנס יום שלשים כאלו יצא כולו ומצי לגלח בדיעבד אף ביום ל' כמו בל"א. אבל לכתחלה צריך לגלח בל"א דכיון דיום ל' ממנין הנזירות אתי לגלח יום כ"ט.
תנן הריני נזיר שלשים יום אם גילח יום שלשים לא יצא בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא קשייא. אמר לך בר פדא הכא ודאי דאמר שלימים. כלומר דאמר הריני נזיר ל' יום שלימים ומ"ה אינו מגלח אלא ביום ל' ואחד. גירסא אחרת בשלמא לבר פדא ניחא. פי' דהואיל ולית ליה מקצת היום ככולו אם כן כי אמר שלשים יום בפי' קבל עליו שלשים יום, ודין הוא דאם גילח יום ל' לא יצא, והא דאמר לעיל יצא משום דסתם נזירות הוא. אלא לרב מתנא קשיא דכיון דמקצת היום ככולו אמאי לא יצא. ופריק באומר שלימים בפירוש וכך היא הגירסא בתוספות. תנן מי שנזר שתי נזיריות. פי' שאמר הריני נזיר שתי נזיריות מגלח את הראשונה ליום ל"א ושניה ליום ששים ואחת בשלמא לרב מתנא ניחא. פי' דיום ל"א שמגלח בו ומביא קרבנות של נזירות ראשונה עולה לו לכאן ולכאן נמצא דכל נזירות איכא ל' יום.
<h2>דף ו.</h2>
אלא לבר פדא קשיא, אמר לך בר פדא [אימא סיפא] אם גילח את הראשונה ליום שלשים מגלח את השניה ליום ששים. אלמא דגילוח ביום שלשים בדיעבד שפיר דמי. אלא סיפא מסייעא [ליה]. לבר פדא דאמר שסתם נזירות אינו אלא כ"ט ימים. רישא נעשה כאומר שלימים. פי' רישא דמי שנזר שתי נזיריות היינו טעמא דמגלח הראשונה ליום ל"א, לפי שגזרו חכמים על האומר הריני נזיר סתם שלא יגלח אלא לשלשים ואחד, כאלו אמר הריני נזיר שלשים שלימים. ואמרינן לרב מתנא קשיא סיפא. פי' דקתני שאם גלח ליום שלשים יצא. ופריק קסבר האי תנא מקצת היום ככולו. ויש שגורסין כך ולרב מתנא קשיא סיפא. אמר לך כדקתני סיפא שיום שלשים עולה לו לכאן ולכאן. ואקשינן מאי היא מקצת היום ככולו הא אמרה חדא זימנא. פי' לרב מתנא פריך מאי אשמועינן בבא זו דמי שנזר שתי נזיריות בין רישא בין סיפא, אי לאשמועינן דיום תגלחת ראשונה עולה ממנין נזירות שניה אע"פ שהוא ממנין הראשונה דאמרינן מקצת היום ככולו, הא אמרה חדא זימנא בהא דלעיל. מי שאמר הריני נזיר מגלח לשלשים ואחד ואם גילח יום שלשים יצא. אלמא תחלת יום עולה לנזירות שעבר וסוף היום יעלה לנזירות שניה. ופרקינן מהו דתימא הני מילי לענין חדא נזירות דאמר ברישא גילח ביום שלשים יצא דהוי כוליה מנזירות שעבר. אבל לשני נזירויות. כלומר אבל למיחשביה גם מנזירות שניה ולמנותו לכאן ולכאן אימא לא, קמ"ל האי בבא דמי שנזר שתי נזיריות. וא"ת לבר פדא נמי תיקשי מאי קמ"ל הך בבא דגזרינן אטו אומר שלימים תנינא לעיל בבבא דרישא. וי"ל דלבר פדא ניחא דמ"מ איכא חידוש בסיפא לומר דיום שלשים שעולה לסוף נזירות ראשונה עולה גם כן לתחלת נזירות אחרונה דנאמר מקצת היום ככולו ומגלח את השניה לסוף ששים. אבל רישא דקתני אם גילח ביום שלשים יצא ההוא לאו משום דמקצת היום ככולו הוא, אלא משום דמיום כ"ט נשלם הנזירות דאי הוה צריך [שלשים] שמא לא היה מקצתו עולה להכי אשמועינן תרתי בבי.
תנן אם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השניה ליום ששים ואם גילח ליום ששים חסר אחת יצא שיום שלשים עולה לו מן המנין. בשלמא לרב מתנא ניחא אלא לבר פדא למה לי האמר שלשים חסר אחד. פירוש קס"ד כי קתני דיום שלשים עולה לו מן המנין אף לנזירות ראשון קאמר אלא אמרי' מקצת היום ככולו בסוף נזירות. בשלמא לרב מתנא ניחא דקמ"ל דאע"ג דמן התורה צריך שלשים ואפ"ה יום שלשים עולה לו מן המנין, אלא לבר פדא למה לי להאריך וליתן טעם שאם גילח ליום ששים חסר אחד יצא בדיעבד פשיטא הואיל ומן התורה עיקר נזירות אינו אלא כ"ט יום. אמר לך בר פדא אנא נמי אהא סמכי. כלומר מכאן אני לומד דנזירות אינו אלא כ"ט. וקאמר שיום שלשים עולה מן המנין לנזירות שניה, אלמא עיקר נזירות לא הוי אלא כ"ט יום, שאם היה צריך יום שלשים להשלים נזירות ראשונה, לא היה עולה לנזירות שניה, דפשיטא לי' דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן. תנן מי שאמר הריני נזיר וניטמא יום שלשים סותר את הכל בשלמא לרב מתנא ניחא. פ' דהרי הוא כמי שנטמא בתוך ימי נזירותו דיום ל' הוי ממנין הנזירות. דאע"ג מקצת היום ככולו, היינו דכי הביא קרבנותיו שותה ביין אחר כן בו ביום ואם ניטמא אינו סותר, אבל כל כמה דלא הביא קרבנותיו לא הוי מקצת היום ככולו ולכך אם ניטמא סותר. אלא לבר פדא קשיא. פי' דכיון שימי נזירות אינן אלא כ"ט אם כן כי ניטמא ביום שלשים אמאי סותר והלא כבר נשלמו ימי הנזירות.
<h2>דף ו:</h2>
אמר לך בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה. פי' והשבעה שסותר לאו משום דקסבר שיסתור כלל מנזירותו שהרי נשלם נזירותו מכ"ט, ואינו צריך להמתין שבעה אלא משום דניטמא וצריך להזות שלישי ושביעי כדי להביא קרבנותיו בטהרה, ואי ס"ד שלשים יום בעי ניסתר כולהו. ודחינן לעולם אימא לך דקסבר ר' אליעזר שלשים יום בעינן, [והא] דקאמר דאם ניטמא ביום שלשים אינו סותר אלא שבעה, האי דלא סתר כולהו משום דקסבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו. וא"ת מאי האי דאמר בר פדא אימא סיפא ר' אליעזר אומר וכי שביק רבנן ואמר כר' אליעזר. וי"ל דמדר' אליעזר נשמע לרבנן דכי היכי דר' אליעזר דסתם נזירות כ"ט, הכי נמי לרבנן דלא אשכחן דפליגי בהא. והא דאמרי רבנן סותר את הכל, טעמייהו משום גזרה אטו היכא דאמר הריני נזיר שלשים ואין לו לגלח עד יום שלשים ואחד, ור' אליעזר לא גזר. תנן הריני נזיר מאה יום וניטמא יום מאה סותר את הכל. ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים. ואי ס"ד ר' אליעזר מקצת היום ככולו, נסתר שבעה כדי להביא קרבנותיו בטהרה. ואי לא סבר מקצת היום ככולו, ליסתור כולהו. ודחינן לעולם לא סבר לה ר' אליעזר מקצת היום ככולו, ודקאמר ליסתור כולהו. אמר ריש לקיש היינו טעמיה דר' אליעזר דאמר קרא [במדבר ו'] זאת תורת הנזיר אשר ידור, התורה אמרה ניטמא ביום מלאת דהיינו ביום השלמת נדרו, תן לו תורת סתם נזיר דהיינו שלשים. וא"ת אם כן לר' אליעזר כי נטמא ביום שלשים ניסתור שלשים מהאי. וי"ל דהאי קרא מיירי דוקא באדם שנדר יותר מסתם נזירות, דהכי משמע תן לו תורת סתם נזירות, ואם כן האי קרא לא מיירי בהכי. וא"ת לרב מתנא כיון דסבר מקצת היום ככולו ליסתור שבעה, ואמאי קאמר ר' אליעזר אינו סותר אלא שלשים. וי"ל משום דאמר קרא זאת תורת וגו' דגזרת הכתוב היא שלא יסתור פחות משלשים, אבל לעולם מקצת היום ככולו. לימא כתנאי עד מלאת הימים שומע אני מיעוט ימים שנים ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ואין גידול פרע פחות משלשים יום דברי ר' יאשיה. ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים איזהו ימים שצריכין למלאת הוי אומר זה שלשים יום. פי' של חדש שצריכין למלאת שפעמים הוא מכ"ט יום ופעמים הוא משלשים. מאי לאו רב מתנא דאמר כר' יאשיה דבעינן שלשים יום כמנין יהיה. ובר פדא דאמר כ"ט סבר לה כר' דדריש מעד מלאת ועד ולא עד בכלל. כלומר דיום שלשים אינו בכלל. אמר לך רב מתנה דכולי עלמא סתם נזירות שלשים יום בעינן. אבל הכא בעד ועד [בכלל] קא מיפלגי ר' יאשיה סבר עד ולא עד בכלל, ומשום הכי לא בעי למימר מעד מלאת דמיניה לא שמעינן אלא כ"ט. וקסבר ר' דשפיר שמעינן מעד מלאת דנזירות הוי שלשים יום דעד ועד בכלל. אמר מר ואלו הן ימים שצריכין למלאת הוי אומר זה שלשים יום של חדש. פי' דממלאין יום לכ"ט בחדש ועבדינן ליה מלא. ומקשינן ואימא שבת. פי' שיום שבת ממלא את השבוע עד ששת ימי החול. ומפרקינן שבת מי איכא חסירותא. פי' לעולם יש שבעה ימים בשבוע עשה שבת, אבל חדש פעמים חסר (מכ"ט) [מל'] ופעמים מלא.
<h2>דף ז.</h2>
ואקשינן ואימא שנה. פי' שפעמים הוא מי"ב חדש ופעמים מתמלא מי"ג חדש. אי נמי פעמים שנ"ד ימים פעמים שנ"ג ימים. ומהדרינן שנה מי מנינן ליומי וכו'. פי' דכתיב [במדבר ו'] עד מלאת הימים ודרשינן אלו הן הימים שצריכין למלאת, אם כן על כרחין לא הוי שנה, שאין מונין ימים לשנה דהא רבנן דקסרי דאמרי מנין שאין מונין ימים לשנה שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה. פי' חדשים אתה מונה כדי לעשות שנה מי"ב חדשים או מי"ג. ואי אתה מונה ימים לשנים. ואם אמר אדם קונם עלי פירות לשנה אין צריך למנות שס"ה ימים אלא י"ב חדשים שהם שנ"ד ימים שנאמר [שמות י"ב] לחדשי השנה.
מתניתין. סתם נזירות שלשים יום. אמר הריני נזיר אחת גדולה או הריני נזיר [אחת] קטנה ואפי' אמר הריני נזיר אחת גדולה מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. ובגמ' מפרש טעמא דהכי קאמר אריכא ליה הא מילתא דחד נזירות כמכאן ועד סוף העולם. וכשאמר הריני נזיר אחת קטנה נמי נזיר שלשים יום דאי איפשר לנזור פחות משלשים יום, דאין נזירות פחות משלשים יום. וכן כשאמר הריני נזיר אחת גדולה נמי אינו נזיר אלא שלשים. ואפי' אמר הריני נזיר [אחת גדולה מכאן עד סוף ה]עולם אינו נזיר עולם דהכי קאמר אריכא לי הא מילתא דשלשים יום כמכאן ועד סוף העולם, ולעולם אינו נזיר עולם עד שיאמר הריני נזיר עולם. הריני נזיר ויום אחד, הריני נזיר ושעה אחת, הריני נזיר ומחצה הרי זה נזיר שתים. פי' שתי נזיריות. דכי אמר הריני נזיר חל עליה חד נזירות, וכי הדר אמר יום אחד או שעה אחת משמע דקאמר ועוד יום אחד וחל עליה נזירות שנייה, והאומר הריני נזיר שלשים יום או שאמר הריני נזיר יום אחד הרי זה נזיר שלשים.
מתניתין. אמר הריני נזיר אחת גדולה. או שאמר הריני נזיר אחת קטנה. ואפי' אמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם (הזה) הרי זה נזיר שלשים יום ותו לא. והאי מכאן ועד סוף העולם קאי אהריני נזיר אחת גדולה. כלומר אפי' אמר הריני נזיר אחת גדולה כמכאן ועד סוף העולם, אינו נזיר אלא שלשים יום, וגם בנזירות קטנה שנזר פחות משלשים יום הוי נזיר ל' יום. גמרא. אקשינן והא מכאן ועד סוף העולם קאמר. ואם כן כל ימיו היה לו להיות נזיר. ומהדרינן הכי קאמר אריכא לי הדא מילתא דנזירות אחת כמכאן ועד סוף העולם. תנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני. שאומר זה הלשון. אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים נזיר שלשים. פי' דאפי' האומר הריני נזיר יום אחד הוי נזיר שלשים דאין נזירות פחות משלשים. ואם לאו [נזיר] כמנין הימים. פי' ואם לאו שישער אותו המקום יותר משלשים יום כגון חמשים או מאה, הרי זה נזיר כמנין הימים, דהוי כאומר הריני נזיר ארבעים יום או חמשים דנזיר כמנין הימים, ואמאי הכא נמי נימא אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני. כלומר ואפי' יש שם יותר מל' יום ליהוי נזיר ל' יום ותו לא. ופרקינן אמר רבא שהחזיק בדרך. פי' כשאומר הריני נזיר עד מקום פלוני כבר החזיק בדרך, דהשתא ודאי נראה שכוונתו להיות נזיר עד שיגיע שם, דהוי כמנין הימים שיהיה בדרך, וכדי להנצל מסכנת הדרך קאמר. ואקשינן וליהוי כל פרסה ופרסה חד נזירות. י"מ דאמתני' פריך דקתני מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים, ואמאי נימא דקבל עליו נזירות כמנין כל פרסאות שמשם ועד סוף העולם ומגלח כל שלשים יום. וי"מ דארבא פריך דאמר כשהחזיק בדרך, וליהוי כל פרסה ופרסה חדא נזירות, דנימא הכי קאמר הרי עלי נזירות כמנין הפרסאות שמכאן ועד מקום פלוני שאני הולך שם, ויהא חייב מאה נזיריות של שלשים שלשים. אמר רב פפא באתרא דלא מנו פרסה. פי' ולא הוי דבר המסויים, ואין לחלק נזירות כנגדן, והואיל ואי אתה יכול לחלק לנזירות, טוב לנו לומר דנזירות שלשים קבל עליו, מלומר דחד נזירות אריכתא קבל עליו. ומקשינן ולהוי כל אוונא ואוונא חד נזירות. פי' כל מלון ומלון שיש משם עד אותו מקום פלוני נימא שקבל עליו כנגדו נזיריות (ולפיכך) [ולפירוש] אחר שפירשנו דאמתני' קאי נימא שכל מלון ומלון שבדרך העולם קיבל עליו נזיריות כנגדן. מי לא תנן הריני נזיר כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים. פי' דאכל שער ושער קיבל עליו חד נזירות ומגלח ראשו לגמרי בסוף שלשים. ופרקינן כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני. פי' האי מתני' דקתני ומגלח אחת לשלשים יום לא קתני מילתא דאית בה קיצותא, דבדבר שיש לו קצבה כגון שהיה יכול לפרש הרי עלי נזיריות כמנין פרסאות שמכאן ועד מקום פלוני ולא אמר, ש"מ לנזירות אחת אריכא מתכוין. אבל כשאמר כשער ראשי וכעפר הארץ לית ביה קיצותא, ומ"ה משמע דקבל עליו נזיריות טובא והוי נזיר עולם. והתניא. בניחותא דמסייעא ליה. הריני נזיר כל ימי חיי או שאמר הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם. נזיר אבשלום שאם הכביד שערו מיקל בתער כל ימיו ואינו מגלח. אבל אמר הריני נזיר מאה שנה או אפי' אלף שנים דהוי כל ימיו אין זה נזיר עולם אלא הרי זה נזיר לעולם. כלומר ואינו מגלח אחד לשלשים אלא נזירות דלעולם קיבל עליו דהיני חדא נזירות אריכא, ומשום דמאה שנים או אלף אית בהו קיצותא. אלמא כי אמר אלף שנים אע"פ שאנו יודעים שאינו רוצה לומר ולסוף אלף שנים אגלח שלא יחיה כל כך, אפ"ה לא אמרינן נזיריות טובא [קיבל] עליה כיון דאית ליה קיצותא. רבא אמר שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. פי' ויש לנו לומר דלהרבה נזיריות נתכוון וכן עפר וכן חול, אבל אווני אינן מובדלות זו מזו דקי"ל [קידושין כ"ז ע"ב] סדנא דארעא חד הוא הילכך לנזירות אריכא איכוון. ואקשינן יומי נמי מובדלין הן זה מזה דכתיב [בראשית א'] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ואם כן נימא דקיבל עליה חד נזירות דמנין השנים שמכאן ועד יום פלוני דמדכתיב יום אחד משמע יום אחד בפני עצמו דבכל יום ויום מובדל זה מזה, ופריך אבריתא דהריני נזיר כל ימי חיי דהוה ליה למימר כל ל' יום יגלח כמו שעושה בהריני נזיר כשער ראשי. ומהדרינן התם לאו משום דמפסקי יומי מהדדי הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אלא להכי אמר יום אחד לאשמועינן דיממא וליליא חד יומא הוא דהיום הולך אחר הלילה שלפניו ולעולם לא מפסקי ז' ימים זה מזה. רב פפא אמר למה לך לאקשויי כולי האי. מפרסה ואוונא. שאני התם דהא קתני הריני נזיר אחת. פי' רב פפא קא הדר אפירכי דלעיל דפרכינן ואימא מאוונא לאוונא, ואמר מה לך לאקשויי כולי האי שאני התם במתני' דקתני הריני נזיר אחת, דמכאן ועד סוף העולם אהריני נזיר אחת קאי. ולהכי אמרינן דנזיר שלשים יום ותו לא, כיון דאמר הריני נזיר אחת, דנזירות אחת היינו שלשים יום, ועד סוף העולם דקאמר ה"ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם. ומכאן ראיה לפי' ראשון שכתבנו למעלה דכולהו פירכי אמתני' דמכאן ועד סוף העולם פריך להו דקתני בה אחת דלמאי דשני רבא הא לא קתני אחת.
מתניתין. הריני נזיר ויום אחד. או שאמר הריני נזיר ושעה אחת. או שאמר הריני נזיר ומחצה הרי זה נזיר שתים. פי' דכי אמר הריני נזיר קיבל עליו חד נזירות, וכי הדר אמר יום אחד או שעה אחת לאוסופי נזירות אחרינא אתיא, והרי הוא נזיר שתי נזיריות כל אחד ואחד משלשים יום, דאין נזירות פחות משלשים יום, ומגלח לסוף שלשים. מיהו אם אמר הריני נזיר שלשים ואחד יום או שלשים ושתים כיון דפירש הימים אינו נזיר שתים, אלא כמנין הימים שפי', דהא אמר בפי' ל"א יום, דצירף הל' עם האחד, משמע דאינו רוצה להיות נזיר כי אם ל"א יום. אבל לעיל דאמר הריני נזיר סתמא דהוי נזיר שלשים יום, והדר אמר יום אחד, דלא צירף היום אחד עם השלשים, הוי נזיר שתים, דאין לו ליום אחד עם מי לצרף, והוי נזירות בפני עצמו. גמרא. למה לי למיתנא כל הני. פי' יום ושעה ומחצה. ומהדרינן צריכי דאי תנא הריני נזיר [ו]יום אחד הכא הוא דאמרינן אין נזירות ליום אחד. כלומר פחות משלשים ואם כן רגלים לדבר שלהוסיף נתכוון. ולהכי מני תרתין. כלומר שתי נזיריות, אבל אמר הריני נזיר ושעה אחת הוה אמינא די לנו שנאמר שיהא מונה שלשים ואחד יום קמ"ל דמונה שתי נזיריות כאילו אמר הריני נזיר יום אחד.
<h2>דף ז:</h2>
ואי תנא שעה אחת משום דלא נחית לדוקא אבל ומחצה דקא נחית לדוקא אימא לא לימני תרתין קמ"ל כולהו. פי' ואי תנא שעה אחת הוה אמינא שעה אחת הוא דלא נחית למנינא דוקא דאין מונין שעות, ועל כרחין צריכין אנו להוסיף על דבריו ולומר שנתכוון ליותר ממה שאמר, ואם כן נאמר שנתכוון לנזירות שניה. אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא למנין, למה נוסיף על דבריו, נאמר שיהא נזיר ארבעים וחמשה ימים שהן ימים של נזירות וחצי ולא ימנה שתי נזיריות קמ"ל דמשום ומחצה דקאמר חייב נזירות שניה.
הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר שלשים ואחד יום שאין נוזרין לשעות. פי' אם אמר [הריני] נזיר שלשים יום כיון דפירש אינו נזיר שתי נזיריות אלא נזירות אחת דהיינו שלשים יום וכמנין הימים שפירש יותר אם אחד ואם שנים, ומיהו אפי' אם לא הוסיף כי אם שעה אחת על שלשים יום ימשוך נזירות ל"א יום שאין נזירות שעות. ואמרינן בגמ' לא שאנו אלא דאמר שלשים ואחד יום, אבל אם אמר שלשים ויום אחד נזיר שתים כר' עקיבא דדריש לישנא יתירה.
מתניתין. הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת הרי זה נזיר שלשים ואחד יום שאין נוזרין שעות. פי' ויש לתת טעם לדבר שזה אפי' שתק היה נאסר אחר השלשים יום שעה אחת של הבאת קרבנותיו, ואם כן למה הוצרך לפרש שעה, אלא מפני שרצה להיות נזיר יום אחד שלם יותר על השלשים.
גמרא. אמר רב לא שאנו אלא דאמר שלשים ואחד יום. פי' רב דייק ממתני' דקתני [הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת] הרי זה נזיר שלשים ואחד יום, דהוי כאלו אמר שלשים ואחד יום. וקאמר השתא הא דדיקא ממתני' שהאומר הריני נזיר שלשים ואחד יום שהוא נזיר שלשים ואחד יום ותו לא, לא שאנו אלא דאמר שלשים ואחד יום, אבל אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר שתים דדרשינן לישנא יתירא דהינו יום יום דקאמר תרי זימני. רב סובר לה כר' עקיבא דדריש לישנא יתירא, דתנן ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא. פי' המוכר את הבית לא (י)מכר הבור והדות שבתוכן אלא הרי הן של מוכר. וצריך המוכר ליקח לו דרך. שילך בו לבור ולדות המשויירין לו או יפרח באויר דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך. שכיון שהן משויירין לו, עם הדרך הם משויירין לו. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו המוכר ללוקח אני מוכר לך בית זה חוץ מבור ומדות אלו שהן משויירין לו, (ו)אין צריך ליקח לו דרך, דדרשינן לישנא יתירה, דכיון דלא הוה צריך לשייר ושייר לטפויי קא אתי.
<h2>דף ח.</h2>
הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם. כלומר נזירות הרבה ומגלח אחד לשלשים יום ומביא קרבנות בכל גילוח וגילוח, דהכי קאמר נזיריות [כמנין] שער ראשי עלי. רבי אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. פי' דכיון דאמר הריני נזיר חד נזירות אריכא קיבל עליו, וה"ק נזירות אחד אריך כשער ראשי עלי, נמצא שאינו יכול לגלח כלל כל ימי חייו ולא יקל בתער כל עיקר. וי"מ דהוי כנזיר עולם דאבשלום דאם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות. ואיזהו שהוא מגלח אחת לשלשים יום, האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים. פי' דכי אמר הכי ודאי נזיריות הרבה קיבל עליו ומגלח אחת לשלשים יום. והילכתא כת"ק דאפי' אמר הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחד לשלשים יום. ותלתא מיני נזיר נינהו חד האי דמקבל עליו נזיריות הרבה ומגלח כל שלשים יום. ואידך נזיר עולם דאבשלום כגון דאמר הריני נזיר עולם דאמרינן הכביד שערו מיקל בתער, אבל כל ראשו לא היה מגלח, מדקא בעי לעיל [ה' ע"א] מאי איכא ביניה לשאר אחוה, ואי הוה מגלח לגמרי הוה ביניהו טובא דאיהו מגלח לגמרי ואינהו לא היו אלא מסתפרים. ואידך אם אמר הריני נזיר מאה שנים או הריני נזיר לעולם דאינו מגלח לעולם, ולא מיקל כל ימיו משערו אלא אם כן נטמא שמגלח. ועל כרחין נזיר עולם ונזיר לעולם תרתי נינהו מדאמרינן בגמ' [ז' ע"א] אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ש"מ דתרי גווני נינהו.
מתניתין. הריני [נזיר] מלא (חבית) [הבית] או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי. כלומר לא היה בלבי כי אם לנזירות אחת, ודומה עלי כמלוא הבית או הקופה, הרי זה נזיר שלשים יום ותו לא. דכי אמר מלוא הבית או הקופה, רצה לומר כאלו הם מלאים עיסה שהוא דבר אחד, אבל כשאמר כשער ראשי הם דברים חלוקים. ואם אמר סתם נזרתי. כלומר לא היתה כוונתי אלא לפי שיפרשו חכמים הלשון. רואין הקופה כאלו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו. פי' כאילו אמר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים והוי נזיר כל ימיו לרבנן (ר') כדאית להו ולר' כדאית ליה כדכתיבנא לעיל. הריני נזיר כמכאן ועד מקום פלוני. פי' אם אמר הריני [נזיר] כמנין הימים שאדם שוהה לילך מכאן ועד מקום פלוני. אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני, אם יש שם פחות משלשים יום הרי זה נזיר שלשים. דאין אדם יכול לנזור פחות משלשים יום. ואם יתר מכאן הרי הוא נזיר כמנין הימים. פי' ואוקי ליה לעיל [ז' ע"א] כשהחזיק בדרך והא פרישנא לה התם. הריני נזיר כמנין ימות השנה מונה נזירות (יום) כמנין ימות השנה. פי' מונה שס"ה נזיריות שכנגד כל יום קבל עליו אחד נזירות של שלשים יום, ומסתמא כי אמר כמנין ימות השנה, לשנת החמה נתכוון ומונה שס"ה. אמר רב יהודה מעשה [היה] וכיון שהשלים מת. ולאו משום ריבותא נקטה.
גמרא. אקשינן אמתני' אמאי אמרינן דאם אמר סתם נזרתי רואין אותה כאילו היא מליאה חרדל ויהיה נזיר כל ימיו, נחזוק לקופה כאילו מליאה קישואין ודלועין, ותהוי ליה תקנתא שימנה נזיריות כמנין הקישואין, ואחר כך יהיה מותר, דהא תנן ספק נזירות להקל. וה"ה דה"מ למימר ניחזיה כאילו היא מליאה בצק ולא ימנה אלא נזירות אחת. ופרקינן אמר חזקיה משנתנו במחלוקת שנוייה ור' שמעון היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספקו חמור מודאו. פי' כי האי דקאמר הריני נזיר מלא הקופה דאם ודאי לחרדל נתכוון, היה מונה הרבה נזיריות כל ימיו, ומגלח בסוף כל שלשים ומביא קרבן. [ואי ודאי] לקישואין נתכוון, אחר שמנה נזיריות כקופה מלאה קישואין, אחר כך פסקו נזיריותיו. והשתא דהוי ספיקא דשמא מלאה חרדל קאמר או שמא מלאה קישואין קאמר, לאחר שימנה נזיריות כקישואין אינו יכול לגלח כלל משום פיאות, ולא להביא קרבן משום חולין בעזרה, דנהי דיכול להתנות בעולה ושלמים, מ"מ חטאת לא מצי מייתי דאין חטאת נדבה. ועוד שאינו יכול לגלח אלא על ידי הבאת קרבנותיו, וקרבנות אינו רשאי להביא דשמא יהיו חולין בעזרה, כי שמא לקישואין ודלועין נתכוון, ואחר שמנה כמנין דלועין כבר פסקו נזריותיו, ואם [יביא] קרבנות יהיו חולין בעזרה, וכיון שאינו יכול להביא קרבנותיו אינו יכול לגלח. ואם היה ודאי של חרדל נתכוון, בכל שלשים יום היה מביא קרבנותיו ומגלח. נמצא ספיקו חמור מודאו. והיכא שמעינן ליה לר' שמעון דאדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו, דתניא הריני נזיר על מנת שיהיה בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד, ר' שמעון אוסר שספק נזירות להחמיר. פי' ר' שמעון אוסר, לגלח ולשתות יין ולטמא למתים, דספק נזירות להחמיר ואע"פ שמצאו שנגנב או שאבד יש לחוש שמא אם לא נגנב היה בו מאה כור, ולגלח בסוף ל' אינו יכול, דשמא זה אינו נזיר, דשמא לא היה בו מאה כור, ואינו יכול להביא קרבנותיו, ומתוך כך יהא נזיר כל ימיו ואינו מגלח לעולם. נמצא ספיקו חמור מודאו שאף היה ודאי נזיר היה מגלח לשלשים. וא"ת אמאי ספיקו חמור מודאו, יגלח ויביא קרבנותיו בתנאי ויאמר אם אני נזיר מוטב הרי קרבנות [נזיר] ואם לאו יהיו נדבה. וי"ל בשלמא עולה ושלמים באין בנדבה, אבל חטאת אינו בא בנדבה. מיהו קשה עוד אמאי ספיקו חמור מודאו, יחזור ויאמר אם ודאי היה בו מאה כור מוטב והריני נזיר, ואם לאו הריני נזיר אפי' לא היה שם מאה כור ויגלח ומה נפשך. וי"ל דמ"מ ספיקו חמור מודאו היכא דניטמא קודם שאמר הריני נזיר בכל ענין, דקרבן טומאה לא מצי מייתי היכא שהוא ספק, דאימר לאו נזיר הוא, והיכא דודאי נזיר כי ניטמא מגלח אחר שבעה ומביא קרבן. ועי"ל דהיכא דניטמא קודם שאמר, דלא מצי מגלח דקא עבר לאו דלא תקיפו. ור' יהודה מתיר שספק נזירות להקל. פי' דסבר ר' יהודה דאין אדם מכניס עצמו לדבר שיהא ספיקו חמור מודאו ואם כן הכא כיון שהלך ומצאו שנגנב אינו נזיר. ובמתני' נמי אית לן למימר אליבא דר' יהודה, שלא נתכוון אלא לקישואין ודלועין או לשום דבר גס יותר, ואחר שיעשה אותן נזיריות יפטר ויגלח וישתה יין.
ר' יוחנן אומר אפי' תימא מתני' ר' יהודה התם לא נחית להו לנזירות. פי' התם גבי הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור לא נחית לנזירות. כלומר שדעתו היה בשעת הנדר שאם (היה) [יהא] ספק בדבר שלא יהא נזיר כלל, ונמצא שכיון שנגנב ויש ספק אם היה שם מאה כור, נמצא שלא חל עליו נזיריות כלל. אבל הכא במשנתינו נחת לנזירות. פי' דאף כשתאמר דלדלועין נתכוון, מ"מ נחת לנזירות, ובהא מודה ר' יהודה לר' שמעון, דכיון דחל עליו במאי (בו) ליסלקיה מיניה. ומקשינן ואמאי לא מציא לסלוקי לנזירות, ליחזייה לקופה כאלו מלאה קישואין ודלועין, דסלקא דעתין נזירות טובא הוא דקביל עליה. פי' ואם כן כל חד וחד נזירות באנפי נפשיה הוא, ורואין הקופה אם מחזקת עשר קישואין כי השלים עשר נזיריות וכל ל' מגלח ומייתי קרבן.
<h2>דף ח:</h2>
ופרקינן ר' יהודה סבר לה כר' דתנן ר' אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. ואיזהו שמגלח אחד לשלשים האומר הרי עלי נזיריות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים. פי' ר' יהודה סבר לה כר' דאמר שהאומר הריני נזיר כשער ראשי אין זה מגלח אחת לל' יום משום דנחת לנזירות ארוכה ולא יגלח לעולם. (ואסור) [וה"נ סבירא] ליה אם נתכוון לחרדל נזירות אריכתא היא שמתחלת משעה שאמר הריני נזיר, ואם כן אפי' כשתאמר ודאי דלקישואין ודלועין נתכוון, הא נחת לה לנזירות, והתחיל קצת ממנין ימי נזירות הארוכה של חרדל ובמאי ליסלקיה, הילכך הוי נזיר מספק. והשתא לא בא להשלים אלא תירוץ דלעיל. ואקשינן ור' יהודה מי סבר לה כר' והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזיריות כמנין ימות החמה. פי' שמונה שס"ה נזיריות של שלשים שלשים, נמצאו מנין הנזיריות שלשים שנה. אמר ר' יהודה מעשה היה באחד שאמר הריני נזיר כמנין ימות החמה, וכיון שהשלים נזיריותיו מיד מת לסוף שלשים שנה, אי אמרת בשלמא נזירות דשלשים יום (שלשים) קביל עליה היינו טעמא דכיון שהשלים מת, אלא אי אמרת חדא נזירות ארוכה כמנין ימות החמה קביל עליה, מי הויא ליה השלמה כלל. י"מ דבחד נזירות לא שייך השלמה כלל אלא בנזיריות הרבה שייך לומר שהושלמו. וי"מ אי אמרת בשלמא נזיריות קביל עליה, היינו דמייתי מילתיה דר' יהודה על מילתיה דרבנן, כיון שהשלים השלמה דרבנן מת. אלא אי אמרת חד נזירות קביל עליה מי הוי השלמה [דידיה] כהשלמה דרבנן, ואם כן הוי מעשה לסתור, ומדקאמר ר' יהודה אחר מילתיה דת"ק מעשה, מכלל דלראיה למילתיה דת"ק מייתי ליה. ועוד מי סבר לה ר' יהודה כר' והתניא ר' יהודה אומר הריני נזיר כמנין הלקטי קיץ וכמנין שבילי שמטה [מונה נזירות כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבילי שמטה]. כלומר שהוא נזיר לעולם ומגלח בסוף כל שלשים יום, אלמא ר' יהודה לא סבירא ליה כר', דאי ר' הא אמר אין זה מגלח אחת לשלשים, אלא נזירות אריכא קיבל עליו כמנין הלקטי קיץ. ופרקינן מנין שאני. פי' דכיון דאמר הריני נזיר כמנין הלקטי קיץ ודאי נזיריות דשלשים קביל עליה. אבל היכא דאמר הריני נזיר כמלקטי קיץ או כימות החמה, בהא סבר ר' יהודה חדא נזירות אריכתא קביל עליה. ופי' הילקיטי קיץ כמו שבילי קיץ. דכותה בסוף שבת [קנ"ז ע"א] הילקיטי (ודאי) קטנה [היתה] בין שני בתים. ופי' קיץ התאנה שמיבשין בקיץ, ועושין שבילין בין הקציעות, כדי שיהלכו בנתים ולא יהו נדרסות ברגל והם מרובין ביותר. ושבילי שמטה כי בשמטה הם השדות של הפקר, וכל אדם עושה לו שביל בשדה, ואין בעל השדה מעכב על ידו, נמצאו כל השדות מלאות שבילין שבילין. ואקשינן ומי שאני ליה לר' מונה, והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה שהם שס"ה, [מונה נזיריות כמנין ימות החמה]. וכמנין ימות הלבנה שהם שנ"ד, מונה נזיריות כמנין ימות הלבנה. ר' אומר עד שיאמר בהדיא נזיריות עלי כמנין ימות החמה קבל עליו חד נזירות אריכא כמנין ימות החמה. אלמא לא שאני ליה לר' כשאמר כמנין. ופרקינן ר' יהודה סבר לה כותיה דר' בחדא, ופליג עליה בחדא, דאלו ר' יהודה שאני ליה מונה, ור' לא שאני ליה מונה, דבכל ענין סבירא ליה דנזירות אריכא קביל עליה אם לא פירש נזיריות. והשתא יש ג' מחלוקות (יש) בדבר רבנן סברי דאפי' לא אמר מנין כיון דלית ביה קיצותא כגון כשער ראשי מונה נזיריות, אי נמי היכא דאמר מנין אע"ג דאית ביה קיצותא מונה נזיריות כמנין ימות החמה. ור' יהודה סבר דהיכא דאמר מנין אע"ג דאית ביה קיצותא מונה נזיריות, אבל היכא דלא אמר מנין אע"ג דלית ביה קיצותא אינו מונה נזיריות אלא נזירות אריכא. ור' סבר לעולם אינו מונה נזיריות אלא היכא שפירש נזיריות.
ת"ר הריני נזיר כל ימי חיי, או אמר הריני נזיר עולם, הרי זה נזיר עולם. פי' כאבשלום. אפי' מאה שנה ואלף שנה אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. פי' אפי' האומר הריני נזיר מאה שנה שהוא זמן ארוך יותר ממה שהאדם ראוי לחיות, דס"ד שיהא זה כמו כל ימי חייו שהוא נזיר עולם כאבשלום, קמ"ל דאין זה נזיר עולם, אלא נזיר לעולם נזירות אריכה ולא יגלח לעולם [מידי דהוי אאומר הריני נזיר מאה יום דאינו מגלח] עד הזמן. פיסקא. הריני נזיר ואחת מונה שתים. פי' דמשמע דקאמר הריני נזיר ונזירות אחת הרי שתי נזיריות. אמר הריני נזיר ואחת ועוד מונה שלש. ושוב מונה ארבע. ואקשינן פשיטא מהו דתימא ושוב ככולהו והויין להו שית קמ"ל דאינן אלא ארבע. ת"ר הריני נזיר סומכוס אומר הן אחת, דיגון שתים, טריגון ג', טטריגון ד', פנטיגון חמש. פי' אם אמר הריני נזיר הן מונה נזירות אחת. דיגון אם אמר הריני נזיר דיגון מונה שתים. טריגון שלש. וכן כולן. ולשון יוני הן, והיו חכמים רגילין לדבר בהני לשונות. ת"ר בית עגול. פי' שאין בו זויות, וכן טריגון, כלומר שאין לבית אלא ג' זויות, פנטיגון שיש לו חמש זויות, אינו מטמא בנגעים. טטריגון שיש לו ד' זויות מטמא בנגעים מאי טעמא למטה הוא אומר קיר קירות דכתיב [ויקרא י"ד] והנה פשה הנגע בקירות הבית [ולמעלה הוא אומר קיר קירות דכתיב [שם] והנה הנגע בקירות הבית] קיר קירות הרי כאן שתים. פי' דהוה מצי למיכתב קיר וכתב קירות הרי כאן שתים, והוו להו ארבע. ומראהו שפל מן הקיר לא קא חשיב, דאית בהו לישנא יתירה בלחוד חשיב.
<h2>דף ט.</h2>
מתניתין. הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר וב"ה אומרים אין נזיר. פי' בגמ' מפרש טעמא דב"ש משום דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וסברי נמי תפוש לשון ראשון, וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, וכי אמר אחר כך מן הגרוגרות רוצה לחזור בו שלא יהא נזיר אלא מגרוגרות. וסברי ב"ש דאין שאלה בהקדש ולא בנזירות, הילכך אינו יכול לחזור בו. וב"ה סברי דכיון שלא נדר כדרך הנודרים דלא אמר הריני נזיר אינו כלום. אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. פי' שאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות שיילינן ליה מה היה בלבו, ואם אמר שנתכוון לומר הרי הן [עלי] קרבן והא דקאמר הריני נזיר מגרוגרות מובדל ומופרש רצה לומר, בהא אמרו ב"ש דהוי נדור מהן שאסורות לו, ואינו נזיר מיין. וה"פ דמילתא לא אמרו ב"ש אלא באומר לנו שבדעתו היה לומר שיהו עליו קרבן ופליג ר' יהודה את"ק בהא. ולב"ה אינו לא נזיר ולא נדור. וא"ת והאמר ר' יהודה בפ"ק דנדרים [י"ג ע"ב] האומר קרבן לא אמר כלום עד שיאמר כקרבן וכן האומר ירושלם. וי"ל הכא כיון דאמר הרי עלי קרבן מהני טפי כאלו אמר ככר זו כקרבן.
גמרא. אמרי ב"ש אומרים נזיר מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא. פי' אמרי בני הישיבה מאי טעמא דב"ש דאמרי נזיר הא לא נדר [אלא] מגרוגרות. ומהדרינן ב"ש סברי לה (דר') [כר' מאיר] דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. פי' גבי האומר ערך כלי עלי נותן דמיו, דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים, הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון, אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות, וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי ב"ש תפוס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פי' למילתיה. וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פי' ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות, ומעיקרא כי אמר הריני נזיר, בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו, ונדר ופתחו עמו הוא ומותר, דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור ואין בדיבורו כלום. דנהי במילתיה דר' יוסי אזלינן נמי בתר לשון ראשון היינו משום דאיפשר לילך אחר (שעתו) [דעתו] ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל, ולא סגיא דלא אזלינן בתריה, הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. ואקשינן ולב"ש ודאי נדר ופתחו עמו הוא. ופרקינן אלא בית שמאי סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון דאמר הריני נזיר הוי נזיר, וחל עליו נזירות, וכי קאמר מן הגרוגרות או מן הדבלה לאיתשולי הוא דקא אתי. פי' שה[וא] אינו מקבל נזירות [א]לא מן הגרוגרות. וב"ש לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו, וכדתנן [להלן ל' ע"ב] ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש, ואם כן אין בו שאלה לחכם, וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם, כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב [במדבר ו'] קדוש יהיה, וה"ה דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות. ואע"ג דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, הכא לא הוי כדיבור. ומ"ה אמרי ב"ש דהוי נזיר. וב"ה סברי לה כר' שמעון דתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. פי' גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורים ומייתי לה בסמוך, וקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים, שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. והכא נמי גבי נזיר כשאמר הריני נזיר מן הגרוגרות נדר שלא כדרך הנודרים ואינו נזיר, דכי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לגמור דבריו מן הגרוגרות. וה"ה שהיה יכול לומר וב"ה סברי יש שאלה בהקדש, וכי היכי דיש בו שאלה, נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דיבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לב"ה, גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש, דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן.
<h2>דף ט:</h2>
מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב"ש אומרים הרי זה נדור ונזיר. פי' נדור מן הגרוגרות ומן הדבלה, ונזיר מן היין. ומיירי כשאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה דסברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, והוי נזיר דלחנם לא הוציא לשון נזירות מפיו. ונדור כר' יהודה דאמר שכשחזר ואמר מן הגרוגרות, הוי אומר הרי הן עלי קרבן, הילכך הוי נדור ונזיר. ומתני' קתני דב"ש סברי נזיר ותו לא. וב"ה אומרים נדור ואינו נזיר. פי' נדור מן הגרוגרות, דסבר לה[ו] כר' יהודה דאמר דמיירי באומר הרי הן עלי קרבן, ולכך הוי נדור. ואינו נזיר דסברי לה[ו] דלא כר' מאיר ואמרי אדם מוציא דבריו לבטלה. ומתני' קתני ב"ה אומרים אינו נזיר. כלומר ולא נדור. ב"ש סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה [וכר' יהודא]. וב"ה סברי כר' יהודה. ולכך (אין נדור) [אינו נזיר] כיון דאמר דנתכוון לומר הרי הן עלי קרבן. ל"א אמרי לה ר' נתן אומר ב"ש אומרים נדור ואינו נזיר וב"ה אומרים לא נדור ולא נזיר ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון. פי' דאמר שלא התנדב כדרך המתנדבים.
תנן התם במסכת מנחות [ק"ג ע"א] הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. פי' לפי שאין מנחה באה מן השעורים אלא מנחת העומר ומנחת סוטה. ומיהו אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי להביא מן השעורים פטור דלא נתכוון למנחה. קמח יביא סלת. פי' קמח שאינו מנופה. סלת, מנופה. שלא בשמן ולבונה יביא שמן ולבונה. שאין מנחה בלא שמן ולבונה אלא מנחת סוטה וחוטא. חצי עשרון יביא עשרון שלם. פי' שלא מצינו שום מנחה פחות מעשרון חוץ ממנחת חביתין. עשרון ומחצה יביא שנים ור' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. ואמרינן מאן תנא דכי אמר הרי עלי מנחה מן השעורים מייתי מן החטים. ולא אמרינן דהוי נדר ופתחו עמו. אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב"ש [היא] לאו אמרי ב"ש אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה הרי זה נזיר. כלומר כהלכתו, הכא נמי כי נדר במנחה שאינה כך ואמר מן השעורים יביאנה כהלכתה מן החטים. ור' יוחנן אמר אפי' תימא דברי הכל, ואפי' ב"ה מודו דיביא מן החטים דמתני' דקתני יביא מן החטים מיירי באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין מן השעורים, לא נדרתי כך, אלא הייתי נודר מן החטים או סלת בשמן ולבונה, דגילה בדעתו שנדר כדנדרי אינשי. ואפ"ה פטר ר' שמעון דאין דרך בני אדם לידור כך. אבל במתני' כי נמי אמר אם הייתי יודע שאין נודרין מגרוגרות הייתי נודר מן היין, לאו כלום קאמר. דבהא לא טעו אינשי, דשאני שעורים דמינא דחטים הוא ועבידי אינשי דטעו, אבל במתני' הוי נדר ופתחו עמו. אמר חזקיה לא שאנו אלא דאמר הרי עלי מנחה מן השעורים. שהיו בני הקרבה דהא מביאין מהן מנחת העומר ומנחת סוטה. אבל אמר הרי עלי מנחה מן העדשים, כיון דעדשים אין מביאין קרבן למזבח כלל, לא מייתי ולאו כלום. ואקשינן והא עדשים לגבי מנחה כגרוגרות לגבי נזיר דמי וקאמרי ב"ש דהוי נזיר. פי' מכדי חזקיה גופיה כמאן מוקי לה למתני' דקתני הרי עלי מנחה להביא מן השעורים מביא מן החטים כב"ש, והא עדשים כגרוגרות לגבי נזיר דמו ואמרי ב"ש דהוי נזיר, ומדמוקי לה פי' חזקיה כב"ש, מכלל דסבירא ליה לחזקיה עדשים כשעורים דמו ומייתי מן החטים. ופרקינן הדר ביה חזקיה. ה"ג הדר ביה חזקיה, לגבי ר' יוחנן. ולא גרסינן קסבר חזקיה ב"ש כר' יהודה. ובמנחות פרק המנחות והנסכים לא גרסינן ליה. פי' ומוקי טעמא דמתני' דגבי מנחה באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא נדרתי כך אלא כך כר' יוחנן, ובשעורים הוא דטעו אינשי משום דיחיד מביא מנחת קנאות מן השעורים. אבל בעדשים ליכא למיטעי, והוי נדר ופתחו עמו ולא יביא כלום. ואמאי הדר ביה. אמר רבא מתני' קשתיה מאי איריא דתני הרי עלי מנחה מן השעורים ליתני מן העדשים, אלא ודאי אי אמר מן העדשים לא מייתי כלום, וקסבר חזקיה כי קאמרי ב"ש התם כר' יהודה ומוקי למתני' כב"ש. פי' כר' יהודה דאמר במתני' דנדור אע"ג דאין בלשונו משמעות נדר, הילכך הכא נמי כי אמר מן השעורים חייב להביא חטים אע"ג דלא משמע לגמרי הכי. מיהו קשה כיון דחזקיה מיירי באומר אלו הייתי יודע וכו', מאי דוחקין למימר כי קאמרי ב"ש כר' יהודה דאלמא דמוקי למתני' כב"ש, הא לכ"ע נמי אתיא כיון דמיירי באומר אלו הייתי יודע. ותו א"כ מאי הדר ביה, כיון דהשתא נמי מוקי לה כב"ש. ונראה דלא גרסי ליה, אלא ה"ג אמר רבא מתני' קשתיה מאי איריא דתני מן השעורים ליתני מן העדשים, אלא לאו ש"מ משום דטעי, ובשעורים הוא דטעי בעדשים לא טעי. ור' יוחנן אמר אפי' מן העדשים נמי אמרינן דיביא מן החטים. ומקשינן והא ר' יוחנן הוא דאומר באומר אלו הייתי יודע לא נדרתי כך אלא כך. פירוש ואלו בעדשים לא טעי איניש בהו [כי היכי דלב"ה מן הגרוגרות לא הוי נדור ונזיר אפילו אי אמר אלו היית יודע וכו'].
<h2>דף י:</h2>
[כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה ועמדה מאליה ב"ש סברי תורפיה דההוא גברא משום אוקמה בידיה הוא והא לא אוקמה וב"ה סברי וכו'. וכן יש לפרש לגבי דלת דאמר] הריני נזיר מנסריו אם לא אפתחנו בעל כרחו ונפתח מאיליו, ב"ש סברי תורפיה דהאי גברא לפתחו בידים והא לא פתחיה. וב"ה סברי תורפיה דהאי גברא פתח הדלת הוא והא נפתח.
<h2>דף יא.</h2>
מתניתין. מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר הימנו הרי זה נזיר. פי' ואסור בכל יין שבעולם ויש לו דין נזיר לכל דבר. ומעשה באשה אחת שהיתה שכורה ומזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה הימנו, אמרו חכמים כיון שהיתה שכורה לא נתכוונה זו אלא כלומר הרי הוא עלי קרבן. פי' כוס זה הוא עליה קרבן דמסתמא אמרינן דלכך נתכוונה. ושכור נדרו נדר אם לא הגיע לשכרותו של לוט. גמרא. אקשינן מעשה לסתור אמרת רישא הרי זה נזיר והדר תני מעשה באשה אחת אלמא בהאי כוס הוא דאסירא הא אחרינא שרי. ופרקינן חסורי מיחסרא והכי קתני מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר לגמרי בכל מיני נזרות אם אינו שכור. ואם שכור הוא ואמר הריני נזיר ממנו אין זה נזיר, מאי טעמא כמאן דאמר הרי עלי כקרבן הוא. וכי תימא לימא הכי בהדיא כוס זה עלי קרבן, סבר אי אמינא הכי מייתו לי כוס אחרינא ומצערו לי שיאמרו לי מזה לא נדרת, ומצערי לי שיפצירו בי לשתות, אימא להו הדא מילתא דפסיקא להו. כלומר אומר להם הריני נזיר ממנו כדי שיחשבו כי (בי) קבלתי עלי כל דין נזירות ושוב לא יפצירו בי הילכך אינו נזיר. ומעשה באשה אחת וכו'. ורישא מיירי באדם שאינו שכור.
מתניתין. הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומיטמא למתים, וקבל עליו נזירות דתגלחת בלבד, הרי זה נזיר ואסור בכולן. פי' ולא אמרינן שלא יהא נזיר אלא מתגלחת אלא אסור בכולן, רבנן לטעמיהו דאמרי לעיל [ג' ע"ב] אפי' לא נזר אלא מיין כל דקדוקי נזיר עליו. אמר יודע אני שיש נזירות. פי' לענין איסור (ו)תגלחת וטומאה. אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. כלומר ואינו מקבל עליו איסור יין. הרי זה אסור. בכולן דרבנן לטעמיהו. ר' שמעון מתיר. דאזיל לטעמיה דאמר עד שיזיר מכולם. יודע אני שהנזיר אסור ביין אלא סבור הייתי שהחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין ומפני (שאינו) [שאני] קובר את המתים הרי זה מותר בלא שאלה. ור' שמעון אוסר. [ב]לא שאלה משום דצריכין שאלה לחכם. גמרא. אקשינן וליפליג נמי ר"ש ברישא. גבי הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומיטמא למתים. ומהדרינן אמר ר' יהושע ב"ל חלוק היה ר"ש אף בראשונה. פי' ור"ש מתיר קאי אתרי בבי. רבינא אמר ברישא לא פליג ר"ש מ"ט משום דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. פי' דמיד שאמר הריני נזיר חל עליו כל דיני נזירות וכי אמר בתר הכי ע"מ ה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל והמעשה קיים והוי נזיר. וא"ת למה לי משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה תיפוק לי' משום דנזירות א"א ע"י שליח ולא הוי תנאו תנאי כדאיתא בפ' המדיר [כתובות ע"ד ע"א]. וי"ל דאיתה לנזירות ע"י שליח דאחר יביא קרבנותיו בשבילו, ועיקר נזירות הם הקרבנות. ויש כאן שאלה דאמרינן במנחות [ק"ט ע"א] הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו לא יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא. ואמאי יצא הרי מתנה על מה שכתוב בתורה ויתחייב עולה גמורה. וי"ל הא פרכינן עלה התם מכדי מיקטל קטלה אמאי יצא. ומשני האי גברא לצעורי קא מיכוין. כלומר לא נתכוון לעולה גמורה ולא מיחייב משום שחוטי חוץ. וגבי נזיר נמי אם אמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו לצער עצמו נתכוון, ותלה הדבר ברצונו אם ירצה להביאם בבית המקדש יהיו קדש גמור, ואם ירצה להביאם בבית חוניו לא יהיו אלא לצעורי נפשיה. ור' יהושע בן לוי אמר לך האי ע"מ כחוץ דמי. כאלו אמר בפי' הריני נזיר חוץ מיין ולא הוי נזיר לר"ש עד שיזיר מכולם, אבל אם לא היה חוץ אלא ע"מ, הואיל ולא (שייך) [שייר] בעיקר הדבר הוי תנאי, דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה [במקצת] תנאו קיים. תניא כותיה דרבינא הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. והייני לר"ש דאלו לת"ק לא איצטריך האי טעמא דאפי' אי ע"מ כחוץ דמי או שאמר הריני נזיר חוץ מן היין הוי נזיר.
מתניתין. יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שהחכמים מתירין לי הרי זה מותר ור"ש אוסר. והא אמרת רישא ור"ש מתיר. פי' קס"ד דמתני' מיירי שאמר כך בשעת קבלת הנזירות הריני מקבל עלי דין נזירות, וסבור אני שהחכמים יתירוני ביין [או] בטומאה אף אם אני (מקבלם) [מקבלה] עלי ולכך (אני) [איני] מקבלם עלי כלל. והיינו דמקשינן דאם כן איפכא מיבעי ליה דלרבנן הוי נזיר ולר"ש אינו נזיר. ופרקינן אימא נמי [הרי] זה אסור ור"ש מתיר. כלומר איפוך.
<h2>דף יא:</h2>
ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך, רישא כגון דנזר מחדא (דרבנן) [לרבנן] דאמרי אפי' לא נזר אלא מא' מהן הוי נזיר אסור בכולהו, לר"ש דאמר עד שיזיר מכולם מותר, סיפא מיירי דנזר מכולהו. פי' דאמר הריני נזיר. ואיתשיל מחדא. כלומר בא לפני חכמים להשאל על נדרו, ומתחרט ביין ואומר אדעתא דיין לא נדרי אלא סבור הייתי שהחכמים מתירין (לו) [לי] יין (דאינו) [דאיני] יכול לחיות בלא יין, או מטומאה כמו כן. אבל משאר דיני נזירות אינו נשאל. לרבנן דאמרי אפי' כי לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר מכולם כי מיתשיל אחדא מיניהו משתרי מכולהו. י"מ דסוף נזירות כתחלת נזירות וכיון דנשאל לחכם על א' מהן והתירוהו מיין כמו כן הותר מכולם. ואפי' אי אמרינן בעלמא [נדרים כ"ה ע"ב] נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו, הכא בנזירות לרבנן הותר מקצתו הותר כולו, הואיל וכי לא נדר אלא בא' מהן הוי נזיר מכולם. לר"ש דאמר אינו נזיר עד שיזור מכולם כי מיתשיל נמי עד דמיתשיל מכולהון לא משתרי משום הכי קתני ר' שמעון אוסר. פי' ואפי' אי אמרינן בעלמא נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא בנזירות לא הותר. כי היכי [דבתחלת נזיר אינו נזיר עד שיזיר מכולן, ה"נ לענין חרטה לא הותר עד שיתחרט על כולן. ואב"א בנדרי אונסין קא מיפלגי. ובמתני' נמי אנוס הוא] דאינו יכול לחיות בלא יין, ואם הוא קובר מתים כגון שאין לו אומנות אלא זה. וקא מיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין. ואמר רב יהודה אמר רב (אשי) [אסי] ד' נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. ונראה לר"י דבלא חרטה יתיר לו חכם דאי בחרטה מאי איכא בין הני לשאר נדרים. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא תאני התירו ואת אמרתה צריכים שאלה לחכם. רבנן דמתני' סברי לה כשמואל דאמר התירו ממש ואין צריכים שאלה. ור"ש אוסר בלא שאלה משום דצריכין שאלה לחכם דסבר לה ר"ש כרב אסי. וטעמא דנדרי אונסין דאינו נדר משום דאין פיו ולבו שוין ולא היה בדעתו [לנדור. מתני' נמי לא היה בדעתו] לאסור עצמו ביין וטומאה כשקבל הנזירות, ואע"פ שאמר הריני נזיר סתם, אין פיו ולבו שוין. ואע"ג דלרבנן אפי' לא קיבל אלא אחת מהן הוי נזיר מכולם, ה"מ בדברים שאינו אנוס בקבלתן, אבל הכא דכי אינו מקבל יין עליו, משום אונס הוא, ודאי אינו נזיר ממנו ולא מטומאה.
מתניתין. הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר, אם היו פקחים מגלחים זה את זה, ואם לאו מגלחין נזירים אחרים. פי' הריני נזיר קיבל עליו נזירות, ועלי לגלח נזיר קיבל עליו שיביא קרבנות נזיר, על גילוח של נזיר אחר מן השוק כדי לפטור אותו מקרבנותיו. ולפיכך אמר לגלח, לפי שאינו מגלח אע"פ שמלאו ימיו עד שיביא קרבנותיו, ולפיכך אמר לגלח נזיר, שאתן קרבנותיו שנכשר בהן לגלח. ושמע חברו ואמר ואני. כלומר ואני כמותך, כלומר שאהיה בנזירות ואגלח נזיר אחר. אם היו פקחין ורוצים לפטור עצמן בדבר מועט, מגלחין זה את זה, דזה מביא קרבנות על גילוחו של זה ביום תגלחתו, וזה מביא קרבנות על גילוחו של זה, דכל אחד פוטר חברו מקרבנותיו, נמצא כל אחד מקיים נדרו בקרבן אחד, שהוא נזיר לעצמו, ומגלח נזיר אחר, ולא יביא אלא קרבן אחד. ואם לאו דלא היו פקחין ולא עשו כענין זה, אלא כל אחד הביא קרבן על גילוח נזירות עצמו, חוזרין ומגלחין נזירים אחרים, נמצא כל אחד מביא שני קרבנות, אחד על עצמו, ואחד על נזירות חבירו.
גמרא. איבעיא להו שמע חברו ואמר ואני מהו אכוליה דיבוריה משמע או אפלגא (ודיבוריה) [דדיבוריה] משמע. פי' אמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חברו [ואמר] ואני ותו לא מהו. מי אמרינן ואני אכוליה דיבורא משמע, בין אקבלת נזירות בין אעלי לגלח וקבל שתיהן עליו, או אפלגיה דדיבורא בלחוד משמע. ואם תמצי לומר אפלגיה דדיבורא משמע על רישיה או על סיפיה. פי' על רישיה דדיבורא דהיינו אהריני נזיר. או אסיפיה דהיני על ועלי לגלח נזיר. ת"ש ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר מדקאמר ואני ועלי ש"מ ואני אפלגא דדיבוריה משמע. דהכי משמע ואני בנזירות ועלי לגלח נזיר כמותך, דאי ואני אכוליה קאי, אם כן באומר ואני סגי, ולמה לי דאמר ועלי לגלח. ומהדרינן אמרי אין אפלגא דדיבוריה משמע. מיהו אכתי תיבעי לך ארישא או אסיפא. ומהדרינן ומינה מדקאמר ועלי לגלח ש"מ ואני אתחלת דיבורא משמע. דהיינו אהריני נזיר. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ממאי דהכי הוא. כדקאמר דואני אתחלת דיבורא משמע. דילמא לעולם אימא לך ואני אכוליה דיבורא משמע ואי משום ועלי מאי קאמר ועלי(ה) בהא מילתא קאמר. כלומר דהאי ועלי פי' הוא לואני, והוא אומר ואני כמו כן עלי חובה כמו שאמר חברי, ולרווחא דמילתא אמר הכי, ואין להקפיד אם אמר לשון יתר. דאי לא תימא הכי דקתני סיפא הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חברו ואמר ואני (ו)עלי לגלח חצי נזיר התם נמי איכא תרתי מילי, פירוש הא לא קיבל עליו נזירות כלל. אלא מאי קאמר עלי בהא מילתא רישא נמי מאי קאמר עלי בהא מילתא. פירוש ולעולם אכוליה דיבוריה דראשון משמע. אמר ליה רבא הכי השתא אי אמרת בשלמא רישא צריכא. פי' לאשמועינן ואני אפלגא דדיבוריה משמע. תני סיפא משום רישא. אלא אי אמרת רישא לא צריכא, תני רישא דלא צריכא ותני סיפא דלא צריכא.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רב יצחק אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם. פי' שלא פירש לו אשה פלונית. אסור בכל הנשים שבעולם חזקת שליח עושה שליחותו, וכיון דלא פריש ליה הא לא ידע הי קדיש ליה. ומיירי כשמת שליח או שהלך למדינת הים, הילכך חזקת שליח עושה שליחותו ומסתמא אמרי' קדש לו אחת, ולא ידע המשלח אי זו קידש, הילכך בכל אחת ואחת שיבא המשלח לקדש, מספקינן שמא היא אחותה או אמה או בתה של אותה אשה שקידש לו שלוחו, הילכך אסור בכל הנשים שבעולם. וא"ת ניזיל בתר רובא. הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואומר רבינו יצחק דמן הדין לא שייך חזקת שליח עושה שליחותו בדבר שאינו בידו של שליח, דמאן לימא לן דמשכח איתתא דבעיא לאיקדושי ליה. אלא קנסא הוא דקנסו רבנן, לפי שעשה שליחות כזה שלא פירש איזה אשה יקדש לו. תדע דלקמן אמרינן טעמא משום דאשה קבוע, ואין דין קבוע אלא כשהקבוע ידוע וניכר לעצמו, דומיא דתשע חנויות. וא"ת אם כן היאך נהיה אנו מותרים בכל הנשים שבעולם מכל חדא וחדא נימא זו היא אותה שקידש השליח. וי"ל הא לא קשיא שנשאל את פיהן אם הם מקודשות אם לאו. ואם תאמר והא איכא קטנות והיאך נשאל אותן, דילמא אביה קיבל קידושין בעבורה. וי"ל כבר אמרנו דזה אינו מן הדין, אלא קנסא הוא דקנסוה רבנן, משום שעשה שליחות כזה, לדידיה קנסוה רבנן לעלמא לא קנסו. ומן התורה לא הוי קבוע אלא כשהקבוע ידוע. ויש מפרשים דמדאורייתא כל חדא וחדא שריא דנוקמה אחזקתה והיא בחזקת פנויה.
איתיביה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן קן סתומה שפרח אחד ממנה לאויר העולם, או שפרחה לבין חטאות המתות, או שמתה אחת מהן, יקח זוג לשני ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן, ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו הא. פי' זב וזבה יש להן להביא שני פרידין אחד לחטאת ואחד לעולה, וכן מצורע בדלות ויולדת בדלות, וכן שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו בדלות, כל אלו מביאין שני פרידין אחת לחטאת ואחד לעולה. וצריך לפרש אי זה מהן הוא לעולה ואיזהו לחטאת. וכשהפריש שני גוזלות סתם, ועדיין לא פי' איזו מהן לחטאת ואיזו מהן לעולה, זו היא קן סתומה. ולעולם אין קן פחותה משנים, וכשהקן היא סתומה ופרח גוזל אחד מהן לאויר. כלומר שהלכה לה, או שנתערבה אחת מהן לבין המתות. כלומר לאותן העומדות למיתה כגון שמתו בעליהן או נתכפרו באחרת דקי"ל ימותו. או שמתה אחת מהן יקח זוג לשני. פי' ואח"כ יפרש אותן ויעשה אחד לחטאת ואחד לעולה. ולהכי נקט קן סתומה, משום דאם היתה קן מפורשת, ופרח אחת ממנה לאויר או שמתה ואין ידוע אי זה מהן הלכה אם החטאת או העולה שתיהן הופסדו. ואי איפשר לו ליקח זוג לשניה, אלא אם כן הוא ידוע, אותה שפרחה אם היתה החטאת או העולה. דאם אינו ידוע ימות השני הנשאר, ואין לו תקנה להקרבה, דעולה נעשית למעלה וחטאת למטה. ומ"ה ניחא ליה למינקט בקוצר סתומה ופרח אחת מהן דבקן סתומה אין צריך לדקדק כלום. הא שאר קינין דעלמא מתקנן. לאדם זה שפרח מקנו גוזל אם יצטרך להביא משום חובה אחרת. ואמאי נימא כל חדא וחדא. דשאר קינין בעלמא. הינו הך. דפרח לאויר העולם, וכשירצה להביא קן אחד לחובה שמא יביא אותו שפרח כבר, והיה קדוש לדבר אחר, ואינו מועיל לכפרה זו שמביא בשניה אחר שנתפרש לחובה אחרת, דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ולא קנסינן ליה (אלא) על שלא שמרו יפה. וא"ת דילמא כיון דפרח פקע קדושתיהו והוי חולין. וי"ל דבפרק שילוח הקן [חולין קל"ט ע"א] אמרינן דאם הקדיש פירות שובכו ומתו לא פקע קדושתיהו ולעולם הן הקדש. וא"ת מ"מ נימא דכיון דאפרח בטלה הפרשתו, דהכי נמי אמרינן פ"ק דזבחים [ו' ע"ב] מידי דהופרש לחוב זה ואבד כשר לחוב אחר. וי"ל דמ"מ שפיר קאמר תלמודא דאם איתא לר' יוחנן כי היכי דאסור בכל הנשים מטעם קנס, ואע"ג דקרובות של האשה שנתקדשה בטלין ברוב. הכי נמי הוה לן למיקנסיה ולשוויי עליה כל העופות באיסור. וי"מ ואמאי מתקנן שאר קינין. לעלמא. לימא כל חדא וחדא דשאר קינין דעלמא היני הך דפרח לאויר העולם, ונמצא מתכפר בקרבן חברו, דהא אמרת אסור בכל הנשים בעולם.
אמר ליה ר' יוחנן קאמינא לך אנא אשה דלא נידא. פי' אלא קבועה בביתה, וכשבא השליח לקדשה הוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואמטו להכי אסור בכל הנשים שבעולם. ואמרת לי איסורא דניד. שהעוף מידדה הוא ואינו קבוע, וכל דפריש מרובא פריש, ואפי' אם יקח אותו בתוך הקן, כיון דמידדה וניד לאו קבוע הוא. וכי תימא הכא נמי. גבי אשה. ניד. דאימא בשוקא אשכח איתתא וקידשה. י"מ השליח בשוק מצא אשה וקידשה דניד. [וקשה] דמ"מ אחיותיה וקרובותיה היו קבועות באותה שעה. לכך יש לפרש דקאמר מקידושין שבא המשלח שוב לקדש אשה לעצמו, דכיון שהאשה בשוק, יש לנו לומר שהיא מרובא דעלמא, ואינה מקרובות של המקודשת. התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא. פרש"י ז"ל גבי אשה אחר שקידשה בשוק תבוא אל ביתה, ואיך יבא עליה במקום קביעות. אבל גבי קן מי הדרא, אינו חוזר אל קנו הראשון, שדרך עוף להיות בקן זה ואח"כ בקן אחר, אבל אשה הדרא לביתה הראשון, כך פרש"י ז"ל. ולפי' זה משמע דבעינן קבוע במקום ראשון שנולד הספק וזה לא מצינו. ועוד יוליכנה למקום אחר שלא היתה שם מעולם. וי"מ אנא אמינא אשה דלא נידא דבשעה שקידש השליח האשה היתה קבועה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל גבי קן כשפרח היה ניד ולא היה שם קבוע. וכי תימא באשה נמי ניד דאימר [בשוקא אשכח וקדיש, בשעה שקידש השליח היו כל קרובתיה בשוקא. התם הדרא לניחותא, וכשבא המשלח לקדש אז הן קבועות. גבי קן מי הדרא, ואפי' יקחנה בקן היא מותרת דבעוף לא שייך קביעות].
<h2>דף יב:</h2>
הרי עלי לגלח חצי נזיר. כלומר הרי עלי להביא לנזיר אחד חצי קרבנותיו. ושמע חבירו ואמר ואני (ו)עלי לגלח חצי נזיר הרי זה מגלח נזיר שלם דאין נזירות לחצאין דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר. פי' והוא הדין דבחד דאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר פליגי ר' מאיר ורבנן. ובגמ' מפרש טעמיהו ר' מאיר סבר כיון דלא אמר קרבנות חצי נזירות עלי, אלא הרי עלי לגלח חצי נזיר, נעשה כאומר קרבנות חצי נזיר עלי, דמייתי כולהו קרבנות משום דאין נזירות לפלגא. ורבנן סברי כחצי קרבנות נזיר דאמי דמיתי חצי קרבנות. ואיכא נוסחי דלא גרסי הכי בגמ'.
<h2>דף יג:</h2>
[בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרים לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין. פי' או דילמא דמתחיל למנות נזירות ק' מעכשיו ומונה כ' יום ואח"כ מונה ל' יום ומגלח] (דמאיתמול) ואחר כך [מונה] שמונים להשלמת המאה. ואע"ג דתגלחת סותר, היינו כדי שיהיה לו אחר התגלחת שלשים יום כדי גידול שער. אבל אם יש לו לספור שלשים יום לאחר נזירותו, אין סותר כלום. כיון דאית גידול שער בתגלחת טהרה. ויש אומרים דהכא נמי אינו מגלח עד אחר שהשלים השלשים יום והמאה ואז מגלח אחת לכולם. והא דקאמר כיון דאית ליה גידול שער לבסוף, לא למימרא דמגלח, אלא כלומר כדי גידול שער. ואמרינן ותיבעי ליה נזירות מועטת. פי' כגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעכשיו שלשים יום, אי חייל השתא וימנה הנך עשרים ויניח וימנה שלשים וישלים הראשונים ולא יגלח עד השלמת שניהם. ומהדרינן חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. פי' הך בעיא דמאה מיבעיא ליה מגו אידך דנזירות מועטת.
<h2>דף יד.</h2>
אם תמצא לומר נזירות מועטת כיון דעשרה הוא [ד]יתירי[ו] לא סלקי ליה הלין עשרה. פי' דליכא למימר מונה עשרים ואחר כך מונה שלשים ומגלח, ואחר כך מונה עשרה לתשלום העשרים, דכיון דעשרה דיתירי מנזירות ראשון, אין בהן כדי נזירות אחת. ואם כן פשיטא שלא יגלח עד השלמת שניהם. אלא (נזיר) ודאי [נזיר] מאה יום כיון דאית ליה תמנן יומין לבסוף סלקין ליה או לא. אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה נזירות או לא. מי אמרינן היכא דאמר מעכשו מאה יום, הוא דאיכא למימר דמונה עשרים ואח"כ מונה שלשים ואחר כך מונה שמנים, משום דכיון דאית ליה הפסק לסוף מאה דדומה (לו) הוא לנזירות הק' הילכך איפשר למיפסוקינהו מתוכן, דמונה עשרים של מאה ואחר כך מונה שלשים ואחר כך מונה שמנים להשלים למאה. אבל הכא דאמר מעכשו נזיר עולם ונזיר עולם אין לו הפסק, ואי חייל נזיר עולם מיד, לא יגלח לעולם, שהרי נזיר עולם אסור לגלח, ואע"ג [דמגלח] מל' לל', משום כובד הוא ולא משום דאית ליה הפסק, וכיון דלית ליה הפסק לא פסקינן להו מתוכן. ואם ת"ל הכא כיון דאיפשר לאיתשולי חילא. פי' את"ל דהכא דאמר הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשו נזיר עולם, כיון דאיפשר ליה לאיתשולי אנזירות דלאחר עשרים יום, לא הוי הפסקה לנזיר עולם, וחילא עליו נזירות עולם מיד, כי כשאמר ומעכשו נזיר עולם היה בדעתו להיות נשאל על נזירות שלאחר עשרים. אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר סתם מהו הכא ודאי לא איפשר לאיתשולי מי חילא או לא. פי' דקים ליה לתלמודא דנזיר שמשון אין לו שאלה כלומר התרה והכי אמרינן בפ' ואלו הן הלוקין [מכות כ"ב ע"א]. ואם כן אי אמרי' דנזירות סתם דמעכשו חילא, לא יוכל לגלח, דקודם שישלמו השלשים של נזיר סתם, יכנס בנזיר שמשון, ונזיר שמשון אסור לגלח. אמר כמשה בשבעה באדר מהו. פי' בעיא באנפי נפשה היא, אם יש בלשון הזה לשון קבלת נזירות או לא, כי בשבעה באדר מת משה רבינו, ומחמת צערו רבו נזירים בישראל. או שמא אין בדבריו כלום, שגם כן בז' באדר נולד, והוי יום משתה ושמחה. פשיט מנהון קמיתא הריני נזיר לאחר עשרים ומעכשו מאה יום מונה עשרים ואחר כך מונה שלשים ואחר כך מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ותמה אמאי לא פשט ליה ממתני' דהיכא דאיכא גידול שער לבסוף דחילא, דתנן [להלן ט"ו ע"א] נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום.
נטמא בימי בנו. פי' אסיפא דרישא דמתני' קאי, דקתני הריני נזיר כשיהיה לי בן [ונזיר], התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן, מניח את שלו ומונה של בנו ואחר כך משלים את שלו. ועלה קאמר ניטמא במת תוך נזירות של בנו, בודאי סותר הוא של בנו, אבל נזירות שלו ר' יוחנן אמר סותר וריש לקיש אומר אינו סותר, ר' יוחנן אמר סותר כל מה שמנה בתחלה מאי טעמא חדא נזירות אריכתא היא. פי' דהא אינו מגלח אלא בסוף שניהם, ועל הכל נאמר [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו. וריש לקיש אמר אינו סותר אלא נזירות של בנו בלבד. אבל מה שמנה מתחלה משלו אינו סותר, דנזירות בנו לחוד ודידיה לחוד, וטומאת נזירות של בנו אינו סותר דידיה.
<h2>דף יד:</h2>
ניטמא במת בימי צרעתו ר' יוחנן אמר סותר ור"ל אמר אינו סותר ר' יוחנן אמר סותר הא בנזירות קאי ור"ל [אמר] אינו סותר צרעת לחוד ונזירות לחוד. פי' נטמא במת בימי צרעתו היינו בנזירות מרובה כגון דאמר הריני נזיר מאה יום, ונצטרע בנתים לסוף שבעים, דאמרי לקמן בפרק כהן גדול [נ"ו ע"א] דנזיר שנצטרע בתוך ימי נזירותו, ימי חלוטו אין עולין למנין נזיר ואינן סותרין, וכשיטהר מצרעתו יגלח ויביא קרבנות מצורע, ויחזור וישלים למנינו שפסק. והשתא ינהוג דין מצורע, ואחר ימי חלוטו יגלח וימנה. והשתא מיבעיא ליה היכא דנטמא במת בימי צרעתו אם סותר את הקודמין ואם לאו. ר' יוחנן אמר סותר, דהא בנזירות קאי, דהא צרעת אין סותר בה את הקודמין ועדיין לא מנה המאה. וריש לקיש אמר אינו סותר צרעת לחוד ונזירות לחוד. דהא אין ימי צרעתו עולין לו מן המנין. וצריכא. לאשמועין פלוגתיה בנזירות בנו וצרעתו. דאי איתמר בקמיתא בההיא אמר ר' יוחנן סותר. דהיינו בנטמא בימי נזירות בנו, משום דשם נזירות אחת היא, שהרי אינו מגלח בנתים. אבל בהא אימא מודה לריש לקיש דנזירות לחוד וצרעת לחוד צריכא. ואי איתמר בהא בההיא אמר ר' שמעון בן לקיש. דאינו סותר משום דנזירות לחוד וצרעת לחוד אבל בהך אימא מודה ליה ר' יוחנן דסותר צריכא.
ניטמא ביום גידול שער רב אמר [אינו] סותר ואפי' לר' יוחנן דאמר סותר הני מילי כל היכא דקאי בנזירות הא משלים בנזירות. פי' כגון שקיבל עליו נזירות שלשים יום, ונצטרע בתוך ימי נזירותו אחר אשר מנה עשרה ימים, ונרפא וגילח לצרעתו כדין מצורע מוחלט, וחזר והשלים מנין נזירותו עשרים יום, כדי תשלום שלשים יום, בין הימים שקודם שנצטרע ובין הימים אשר הוא מונה אחר תגלחת צרעתו. ועדיין צריך להמתין אותן הימים שהוא מונה אחר תגלחת צרעתו עד שלשים יום כדי גדול שער. ואותן הימים שהוא מונה אחר מנין ימי נזירותו כדי לגדל שער, ובהא מודה ר' יוחנן אם נטמא בהם דלא סתר. ואם תאמר מה בין זה לניטמא אחר מלאת דסותר כגון דאמר הריני נזיר מאה יום וניטמא [יום מאה ואחד סותר ל' יום]. וי"ל דטומאה דלאחר מלאת אינה סותרת [אלא] מדרבנן, ולא מייתי קרבן נזיר טמא, ואינו סותר כי אם שלשים יום. והכא נמי לענין סתירה [מדרבנן מודה רב דסותר, ופליגי לענין סתירה] דאורייתא ולסתור הכל ולהביא קרבן טומאה. והאי דנקט יום גידול שער ולא נקט ימי גידול שער, משום דלא פסיקא ליה דזימנין דאינו ממתין לגידול שער אלא יום אחד, כגון נזיר שגילחוהו ליסטים יום שני לנזירותו, וכן נצטרע ביום שני של נזירותו, וכשירפא ימנה כ"ט לנזירות ויום אחד להיות שלשים בין תגלחת לגידול שער. וטעם סתירת תגלחת משום גידול שער, והכא כשגילחוהו עדיין יום שני היה, ולא יצטרך לגידול שער אלא יום אחד. ושמואל אמר סותר אפילו לריש לקיש דאמר אינו סותר גבי ניטמא בימי נזירות של בנו התם שתי נזיריות הכא חדא נזירות.
אמר רב חסדא הכל מודים שאם קידש שער בדם אין לו תקנה. פי' אם נזרק הדם של הקרבן שהביא, ואחר כך ניטמא קודם שיגלח, והיינו קידש שלא גילח כדכתיב [במדבר ו'] וקדש את ראשו. אין לו תקנה. כלומר לשתות יין ולא לגלח, שהרי אינו יכול לחזור ולמנות ולהביא קרבן לפי שכבר הביא קרבן. ואקשינן אליבא דמאן אין לו תקנה אילימא אליבא דר' אליעזר כיון דאמר לקמן בפ' ג' מינין [מ"ז ע"א] תגלחת מעכבת. כלומר דאף לאחר שהביא קרבנותיו אסור לשתות יין ולהיטמא למתים עד שיגלח. תוך מלאת הוא. כלומר הרי הוא כאלו לא הביא קרבנותיו. וליסתור. כלומר יחזור ויביא קרבנותיו פעם אחרת לאחר שבעה כשיטהר ויגלח. ואלא אליבא דרבנן הא אמרי רבנן תגלחת לא מעכבא. פי' ואחר שהביא קרבנותיו מותר לשתות יין לאלתר וליטמא למתים. ומהדרינן לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה למצות גילוח. פי' לקיים גילוח כמצותו (לדעת) [דאף] שהוא מותר ביין ובטומאה ולא יסתור עוד ולא יביא קרבן טומאה, אבל מצות גילוח הפסיד, דמצות גילוח ליתן שערו תחת הדוד, ולכשיטהר אין שם דוד של שלמים לפניו. ויש מפרשים דעיקר מצות גילוח כי כתיב באדם טהור כתיב. והאי הכל מודים, בדוחק יש לישבו, דאי אמרת דמר' אליעזר ורבנן קאמר, אי ר' אליעזר הא יש לו תקנה שיסתור שבעה ויגלח, ואי אמרת הכל מודים רבנן דמודו לר' אליעזר מאי הכל, ואי אמרינן דלר' יוחנן וריש לקיש קאי מה שייך הא בפלוגתייהו. ויש מפרשים דקאי ארב ושמואל דאיפליגי בניטמא ביום גידול שער אם סותר הכא מודו דכיון דהביא קרבנותיו נסתלק מנזירות ומותר לשתות יין בלא תגלחת ונתבטל מצות גילוח.
אמר ר' יוסי בר' חנינא נזיר שכלו ימיו לוקה על הטומאה ואינו לוקה על התגלחת ולא על היין. פי' נזיר שמנה כל ימי נזירותו, אם ניטמא קודם הבאת קרבנותיו לוקה. מיהו אינו סותר נזירותו כיון דכלו ימיו. דאע"ג דאמרינן לקמן [ט"ז ע"א] ניטמא יום מאה ואחד סותר שלשים. היינו דוקא יום מאה ואחד דהוי יום תגלחת, אבל ביום מאה ושנים אינו סותר. ואם גילח ושתה יין לאחר שכלו ימיו, אפי' [קודם] הבאת קרבנותיו אינו לוקה. ואקשינן מאי שנא על הטומאה דלקי דאמר קרא [במדבר ו'] כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא כל ימי לרבות ימים שלאחר מלאת כימים של לפני מלאת, אי הכי אתגלחת נמי ליחייב דהא אמר רחמנא [שם] כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת, ואיין נמי (מיחייב) [ליחייב] דהא כתיב [שם] כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין לרבות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת.
<h2>דף טו.</h2>
ופרקינן שאני הכא גבי טומאה דאמר קרא [במדבר ו'] וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו. פי' נזיר שכבר שלמו ימיו, ואין לו עדיין נזירות, אלא בראשו שלא גילח, אפילו הכי לוקה על הטומאה. ומיהו ודאי אם ניטמא אחר שהביא קרבנותיו לא מיחייב, למאן דאמר תגלחת לא מעכבא, אלא הך דרשא לא מיתוקמא אלא קודם הבאת קרבן, ומיקרי שפיר נזרו תלוי בראשו, שאין לו לעשות בגופו אלא תגלחת. אבל אם שתה יין או גילח לא מיחייב, דהא לית בהו קרא כמו על הטומאה. מתיבי נזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים סופג את הארבעים תיובתא דר' יוסי בר' חנינא תיובתא.
מתניתין. הריני נזיר אם יהיה לי בן ונזיר מאה יום ונולד לו בן עד [שבעים] לא הפסיד כלום. גמרא. אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. פי' אם נולד לו בן יום שבעים, תחלת היום עד שעת הלידה חשיב יום אחד, לנזירות המאה כאלו השלים שבעים. ומשעת הלידה ואילך חשיב יום אחד לנזירות (המאה) הל'. ולסוף צ"ט יום שכלין שלשים של בן, יגלח בשביל הבן ובשביל המאה. דיום הלידה חשוב לשני ימים. תנן נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום ואי ס"ד יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר. פירוש והוה ליה למיתני הרויח בלידת הבן יום אחד, ומאי האי דקאמר לא הפסיד. ופרקינן בדין הוא דלא ליתני עד שבעים לא הפסיד כלום, אלא עד שבעים נשכר יום אחד. אלא משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שהוא מפסיד, תנא רישא עד שבעים לא הפסיד כלום. ת"ש מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. פירוש ומשמע אחר שבעים ביום שבעים ואחד ואמאי סותר. כלומר מפסיד, והלא יום שבעים ואחד עצמו חשוב לשנים, ונמצא שנזירות הבן ונזירות המאה כלין ביום המאה, רצוני לומר של' יום של בן מובלעין במאה ימים של עצמו. ואם תאמר בלא רב נמי כשנולד ביום שבעים ואחד אמאי סותר, הרי משעת לידה עולה לבן, ויש עדיין ל' עד מאה. וי"ל דאי לאו רב הוה אמינא שכוונת הנודר שלא ימנה לבן אלא ממחרת, דיום הלידה לא יהיה ממנין הנזירות. ופרקינן מאי אחר אחר אחר. כלומר מאי אחר שבעים דקתני במתניתין אחר אחר, והכי קתני נולד לו לאחריו שלאחר שבעים דהיינו ביום שבעים ושתים סותר, דהא לא יתירי אלא כ"ט יום עד מאה. ואקשינן אבל אחר ממש מאי הכי נמי דלא סתר אי הכי מאי איריא דתאני נולד (אחר) [עד] שבעים לא הפסיד אפי' אחר שבעים נמי הא אמרת לא סתר. אלא שמע מינה אחר ממש שהוא יום שבעים ואחד, ומתני' ליתא לדרב. ויש גורסין וכן הוא מתני' לרב ש"מ. כלומר ודאי מתני' היא קשיא לרב דלא אמרה רב אליבא דתנא דמתני'.
ורב דאמר. תרי מקצת היום ככולו. כמאן אמרה לשמעתיה אילימא כאבא שאול דתנן הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שבעה. פי' דתוך שבעה אסור בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, דאמרינן התם [מו"ק כ"ז ע"ב] שלשה לבכי שבעה להספד ושלשים לגיהוץ. ולאו הכי הילכתא דהא אסיקנא התם [שם כ' ע"א] דאפי' הקובר את מתו שעה אחת קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שבעה. שמנה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים. פי' לענין גיהוץ ותספורת, הואיל והתחיל יום אחד מן השלשים קודם הרגל, ומותר לספר ביום שמיני שהוא ערב הרגל מפני כבוד הרגל. ואם לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל.
<h2>דף טו:</h2>
אבא שאול אומר אם לא סיפר קודם הרגל מותר לספר אחר הרגל דקסבר דרגל מיבטל בכל ענין. ועוד פליג (באחרים) [באחריתי] ואמר שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים. ופליג את"ק דמצריך שמנה, אבל שבעה ימים קודם לרגל לא בטלה ממנו גזרת שלשים. ואבא שאול סבר דאפי' שבעה, בטלה ממנו גזרת שלשים. מאי טעמא דאבא שאול לאו משום דקסבר יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. פי' יום שביעי שהוא ערב הרגל עולה לו למנין שבעה ולמנין שלשים. ויש מפרשים תחלת שביעי עולה לתשלום שבעה, ושאר היום מתחיל דין שמיני, והוי כאלו מנה שמנה. וכיון שהתחיל במקצת גזרת שלשים לפני הרגל בטלו כולם. ודחינן ודילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבלות שבעה דרבנן הוא. פי' דמן התורה אין אבלות אלא יום ראשון דכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. אבל בנזירות דאורייתא לא אמר (כלום) [כלומר] לא אמרינן תרי מקצת היום. ולא הוה מצי לאיתויי מתניתין דאייתינן בפירקא קמא [ו' ע"א] במי שנזר שתי נזיריות דאם גילח יום ששים חסר אחת יצא שיום שלשים עולה לכאן ולכאן. דלבר פדא לא הוי משום דתרי מקצת היום ככולו. אלא משום דיום שלשים אינו צריך להימנות למנין ראשון. ולרב מתנה נמי לא דמי דהתם עולה בראשו להשלים נזירות ראשון, ומתחיל נזירות שני. אבל במתני' לא אמרינן שיום הלידה יעלה ליום (הלידה) [שבעים] ולימי נזירות בנו. ולהכי אייתי דאבא שאול דאמר דאית ליה מקצת היום ככולו טפי משאר תנאי.
אלא רב דאמר כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת בפסח בלילה. פי' דטמאה היא ואסורה בקדשים. ופטורה מלעשות פסח שני. פי' שבשעה ששחטו וזרקו עליה טהורה היתה. מאי טעמא דר' יוסי. דהא הוה לן למימר דאגלי מילתא דלא ספרה כלל, לאו משום דקסבר מקצת היום. ודחינן ממאי ודילמא היינו טעמא דר' יוסי דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא. פי' וכי שחטו וזרקו עליה הויא טהורה ממש, משום דמכי התחיל יום שני קצת וקבלה טהרה, [טהרה] מטומאה דאתמול, וכי הדרא חזיא, מטמאה מכאן ולהבא (שלא) [ולא] למפרע, דלא בעינן שתהא טהורה כל היום, ולא צריך למיהוי מקצת ככולו. אבל היכא דבחושבנא דיומי תליא מילתא כגון בנזירות לעולם אימא לך דלא אמרינן מקצת היום ככולו. כך היא הגירסא בכל הספרים ופירושה כמו שכתבנו. ור"י ז"ל אמר דלא יתכן דהך טעמא דמכאן ולהבא, היינו משום דאמרינן מקצת היום ככולו. אלא ה"ג מאי טעמא דר' יוסי לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו דקסבר מכאן ולהבא מטמא. ואקשינן ומי סבר ר' יוסי הכי דאינו מטמא למפרע והתניא ר' יוסי [אומר] זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו וכן שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה ואחר כך ראו אע"פ שהן מטמאין משכב ומושב למפרע, וסותרין מה שמנו, פטורין מלעשות פסח שני ומדקא תאני בשומרת יום דמטמאה למפרע שמע מינה דלא סבירא ליה מכאן ולהבא הוא מטמא. ומאי דנקט זב בעל שתי ראיות, משום דמני שבעת ימים ולא מייתי קרבן. דאלו בעל שלש ראיות, לא חזי למיכל עד לערב של יום שמיני שיביא קרבנותיו. וביום השמיני לא מצי למינקט, דאם כן היכי קתני ואח"כ ראו מטמאין משכב [ומושב] למפרע, והלא כבר יצא מזיבה ראשונה, לשעה שהיא ראויה לקרבן, והויא לה הך זיבה אחריתי. ומשכב ומושב [דמאתמול עד הנה טהורין].
<h2>דף טז.</h2>
(גמרא) מי שאמר הריני נזיר מגלח ליום ל"א. כגון דאמר שלשים יום שלימים. פיסקא מי שאמר הריני נזיר וניטמא ביום שלשים סותר את הכל ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה [קסבר] ר' אליעזר כל אחר מלאת שבעה סותר. פי' וניטמא ביום שלשים אחר מלאת הוא, כיון דלא אמר אלא הריני נזיר סתמא, ורב מתנא הא אמר לעיל [ה' ע"ב] מקצת היום ככולו, ולבר פדא מיום כ"ט שלים נזירותיה. פיסקא הריני נזיר שלשים יום וניטמא ליום שלשים סותר את הכל כגון דאמר שלשים יום שלימים. פי' הילכך יום שלשים הוי יום מלאת כיון דאמר שלשים יום שלימים ולכך סותר את הכל. ור' אליעזר נמי דריש זאת תורת הנזיר ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. הריני נזיר מאה יום וכו' כדהוינן בה [ו' ע"ב] אליבא דבר פדא ורב מתנה.
<h2>דף טז:</h2>
מתניתין. מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין [ואינו מביא קרבן טומאה. יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. מפרש בגמרא יצא והזה ושנה וטבל ונכנס באותו יום שטבל בשביעי] מביא קרבן טומאה. ומאי עולין לו מן המנין דקתני, כלומר עולין לו מן המנין לענין שיביא קרבן טומאה. ובגמ' פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אם הוא צריך כשיטהר לחזור ולקבל עליו נזירות בתחלה. ר' אליעזר אומר לא בו ביום שנאמר [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו עד שיהיו לו שני ימים ראשונים. והוא הדין דמצי למיתני פלוגתיהו בנזיר טהור אם ניטמא ביום ראשון של קבלת נזירות, דלרבנן מביא קרבן טומאה, ולר' אליעזר אינו מביא, אלא מונה שבעה ומונה כ"ט יום ומגלח ביום שלשים דהיינו ל"א לנזירותו.
[גמרא]. איתמר נזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו וריש לקיש אמר אין נזירות חלה עליו ר' יוחנן אמר נזירות חלה עליו. פי' ולוקה בעודו שם אטומאה אם התרו בו לצאת ואינו יוצא ואתגלחת ואשתיית יין. וכן אם התרו בו שלא ידור בעודו שם ונדר לוקה, וכשיטהר אין צריך לחזור ולקבל עליו. ומיהו אין מביא קרבן טומאה מאותה טומאה, כיון דלא חלה עליו נזירות טהרה, ולא היה בה מנין קודם לכן. סבר מיתלא תלי וקאי כי משכח טהרה חילא. פי' דין חלות נזירות טהרה לענין הבאת קרבן, מיתלא תלי עד שיצא משם. ור"ל אמר אין נזירות חלה עליו בעודו טמא עד שיטהר אי הדר אמר חיילא עליה ואי לא לא. פי' וכשיטהר יצטרך לחזור ולקבל עליו נזירות. ואמרינן בפרקא קמא דנדרים [ד' ע"א] דאם מאחר מלקבל נזירות מיד כשיטהר, עובר בבל תאחר לריש לקיש. איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה, קרבן טומאה הוא דלא מייתי הא מיחל חיילא. פי' חיילא עליה מיד לענין דלוקה אטומאה ואיין, מיהו קרבן טומאה לא מייתי. ואי כריש לקיש לישמעינן טפי דאינו חל עליו כלל. אמר ליה אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן. כלומר דלא חל עליה נזירות כלל עד שיטהר ויחזור ויקבל עליו נזירות. איתיביה מי שהיה טמא ונזר בעודו טמא אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים אי אמרת בשלמא חיילא היינו טעמא דסופג את הארבעים אלא אי אמרת לא חיילא אמאי סופג את הארבעים.
<h2>דף יז.</h2>
ופרקינן הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס. פי' ביוצא מן הטומאה, והזה ושנה וטבל וקבל עליו נזירות פעם אחרת ואמר הריני נזיר ואחר כך נכנס לטומאה זהו לוקה. וא"ת אי הכי מאי קמ"ל. יש אומרים דקמ"ל ברייתא דמיד שנטהר יש לו להתנהג בנזירות ושיקבל עליו נזירות, ואם לא יקבלהו מיד עובר בבל תאחר. ויש אומרים דקמ"ל לאפוקי מדר' אליעזר דאמר במתני' לא בו ביום. מיהו אם לא חזר ואמר, אינו אסור לא לגלח ולא לשתות יין ולא ליטמא למתים, שאין נזירות חלה עליו. מיתיבי אין בין טמא שנזר בעודו טמא לנזיר טהור שניטמא אלא שטמא מת שנזר בעוד שהוא טמא מת שביעי שלו עולה לו מן המנין. פי' אחר שהזה ושנה וטבל השביעי עולה לו מן המנין, לפי שטמא מת אין צריך להביא קרבן בשמיני על טומאה, [ומיד שהזה וטבל] בשביעי ראוי לחול עליו נזירותו. ונזיר טהור שניטמא אין שביעי עולה לו מן המנין. פי' אין עולה לו למנין נזירותו עד שיביא חטאת העוף ועולת העוף ואשם בשמיני, דכתיב [במדבר ו'] וקדש את ראשו ביום ההוא, דבאותו יום מתחיל למנות נזירות דטהרה. ואי ס"ד לא חיילא אמאי עולה לו מן המנין. כיון דלא הדר וקיבל עליו נזירות, לאיזה מנין יעלו לו, כיון שאין נזירות עליו כלל. דאי מיירי דהדר אמר, אם כן הוה ליה למיתני זה צריך לחזור ולקבל וזה אינו צריך. אמר מר בר רב אשי מיחל דכ"ע לא פליגי דחייל. פי' זה שנזר והוא בבית הקברות, לאחר שיצא מבית(ו) [הקברות], ויזו עליו שלישי ושביעי ויטהר מטומאת המת, אינו צריך לחזור ולקבל עליו נזירות טהרה, משום דחייל מנזירות ראשון. ומ"ה שביעי שלו עולה לו מן המנין. וה"ה דלקי תוך ימי טומאתו אשתית יין ותגלחת. אלא כי פליגי למילקי אטומאה. פי' אם יטמא במת בתוך הז' לאחר שיצא מבית הקברות קודם שיטהר. ר' יוחנן סבר כיון דחילא. עליה נזירות טהרה לסוף השבעה. לקי. מהשתא כי היכי דלקי אתגלחת ואיין, אבל קרבן לא מייתי. וריש לקיש אמר אע"ג דחיילא לא לקי. אם ניטמא תוך ימי הטומאה, הואיל ולא חלה עליו עדיין נזירות דטהרה, דכי היכי דקרבן טומאה לא מיחייב, מילקא נמי לא לקי. והא דאמר לעיל איתיביה ר' יוחנן לר"ל מי שנזר והוא בבית הקברות. לאו ר' יוחנן גופיה הוא דאותיב, אלא תלמודא אותיב הכי למאי דס"ד. ובכמה מקומות בתלמוד מצינו כזה, ודוק ותשכח בהחולץ למעוברת [יבמות ל"ה ע"ב].
איתיביה ר' יוחנן לר"ל מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה קרבן טומאה הוא [דלא] מייתי הא מילקא לקי. כלומר אטומאה אפי' תוך שבעה, מדלא אשמועינן טפי דאינו לוקה. אמר ליה בדין הוא דליתני אינו לוקה אלא משום דבעיא למיתנא סיפא יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. דהתם לא שייך למיתני ולוקה, כיון דתנא מביא קרבן טומאה, פשיטא דלקי מן הדין, לא תני לעיל ואינו לוקה. ותנא אינו מביא קרבן טומאה. ת"ש אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שניטמא אלא טמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין מאי לאו הא למלקות זה וזה שוין. אמר ליה לא הא לתגלחת זה וזה שוין. פי' לענין דלוקה אתגלחת. וה"ה דהוה מצי למימר איין. וי"מ לענין שמגלח בשביעי לטהרתו. ומקשינן אבל לענין מלקות דטומאה מאי זה לוקה וזה אינו לוקה ליתנייה. פי' וליתני הכי טמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ואינו לוקה, ונזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ולוקה. ופרקינן בתקנתא קא מיירי בקלקולא לא קא מיירי. פי' בתקנתא דהיינו דזה מתחיל למנות משביעי וזה מתחיל למנות משמיני בהא מיירי, וזו היא תקנה שנדע מתי ישלימו ימי נזירותו ויהא מותר בכל דבר. אבל בקלקולא דלוקה, אם ילקה (או) אם יטמא לא מיירי. ומאי קלקולא שמטמא עצמו במזיד דהיינו קלקול גופו, וניטמא דקתני היינו בשוגג. ת"ש מי שהיה טמא ונזר אסור לו לשתות יין וליטמא למתים ואם גילח ושתה יין וניטמא למת. כלומר ואפי' תוך שבעה. הרי זה סופג את הארבעים תיובתא דר"ל תיובתא. פי' דקתני ניטמא דומיא דתגלחת ושתית יין דלוקה בהם בכל ענין ואפי' בלא נכנס ויוצא.
בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות בעי שהיה למלקות. כי היכי דבעיא בפ' שני דשבועות [י"ז ע"א] גבי מי שהוא טמא ונכנס למקדש. או לא. ואקשינן היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תינזר למה ליה שהיה נזיר טהור מאי טעמא לא בעי שהיה דהא מתרו ביה. פי' שלא יטמא ונזיר הוא. האי נמי קא מתרו ביה. פי' הכי מתרין בו שלא ידור בנזיר בעודו בבית הקברות ואם כן ילקה. ואין זה לאו שאין בו מעשה, כיון [שאינו] (ש)יוצא משם כשנודר בנזיר.
<h2>דף יז:</h2>
אלא כגון שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל. ונזר דבטהרה נזר בעודו בשידה תיבה ומגדל. ופרע מעליו את המעזיבה. פי' מעליו ממנו, כלומר מתחתיו. כי גמירי (כ)שהיה בבית המקדש אבל אבראי לא [או דילמא לא] שנא תיקו. ולא בעי למימר כשנכנס לבית הקברות שוגג והתרו בו, דכי גמירי שהיה באונס גמירי כדאיתא בשבועות [י"ז ע"א]. והא דאמרינן ובא חברו ופרע מעליו את המעזיבה. דוקא באונס, אבל אם מרצונו פרע עליו פשיטא דלא בעי שהיה.
בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון תגלחת או לא. פי' טעון גילוח טומאה בשביעי שלו והזו עליו שלישי ושביעי או לא. דקרבן ודאי לא מייתי, כדתנן במתני' ואינו מביא קרבן טומאה. ומשום דלא קתני ואינו מגלח בשביעי שלו, מספקא ליה אם מגלח ואם לא, מי אמרינן כי בעי תגלחת, טהור שניטמא דקא מטמא לנזורותיה, אבל טמא שנזר לא. או דילמא לא שנא. ת"ש מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאת קרבן טומאה [הוא] דלא מייתי אבל גלוחי מגלח. פי' מדלא קאמר ואינו מגלח בשביעי שלו דהוי ריבותא טפי. ופרקינן מה טעם קאמר. כלומר הא בהא תליא, ומה טעם קאמר, מה טעם אינו מביא קרבן טומאה משום דאינו מגלח. ת"ש אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שניטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין מאי לאו לתגלחת זה וזה שוין. כלומר שטמא שנזר טעון תגלחת כמו נזיר טהור שניטמא. ודחינן לא למלקות זה וזה שוין. פי' דכשם שנזיר טהור שניטמא לוקה, כך (וכך) טמא שנזר אם ניטמא לוקה. ואקשינן אבל תגלחת מאי זה מגלח דהיינו נזיר טהור שניטמא וזה אינו מגלח דהיינו טמא שנזר אי הכי ליתנייה. ופרקינן תנא שביעי שלו וכל מיליה. פי' כל דבר שבשביעי, הן קרבן הן תגלחת טומאה בכלל. והכי קאמר טמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין, לפי שאינו מגלח ואינו מביא קרבן בשביעי.
ת"ש אין לי אלא ימי טומאתו של נזיר שאין עולין לו מן המנין. פי' ממנין נזירותו כדכתיב [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, וכל שכן שאין ימי טומאתו עולין כשיטהר. ימי חלוטו מנין. פי' אם נצטרע בימי נזירותו ונחלט. וימי חלוטו הם הימים שיושב חוץ למחנה ואחר כך נרפא וגילח, מנין שיחזור למנות ולא יעלו לו ימים שנחלט. ומיהו ימי הסגרו עולין לו, לפי שלא הוזקק לגלח כמו מוחלט. והיינו דקאמר ימי חלוטו מנין שאין עולין לו מן המנין. ודין הוא מה ימי טומאתו, אם ניטמא במת מגלח ומביא קרבן, אף ימי חלוטו שוין לימי טומאה שמגלח כשירפא ומביא קרבן. ואם כן יש לנו להשוותם לימי טומאה, שאין עולין מן המנין. לא אם אמרת בימי טומאתו של מת שכן מבטל בהן את הקודמים. דכתיב והימים הראשונים יפלו. תאמר [ימי] חלוטו שאינו מבטל בהן את הקודמין. כדאיתא לקמן בפרק שלשה מינין [מ"ד ע"א], כי (טומאה) [טמא] נזרו על טומאה סותר ולא על תגלחת. והוא הדין נמי דממעטין טומאת מת סותרת, ואין ימי חלוטו סותר. וכיון דימי חלוטו אינו מבטל בהן את הקודמין, אימא לך דעולין הן מן המנין. אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין. מאי לאו תגלחת דטומאה. פי' וקס"ד דה"ק ומה נזיר בקבר כלומר נזיר והוא בבית הקברות, ששערו ראוי לתגלחת, שצריך לגלח לסוף שבעה כדי שיגדל שערו בטהרה. והואיל ויש לו משפט דין נזירות, היה ראוי להיות עולין מן המנין, ואעפ"כ אין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו שאין ראויין לתגלחת של נזירות, שהרי תגלחתו לצרעתו ולא לנזירותו, לא כל שכן דאין עולין לו מן המנין, אלמא נזר והוא בבית הקברות טעון תגלחת. ודחינן לא תגלחת טהרה. והכי קאמר ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת, כלומר דשער שעליו עומד להתגלח כשישלים נזירות טהרה, אין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו שאין שערו (ה)ראוי מעכשיו לתגלחת נזירות דטהרה, שהרי בתחלה מגלח תגלחת ימי טומאת צרעתו כשיטהר מצרעתו, לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין.
<h2>דף יח.</h2>
הכי נמי מסתברא דאי ס"ד תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת. פי' בסוף ימי חלוטו והא כתיב [ויקרא י"ד] וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. ודחינן לא תגלחת דנזירות קתני. פי' והכי קאמר ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טומאה בשביעי שלו, ושייך לנזירות, דאין תגלחת אחרת בנתים אלא היא, אין עולין לו מן המנין. ימי חלוטו שאין שערו ראוי מעכשו לתגלחת טומאת מת, שאם ניטמא במת תוך ימי חלוטו, יגלח תחלה לסוף ימי חלוטו תגלחת צרעתו, ואחר כך ימנה ז' ויגלח בשביעי, לא כל שכן דאין עולין לו מן המנין. ת"ש וטמא ראש נזרו בטהור שניטמא הכתוב מדבר. פי' (בטהור) בנזיר שהתחיל למנות נזירות בטהרה, ואחר כך ניטמא במת, שהוא טעון העברת שער והבאת צפרים ואשם, קודם שיתחיל למנות נזירות טהרה. ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער והבאת צפרים והלא דברים ק"ו ומה טהור שניטמא, אע"פ שתחלתו היה טהור, טעון העברת שער והבאת צפרים. פי' דטומאה מזקיקתו לכך, טמא שנזר לא כל שכן. פי' דכיון דניטמא בתחלתו טמא ביותר ומזקיקתו טומאה לכך. ת"ל וטמא ראש נזרו בטהור שניטמא הכתוב מדבר שטעון העברת שער והבאת צפרים ולפטור את הנזיר בקבר. כלומר ובא הכתוב לפטור את הנזיר בקבר שאינו צריך העברת שער והבאת צפרים ש"מ דנזיר בקבר אינו טעון גילוח ש"מ.
מאן תנא להא דת"ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שניטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין. פי' לפי שאינו מביא קרבן טומאה כלל, הילכך מתחלא נזירות טהרה דידיה משביעי. ונזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. דלא חילא עליה נזירות דטהרה, אלא עד שמיני שמביא קרבן טומאה. מאן תנא דנזיר טהור שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. אמר רב חסדא ר' היא דאמר נזירות דטהרה לא חילא עליה אלא עד שמיני דאי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר נזירות משביעי הוא דחילא עליה. מאי ר' ומאי ר' יוסי בר' יהודה דתניא וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי ר' ר' יוסי [ב"ר יהודה] אומר ביום תגלחתו. פי' יום הבאת קרבנותיו, היינו יום השמיני דכתיב [במדבר ו'] וביום השמיני יביא שתי תורים, ואותו יום הוא תחלת מנין נזירות טהרה דהיינו יום שמיני דברי ר'. ור' יוסי בר' יהודה סבר דיום תגלחתו, דהיינו יום שביעי, דכתיב [שם] וגלח (את) ראשו ביום טהרתו [ביום השביעי] יגלחנו, הוא תחלת מנין דטהרה.
תנן התם נזיר שניטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא אמר רב חסדא כגון שניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי. פי' דטמאות הרבה מיקרי, שהרי פסקה טומאתו בשביעי מיד שהזה ושנה וטבל וחלה עליו נזירות טהרה, ולכך כי ניטמא באותו יום, מיקרי טומאה אחרת ולא טומאה אריכתא היא, ואפ"ה חד קרבן הוא דמייתי, כיון דלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן. ומני ר' יוסי בר' יהודה היא דאמר נזירות דטהרה בשביעי הוא דחילא ועדיין לא יצתה שעה הראויה להביא קרבן, כלומר שלא ניטמא בשעה שראויה להביא קרבן דהיינו בשמיני, לפיכך אינו חייב אלא קרבן טומאה אחד על כולן, וכיון דניטמא בשביעי שהוא [בשעה] שהתחילה נזירות טהרה, מ"ה איקרו טמאות הרבה. מיהו אם ניטמא בששי וחזר וניטמא בששי, כיון דעדיין לא התחילה נזירות דטהרה, לא איקרו טמאות הרבה, אלא כולהו חדא טומאה אריכתא היא. ואם ניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני, כיון שניטמא בשעה שראויה להביא בה קרבן, חייב על כל אחת ואחת. דאי ר' היא דאמר נזירות דטהרה לא חיילא עד שמיני הרי יצתה שעה שראויה להביא קרבן. פי' דאי אמרת ר' היא, הא אמר דנזירות טהרה לא חילא עד שמיני, ואין יכול למנות אלא משמיני, ואם כן אם ניטמא בשביעי כמי שניטמא בששי דמי וטומאה אריכתא היא. ואין זה טמאות הרבה, דחד יומא אריכא הוא, כיון דלא חיילא עליה נזירות. ואי כשניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני, דכבר התחילה נזירות דטהרה, כיון שניטמא בשעה שראויה להביא קרבן, אם כן חייב הוא קרבן טומאה על כל טומאה וטומאה. והיכי קתני אין מביא אלא קרבן אחד. מאי טעמיה דר', דאמר דלא מתחלא נזירות דטהרה אלא בשמיני. דאמר קרא [במדבר ו'] וקדש את ראשו. דמשמע אימתי וקדש את ראשו, [בזמן וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ורבי יוסי ב"ר יהודה אם כן לימא קרא וקדש את ראשו] ותו לא דהא בשמיני קאי, ביום ההוא למה לי, אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי. דיתירא הוא למישדייה אשביעי. ויש מפרשים דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות יום שביעי.
<h2>דף יח:</h2>
ואקשינן ור' נמי הא כתיב [ביום] ההוא. כלומר ולמה לי קרא למיכתביה, דממילא ידעינן דבשמיני קאי. ומהדרינן אמר לך ר' ההוא להכי הוא דאתא לומר אע"פ שלא הביא קרבנותיו בשמיני, חיילא עליה נזירות דטהרה. ואקשינן ורב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי מתני' דטמאות הרבה כר' יוסי בר' יהודה לוקמה כר' וכגון שניטמא במת בליל שמיני, דחייל עליה נזירות דטהרה מתחלת ליל שמיני, והוי שפיר טמאות הרבה. מיהו לא מיתי אלא חד קרבן, לפי שלא יצתה שעה הראויה לקרבן עד למחר, מדלא מוקי לה רב חסדא הכי. לימא קסבר לילה לאו מחוסר זמן הוא. ואם כן אם ניטמא בליל שמיני, הוה מיתי קרבן לכל חדא וחדא, דהא חיילא עליה נזירות דטהרה, ויצתה שעה הראויה להביא קרבן, דלילה לאו מחוסר זמן. אמר רב אדא בר אהבה הא בהא תליא. ועל כרחין לא אתיא כר'. אי אמרת [לילה] מחוסר זמן אימת מיחזי לקרבן לצפרא נזירות טהרה נמי לא חילא עליה עד צפרא. פי' ד[כפר] וקדש כתיב בשעת הראויה להביא קרבן חילא נזירות טהרה, וכי ניטמא ליל שמיני, לא הוו טמאות הרבה אלא טומאה אריכתא היא. ואי אמרת לילה לאו מחוסר זמן נזירות טהרה חילא עליה מאורתא. דשמיני ואם כן כשניטמא בליל שמיני, יצתה שעה הראויה להביא קרבן, ומייתי קרבן לכל חדא וחדא, כאלו ניטמא יום שמיני.
גירסת הספרים תנו רבנן ניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד. ויש ספרים שכתוב בהן גופא ניטמא בשביעי וכו'. וכתוב בתוספות האי גופא לא הוי כשאר גופא שבתלמוד, דהך ברייתא לא אייתי לה לעיל, אלא קאי אסוגיא דלעיל, דפליגי ר' ור' יוסי בר' יהודה, אי חייל נזירות טהרה מיום ז' (ועד) [או מ]יום שמיני, והכא פליגי בה תנאי. וי"מ דמשום דאמר רב [חסדא] למעלה דניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד בין לר' בין לר' יוסי בר' יהודה, וברישא דהא ברייתא אמרינן נמי הכי אמר גופא. והכי פירושא ניטמא הנזיר במת בשביעי לאחר שהזו עליו שלישי ושביעי ובאותו יום בעצמו (ו)ניטמא במת, אחר שהוא יום (שמיני) [שביעי] אינו מביא אלא קרבן אחד של טומאה, דבשעה שניטמא פעם שניה, לא נראה עדיין להביא קרבן וכטומאה אריכתא דמי. ניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. פי' דביום שמיני נראה להביא קרבן מיד שהאיר היום, והוה ליה כל חדא טומאה באפי נפשה. מתחיל ומונה מיד דברי ר'. כלומר מיד ביום השמיני פי' מתחיל ומונה נזירות טהרה מיד ביום שמיני ואנזיר שניטמא בשמיני קאי. וחכמים אומרים אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו. פי' חטאת העוף. הביא חטאתו וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. פי' אבל אם ניטמא בשמיני קודם שיביא חטאתו מביא קרבן אחד על הכל. הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה. מיד. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר כשם שחטאתו מעכבתו (כך). מלהתחיל מנינו [כך] אשמו מעכבתו. בשלמא לר' אמר קרא [במדבר ו'] וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ שלא הביא קרבנותיו אלא לר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ר' ישמעאל ההוא למעוטי אע"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעיא מיעוטא דורון בעלמא הוא. מאי טעמייהו (דר' ישמעאל) [דרבנן] דתניא והזיר לה' את ימי נזרו לפי שמצינו בכל אשמות שבתורה שהן מעכבין. פי' כגון אשם תלוי ואשם מעילות שמעכבין הכפרה וכן אשם מצורע. יכול אף. אשם של נזיר. מעכב. מלהתחיל מנינו. ת"ל והזיר [והביא אע"פ שלא הביא הזיר] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא.
<h2>דף יט.</h2>
מאן תנא להא דתנו רבנן האשה שנדרה בנזיר ואחר כך ניטמאת. במת, והפרישה שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה ואשם. ואחר כך הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף אמר רב חסדא (כי) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא. פי' דאמר לעיל דעולה לאו דורון הוא, אלא מעיקר נזירות וכפרה תלויה בה, ולהכי כי הפר לה הבעל לא מייתי לה. דאי רבנן כיון דאמרי דעולה דורון בעלמא הוא, אע"פ שהפר לה בעלה, כיון שהפרישתו כבר, אמאי לא תביא. אלא ודאי ר' ישמעאל היא. ואקשינן ומאי קסבר ר' ישמעאל אי קסבר בעל כשמפר (אי בעל) מעקר עקר וכמי שלא חל הנדר מעולם דמי אם כן חטאת העוף נמי לא תיתי דהוי כאלו [לא] נזרה. ואי קסבר בעל בנדרי אשתו מיגז גייז. כלומר שמבטל הנדר מכאן ולהבא, אבל אינו עוקר אותו מעיקרו, אם כן נמצא דלמפרע נזירה גמורה היתה, אם כן כי ניטמאת, עולת העוף נמי תיתי, שהרי ניטמאת קודם שהיפר. ופרקינן לעולם קסבר בעל מעקר עקר, והאי דמביאה חטאת העוף, לאו משום דתיהוי נזירה למפרע. אלא משום דצערה עצמה מן היין, וזו שניטמאת בעיא כפרה אע"פ שהפר. ומצינו חטאת העוף שהוא בא על הספק. דסבר לה כר' אלעזר הקפר דתניא ר' אלעזר הקפר בר' אומר מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באי זה נפש חטא זה אלא מפני שציער עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ומקשינן האי קרא בנזיר טמא כתיב ואנן אפי' נזיר טהור קאמרינן. במילתיה דר' אלעזר הקפר דנקרא חוטא. ופרקינן אין הכי נמי דקסבר ר' אלעזר הקפר דאפי' נזיר טהור חוטא הוא והאי דכתיב קרא בנזיר טמא. כלומר שקראו חוטא [נזיר] טמא יותר מנזיר טהור. הואיל ושנה בחטא. פי' שהאריך צער על צערו להנזר מן היין. ומיהו דוקא כי נטמאת, אבל אם לא ניטמאת והפר לה בעלה, נהי דבעיא כפרה על שציערה עצמה, אפ"ה לא תביא כלום. משום שאם לא הפר לה, תביא חטאת בהמה, והשתא שהפר לה מה תביא, חטאת בהמה אינה באה על הספק, וחטאת העוף נמי לא מצי לאיתויי, כיון דמעיקרא אי לא הפר לה לא היתה מביאתו, שהרי דינה בחטאת בהמה, אם כן כשהפר לה לא יהיה לה דין חדש.
מתניתין. מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא שם שלשים יום אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה. יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה. גמרא. אקשינן משום דיצא חל עליה נזירות טהרה. בתמיה והלא עדיין לא נטהר. ופרקינן אמר שמואל כגון שיצא והזה בשלישי ושנה וטבל. ונכנס דהשתא נטהר, ומכאן ואילך חל עליו נזירות ועולין לו מן המנין. ואקשינן תו אלא טעמא דנכנס עולין לו מן המנין הא לא נכנס אין עולין לו מן המנין. פי' בתמיה כל שכן אי לא נכנס דסלקי ליה ממנינא. ופרקינן לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא לא נכנס כל אותו יום שביעי דעולה לו מן המנין, אלא אפי' יצא ונכנס בו ביום עולה לו מן המנין. פי' דסד"א לא סליק ליה ממנינא האי מקצת היום דמשהוזה עד שניטמא, קמ"ל כיון דאיכא מקצת היום בטהרה סליק, וכי איטמי בתר הכי מביא קרבן טומאה, דשפיר קרינא ביה והימים הראשונים. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב מאי טעמא לא מפרשת לן כי הלין מילי. כמו שפי' שמואל לתלמידיו. אמר להון אמינא דילמא לא צרכיתו. מתניתין. ר' אליעזר אומר לא בו ביום שנאמר [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו. אמר עולא לא אמר ר' אליעזר. פי' שצריך שיהיו לו כבר שני ימים של טהרה קודם שניטמא. אלא בטמא שנזר. שאם ניטמא בשביעי אינו מביא קרבן טומאה. אבל בנזיר טהור שניטמא אפי' יום אחד. כגון שניטמא יום ראשון שנזר. סותר. אותו יום ומביא קרבן הטומאה.
<h2>דף יט:</h2>
אמר רבא מאי טעמיה דר' אליעזר אליבא דעולא דקאמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו משום דבטומאה נזר. דהרי משמע מפני מה צריכין למנות לו שני ימים ראשונים, כי בטומאה נזרו, ואהא קאמר והימים הראשונים יפלו, דבעיא ימים שנים ולא בו ביום. איתיביה אביי הריני נזיר מאה יום וניטמא בתחלת מאה. פי' ביום ראשון. יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו עד שיהא לו שני ימים ראשונים וזה אין לו ימים ראשונים. פי' הילכך יום שניטמא ממנין נזירותו הוא (נימנה) [וימנה] צ"ט ויגלח ביום מאה. ניטמא בסוף מאה. פי' ביום אחרון. יכול יהא סותר הכל. פי' הקודמין כולן. ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים. לבא כשניטמא ומסתמא שנים בעינן דומיא דראשונים. וזה אין לו אחרונים. ולכך אינו סותר הכל, אלא שלשים סותר כדאמרינן בפ"ק [ו' ע"ב] היינו טעמא דר' אליעזר דכתיב [במדבר ו'] זאת תורת הנזיר ביום מלאת ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. והכא בטמא שנזר לא מצית אמרת מדקתני הריני נזיר מאה יום והדר וניטמא בתחלת מאה. אלמא בנזיר שניטמא קתני ואפ"ה אמר ר' אליעזר עד שיהו לו ימים ראשונים תיובתא דעולא תיובתא.
אמר ליה רב פפא לאביי הלין ימים דקאמרינן. אליבא דר' אליעזר שיהו לו ימים ראשונים, היינו דנפיק חד ומתחילין תרין דהיינו ביום שני לנזירותו. או דילמא דנפקי תרי ומתחילין תלתא. והיינו ביום שלישי לנזירותו דשני ימים שלימים בעינן. לא הוה בידיה אתא שיליה לרבא אמר ליה יפלו כתיב. פי' דמשמע שני ימים שלימים יפלו, דהיינו דנפקי תרי ועייל חד. וי"מ יפלו כתיב ונפילה כל דהו משמע, ואפי' ליכא יום שלם כגון דנפיק חד ומתחילין תרי. ואיצטריך למיכתב ימים ואיצטריך למיכתב יפלו. פי' דמצי למיכתב וקדש ראשו ביום ההוא מלבד הימים הראשונים ולא ליכתוב יפלו. דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקי תרי ועייל תלתא כתב רחמנא יפלו. דאפי' נפק חד ועיילי תרי. ואי כתב רחמנא יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא דאפי' חד. כלומר דאפי' בו ביום כת"ק. כתב רחמנא ימים. עד דנפיק חד ועיילי תרי. וא"ת אמאי לא שמעינן לה ממתני' דקתני לא בו ביום משמע הא למחר סותר. וי"ל דר' אליעזר לא חש להזכיר אלא מאי דפליג בהדי רבנן דאמרי בו ביום מביא, אבל דילמא אימא לך דה"ה דלא ימנה ביום שני עד יום שלישי. וכן מברייתא דקתני כי טמא בתחלת מאה יכול יהא סותר דמשמע דביום שני סותר, איכא למימר נמי דלאו דוקא אמר בתחלת מאה, אלא יום שני נמי לא סתר. מיהו הא קשיא ניפשוט מדתניא לעיל [י"ח ע"ב] מתחיל ומונה מיד דברי ר' אליעזר והאי (נזיר) [מיד] היינו בשביעי וכי ניטמא בשמיני ליכא אלא מקצת שני וסתר ומייתי קרבן. וי"ל דלא שמיע ליה ההיא ברייתא.
מתניתין. מי שנזר נזירות מרובה. פי' יותר משלשים יום והוא בחוצה לארץ. והשלים נזירותו. בחוצה לארץ. ואח"כ בא לארץ. לאו דוקא דלא סגיא דלא אתא לארץ להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירותו. ב"ש אומרים נזיר שלשים יום. פי' מדרבנן דגזרו על ארץ העמים, משום הכי קנסינן ליה לחזור ולמנות עוד שלשים יום בטהרה, ולא יביא קרבנו לאחר מלאת ימי נזרו בחוצה לארץ. וב"ה אומרים נזיר בתחלה. כלומר צריך לחזור ולהתחיל כל מנינו משיבא לארץ. וא"ת והא אמרינן בפ' כהן גדול [נ"ד ע"א] דעל טומאת ארץ העמים אין הנזיר מגלח. וי"ל דהתם מיירי בשעשה נזירותו בארץ, ויצא לארץ העמים ונכנס, הואיל ועשה עיקר נזירותו בארץ, אינו סותר את הקודמין. ומתני' דהכא מיירי בשעשה כל נזירותו בחוצה לארץ. גמרא. קתני רישא ב"ש אומרים נזיר שלשים יום וב"ה אומרים נזיר בתחלה. פי' כל זה הלשון לא היה צריך, דהא ארישא קימינן, אלא לישנא דהאי גמ' משונה הוא. לימא בהא קמיפלגי דב"ש סברי ארץ העמים משום אוירה גזרו וב"ה סברי משום גושה. פי' ב"ש סברי ארץ העמים משום אוירה גזרו, ואסור ליכנס שם אפי' בשידה תיבה ומגדל [אע"ג דהנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל] טהור הכא שאני דאוירה טמא. וכיון שאינה כשאר טמאות, לא החמירו בו לסתור הכל כמו בשאר טמאות, אלא שלשים בלבד. וב"ה סברי דמשום גושה גזרו הילכך הנכנס שם בשידה תיבה ומגדל [טהור, הלכך טומאתה כדין מאהיל על המת, והוי כנדר] בבית הקברות, ולכך סותר את הכל. ודחינן לא דכ"ע משום אוירה והכא בהא קמיפלגי דב"ש סברי כשאר נזירות קנסינן ליה דהיינו שלשים יום. וב"ה סברי אע"ג דאינו כשאר אהל, בתחלת נזירות הוא דקנסוה לחזור ולמנות הכל. ויש ספרים שיש בהן גירסא אחרת לימא בהא קא מיפלגי דב"ש סברי ארץ העמים משום גושה גזרו. ולא משום אוירה, הילכך קלישא לה טומאה, וקנסא בעלמא הוא, ולפיכך שלשים ותו לא. וב"ה סברי משום אוירה גזרו וכל שכן אגושה, והוה ליה כמאהיל על הקבר. ומ"ה נזיר בתחלה. ודחינן לא דכ"ע משום גושה גזרו ולא אוירה, וקנסא בעלמא הוא, והכא בהא קא מיפלגי מר סבר בסתם נזירות קנסי ליה, וב"ה סברי בתחלת נזירות קנסינן ליה.
מתניתין. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה בשלום והיתה נזירה שבע שנים. בחוצה לארץ. לסוף שבע שנים. פי' ביום אחרון. עלתה לארץ והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. בארץ ישראל. ובסוף שבע שנים ניטמאת. במת וסתרה הכל שנאמר [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. פי' דקסבר ר' יהודה דאם ניטמא ביום מלאת אינו סותר כלל.
<h2>דף כ.</h2>
איבעיא להו. הא דתנן ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה. בשניטמאת קאמר ואליבא דב"ש. פי' דאית ליה לר' יהודה שאף י"ד שנה לא היתה נזירה, כי אם על ידי שניטמא. דסבירא ליה לר' יהודה, כב"ש דאמרי דכי עלתה לארץ אינה צריכה למנות אלא שלשים וניטמאת לסוף שלשים יום בארץ, ועכשו סותרת ומונה עוד שבע שנים, שהרי הוצרכה לסתור כל נזירותה כיון שניטמאת, ונמצא דלר' יהודה היתה נזירה י"ד שנים ושלשים יום. דאע"ג דאין צריך לב"ש אלא למנות שלשים, מ"מ כי ניטמאת צריכה למנות כל השבע שנים, דהשלשים יום של ארץ ישראל שהם משום קנס, הוו כמו סוף נזירות של חוצה לארץ. והיינו דוקא אליבא דב"ש דאין צריכה למנות בארץ אלא ל' יום. דאי לב"ה דאמרי נזיר בתחלה, הרי צריכה היא לחזור ולמנות בארץ ז' שנים אחרות, ואם ניטמאת בסוף מהמנין שמנתה בארץ [צריכה לחזור ולמנות עוד ז' שנים אחרות] אם כן היתה נזירה כ"א שנים. או דילמא בשלא ניטמאת. היתה נזירה י"ד. ואליבא דב"ה. פי' אליבא דב"ה דוקא דאמרי נזיר בתחלה, נמצא כי כשנכנסה לארץ [הוצרכה למנות עוד שבע שנים, דלב"ש] לא הוצרכה למנות אלא שלשים יום, נמצא שלא היתה נזירה אלא ז' שנים ול' יום. וי"מ בשניטמאת ולב"ש. כלומר אפי' לב"ש וה"ה אפי' לב"ה, דמיירי כשניטמאת בתחלת נזירות של ארץ ישראל, שלא סתרה אלא שני ימים או שלשה, דהשתא אע"ג דניטמאת ליכא אלא י"ד. או בשלא ניטמאת ולב"ה דוקא כדפרישנא. ת"ש עלתה לארץ וכו' ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ואי ס"ד בשניטמאת ואליבא דב"ש האי י"ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה. פי' דהא ניטמאת ביום אחרון של ל' יום משנכנסה בארץ, נמצא כי מנתה ל' יום משום קנס, ואם ניטמאת לסוף השלשים יום בארץ, סותרת כל נזירותה אפי' לב"ש כיון דניטמאת, שהרי אנו רואים כאלו נזירות חוצה לארץ נמשך עד סוף ל', ונמצא שהיא סותרת כל הנזירות הראשונה, והוו להו י"ד שנים ול' יום. אלא ש"מ מתני' בשלא ניטמאת מיירי, ואליבא דב"ה דאמרי נזיר בתחלה. תניא נמי הכי ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו התורה אמרה ניטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. פי' דהיינו שלשים יום. ותמה מאי תניא נמי הכי, לפיכך יש גורסין כך ואי ס"ד בשניטמאת ואליבא דב"ש האי י"ד שנה, שלשים יום מיבעי ליה דתניא ר' יהודה משום ר' אליעזר אומר וכו'. פי' ובמשנתנו ביום מלאת ניטמאת כדקתני לסוף שבע(ה) ניטמאת, ואם כן לא היה לה לסתור אלא שלשים יום בלבד כתורת סתם נזיר.
מתניתין. מי שהיו שתי כיתי עדים מעידין אותו אלו מעידין שנזר שתים ואלו מעידין שנזר חמש. פי' שתי נזיריות וחמש נזיריות. ב"ש אומרים נחלקה עדותן. ואין כאן עדות ואין כאן נזירות. ופרש"י ז"ל דוקא כשמכחיש הנודר את כולם, דאי מודה לאחת למה לא יהיה נזיר בהודאתו. וב"ה אומרים יש בכלל חמש שתים. וימנה שתים דהוי כאלו אמרו שתי הכתות שתים נזרת. גמרא. מתני'. דקתני דפליגי ב"ש וב"ה בשתי כתות. דלא כי האי תנא דתניא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש שיש בכלל חמש שתים. על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר שתים ואחד אומר חמש שב"ש אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות וב"ה אומרים יש בכלל חמש שתים. אמר רב הכל מודים במונה. פי' לר' ישמעאל דאמר דפליגי ב"ש וב"ה בכת אחת, היינו דוקא כשאומר אחד שתים ואחד אומר חמש. אבל אם מונה כדמפרש ואזיל נחלקה עדותן. אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא מאי קאמר רב. כלומר היכי הוה מונה דאמר רב. אלימא בחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש הא קא מכחשי אהדדי. פי' ופשיטא דנחלקה ומאי קמ"ל רב. אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש וארבע וחמש. פי' העד האחד העיד שכך נזר הריני נזיר שלש וארבע וחמש, דהשתא אינן מכחישין בפי' זה את זה. וקמ"ל רב דכיון דלכל חד וחד למנינא נחת, חשבינן להו כאילו [אמר] הראשון א' ב' נדר ולא נדר ג' ד' ה', וחשבינן לשני כאלו אמר לא א' ב' נדר אלא ג' ד' ה'. הא למה לי השתא יש לומר חמירתא אמר קילתא לא אמר. פי' פירכא היא דפריך, אמאי הוי הכחשה, משום דאמרינן דכיון דהאי אמר ג' ד' ה' ולא אמר א' ב' [הוי כאלו אמר בפירוש ולא אחת ושתים נזר אמאי נימא דלא הוי הכחשה, ומה שלא הזכיר אחת ושתים] משום דלמה ליה להזכירו. חמירתא דהיינו ג' ד' ה' אמר, קילתא לא אמר. הא מצינן למימר דא' ב' בכלל דבריו הוא, ומוסיף הוא על האחר וודאי לא הוי הכחשה. במערבא אמרי אין הכחשה במונה. פי' שאם אמר העד (האחד) [האחר] כך אמר הריני נזיר שלש וארבע וחמש, אין הכחשה בזה, דכי אמר העד השני ג' ד' ה', לא מיעט שלא אמר הנודר א' ב'. ואית דגרסי הכי אמר רב הכל מודים במונה שיש בכלל חמש שתים. ואמרינן מאי קאמר רב אילימא אחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש הא מכחשי אהדדי. אלא אחד אומר אחת ושתים ואחד אומר שלש וארבע וחמש הא למה לי למימר לרב פשיטא דאין זה הכחשה כי זה שאומר ג' ד' ה' לא בא למעט א' ב' דהשתא חמירתא אמר קילתא לא כל שכן. במערבא אמרי ודאי פשיטא דאין הכחשה במונה. ולא איצטריך למימר לרב וסייעתא היינו לפירכא דידן.
<h2>דף כ:</h2>
מתניתין. מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני כולן נזירין. פי' הראשון אמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני, ועוד שמע חבירו ואמר ואני כולם נזירים. כלומר כל השלשה כולם הם נזירים, והוא שהתפיסו כולן תוך כדי דיבור דראשון. הותר הראשון הותרו כולן. פי' אם בא הראשון לחכם והתיר לו נדרו, גם האחרים הותרו, לפי שאמרו ואני כמוהו, ותלו נדריהם בנדרו. וי"מ משום דחכם עקר את הנדר מעיקרו, וכיון דהתיר החכם לראשון, נמצא דהנדר עקור מעיקרו, ואין לאחרונים במה יתפשו. הותר האחרון. על ידי חכם הוא מותר וכולן אסורין. פי' אם לא יתירו גם הם נדריהם על ידי חכם, אבל בלא התרה לא, שלא תלו נדריהם בנדרו של אחרון. גמרא. יתיב ר' שמעון ב"ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דיבור. פי' צריכין שיאמרו ואני ואני תוך כדי דיבור דראשון, ואי לא לא הוו כולם נזירים. וכמה כדי דיבור כדי שאלת שלום תלמיד לרב. פי' דהיינו שלום עליך רבי, שאם אמר הריני נזיר וקודם ששהה כדי שאלת שלום עליך רבי אמר השני ואני, קאי שפיר אראשון והוי כאומר הריני נזיר. וכן השלישי שאמר ואני, וכן הרביעי שאמר ואני, כולם מתפיסין בראשון, הואיל ואין הפסק בין דיבורו של ראשון לדיבורו של רביעי אלא שלשה ואני, דהיינו כדי שאלת שלום ומיד אמר ואני מתפיס (שנים) [שלשה] בקמא. אבל חמשי שאמר ואני לא הוי כלום, דאיכא ד' ואני בנתים דהוי יותר משלום עליך רבי. אמר ליה. פי' ר' יהודה נשיאה. תו לא שבקת רוחא לתלמיד. פי' לא הנחת יותר ריוח לשהות ולתפוס הנזירות אלא שיעור מועט כזה, שמיד שאמר עליך ר' יצטרך לומר מיד ואני, הא ודאי אפי' שהה מעט יותר אחר שאלת שלום מתפיס בראשון. דלא גרע מידות נזירות, דכי נזיר עובר לפניו ואמר הריני הוי נזיר. הכי נמי כי אמר ואני לאחר כדי דיבור מאמירת ראשון הוי נזיר. ומיהו ר' שמעון ב"ל לא חש להשיב על דבריו.
מתניתין. הריני נזיר ושמעה אשתו ואמרה ואני מיפר שלה ושלו קיים. פי' דנדרו אינו תלוי בנדרה. הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר לה. פי' משום דבעל מעקר עקר, הילכך אם היה מיפר אם כן נתבטל גם שלו, שהרי הוא מחמתה הוא בא, והוא אינו יכול להתיר עצמו, כדאמרינן [חגיגה י' ע"א] לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין. ואי בעל מיגז גייז, והשתא אינו מופר בהפרתה. טעמא דאינו יכול להפר לה, משום דכיון דאמר ואני, הוי כאלו קיים לה, וכיון שקיים לה אינו יכול להפר, אלא אם כן נשאל לחכם על הקמתו דנשאלין על ההקם. הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים. פי' דהא דאמר לה ואת אינו קיום, לפי שאין אדם יכול להזיר את אשתו בנזיר בעל כרחה, הילכך מיפר את שלה, שאין הנדר אלא במה שאומרת היא אמן מדעתה. הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר. פי' שהרי קיים לה, כיון ששמע הבעל ואמר אמן. וכיון שקיים לה אינו יכול להפר, אלא אם כן נשאל על הקמתו. אי נמי שאם היה מיפר לה היה גם שלו בטל וכתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו.
<h2>דף כא.</h2>
תניא נמי הכי. פי' כריש לקיש. מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ושהה כדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר וכמה כדי (שאלת שלום) [דיבור] כדי שאלת שלום תלמיד לרב. לימא מסייעא ליה לריש לקיש מדקתני מתני' הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא. פי' ואלו לר' יהודה נשיאה ליתני ואני ואני חמשה או ששה, אלא ש"מ כריש לקיש דמצריך תוך כדי דיבור, הילכך בטפי משני ואני, לא הוי תוך כדי דיבור. ודחינן אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. כלומר ה"ה דמצי למיתני טובא, אלא דלא חש למיתנינהו לכולהו. ואקשינן וליתני חד ולישמעינן הכי נמי. פי' ומדנחת למיתני טפי מחד, ש"מ דוקא קתני ומסייעא לר"ל. ופרקינן הכי נמי. דמיבעי ליה למיתני חד ואני ותו לא. אלא משום דקתני סיפא הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני. ומיהא לא תסייעיה לריש לקיש. איבעיא להו חד בחבריה מתפיס או דילמא בקמא מתפסי מאי נפקא מינה לאתפוסי ומיזל אי אמרת חד בחבריה מתפיס מתפסי ואזלי לעולם. ואפי' הן מאה. ואי אמרת בקמא מיתפיסין טפי מכדי דיבור לא מתפסי. דהיינו שנים לר"ל ולר' יהודה נשיאה שלשה. ת"ש מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא ש"מ בקמא קא מתפסי דאי חד בחבריה מתפיס ליתני תו ודחינן אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. כלומר בדין הוא דטובא נמי מצי למיתני במתני' משום דבחבריה מתפיס, אלא דלא איצטריך למתנינהו כי רוכלא. ומקשינן וליתני חד ולישמעינן כולהו. ופרקינן איידי דקתני הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין מכלל דאיכא אמצעי משום הכי קתני ואני ואני. ת"ש הותר הראשון הותרו כולן ראשון הוא דהותרו כולן הא אמצעי לא. פי' בהיתר ראשון הוא דשרו הא בהיתר אמצעי לא. ש"מ בקמא מתפסי. ודחינן לעולם אימא לך חד בחבריה מתפיס. פי' ואם הותר האמצעי הותר האחרון. אלא איידי דבעי מיתנא הותרו כולן דאי תנא אמצעי איכא ראשון דלא משתרי משום הכי קתני הותר הראשון. ת"ש הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין אחרון הוא דליכא אחרינא בתריה. ולפיכך כל האחרים [אסורין] שהרי קדמו לו. הא אמצעי דאיכא אחרינא בהדיה לא אמרינן כולן אסורין כי האחרון מותר אלמא ש"מ [חד] בחבריה מתפיס. ודחינן לעולם אימא לך בקמא מתפסי, וכי קתני הותר האחרון הוא בלבד מותר וכולן אסורין הוא הדין לאמצעי. ומאי אחרון דקתני אמצעי ואידי דתנא ראשון תנא אחרון. כלומר תנא לישנא דאחרון. ת"ש דתניא בהדיא הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הותר האמצעי הימנו ולמטה מותרין הימנו ולמעלה אסורין ש"מ חד בחבריה מתפיס ש"מ.
<h2>דף כא:</h2>
מתניתין. [אמר] הריני נזיר ושמע חברו ואמר פי כפיו ושערי כשערו הרי זה נזיר. גמרא. אקשינן משום דאמר פי כפיו ושערי כשערו הוי נזיר ורמינהו ידי נזירה ורגלי נזירה לא אמר כלום ראשי נזירה כבדי נזירה הרי זה נזיר זה הכלל כל שהנשמה תלויה בה הוי זה נזיר. פי' ומתני' נמי אי חתיך לניב שפתים לא מיית. ופרקינן אמר רב יהודה דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז. פי' במתני' כיון דשמע לחברו שנזר, אמרינן ודאי דכך רצה לומר. אבל ברייתא דאמר הכי מעצמו. ידי נזירה לא אמר כלום. ומהכא שמעינן שהאומר חציי נזיר הוי נזיר גמור. פי כפיו מיין. ואפי' לר' שמעון דאמר לעיל [ג' ע"ב] אינו נזיר עד שיזור מכולם ואם אמר הריני נזיר מיין [אינו נזיר]. הכא מודה דלא גרע מידות. וכן הריני מסלסל ומכלכל דפ"ק [ב' ע"א] הוי כיד[ות] נזירות. וא"ת והא תניא בתוספתא [פ"ג ה"ג] ידי כידו רגלי כרגלו הוי נזיר ואמאי והא אין הנשמה תלויה בו. וי"ל דמיירי בשמע לחברו דאמר הריני נזיר, דה"ק ידי כידו מליגע למתים, ורגלי כרגלו מלילך לבית הקברות. אבל אם אמר ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום.
גמרא. איבעיא להו בעל מעקר עקר. הנדר לאשתו מעיקרו, והוא כאלו לא חל מעולם, דהוי כמו חכם שעוקר הנדר מעיקרו. או מיגז גייז. כי מהפרה ואילך הוא מבטל הנדר, ועד ההפרה היה מקויים. למאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והיפר לה אי אמרת בעל מעקר עקר חברתה נמי אישתראי, שהרי הנדר כאלו לא חל מעולם. ואי אמרת מיגז גייז היא אישתראי וחברתה אסורה. פי' שהרי בשעת ההתפשה נזירה היתה הראשונה והפרה הראשונה אינה מועלת לשניה. וה"ה דהוה מצי למימר דנפקא מינה כגון ששתתה [יין] וניטמאת למתים ואחר כך היפר לה בעלה אי סופגת ארבעים אי לא. ת"ש הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ואי ס"ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר אלא ש"מ בעל מעקר עקר. ויהיה הוא מותר בהפרה זו, ואין אדם מיפר לעצמו. ודחינן לעולם אימא בעל מיגז גייז ובדין הוא דליפר לה והיינו טעמא דלא מצי מיפר דכיון דאמר לה(ו) ואני כמאן דאמר קיים ליכי דמי אי מיתשיל אקמיתא. כלומר על הקיום שקיים לה. מיפר ואי לא לא מצי מיפר. ת"ש האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה. שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים שהן קרבנות נזיר טהור. ואחר כך היפר לה בעלה אם משלו היתה הבהמה שהפרישה. פי' משל בעל. (תבא) [תצא] ותרעה בעדר. פי' עם שאר בהמות דחולין, משום דחולין גמורין היא. ואם משלה היתה הבהמה. כגון שהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה. אם חטאת היא תמות. ומתני' היא בפירקין [כ"ד ע"א]. ואי ס"ד בעל מעקר עקר תיפוק לחולין. דהוה ליה כמי שמפריש לנזירותו ונשאל לחכם דאמרינן לקמן [ל"א ע"א] דנפיק לחולין. ודחינן לעולם בעל מעקר עקר והיינו טעמא כיון דצריכה כפרה. פי' על שציערה עצמה מן היין, וצריכה להביא חטאת כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא, וכיון שהפרישה שם חטאת עליה, ואי איפשר לה להביאו לצורך נזירות. הוי כחטאת שמתו בעליה וגמירי חטאת שמתו בעליה תמות. ויש גורסין והיינו טעמא כיון דלא צריכא כפרה. וה"פ כיון דלא צריכא כפרה, שהרי היפר לה בעלה קודם כלות ימי נזירותה, הוה ליה כחטאת שמתו בעליה. ת"ש האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומיטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים היכי דמי אילימא שלא היפר לה בעלה כלל צריכא למימר דלוקה אלא פשיטא דהיפר לה בעל. אחר שניטמאת. ואי ס"ד בעל מעקר עקר אמאי סופגת את הארבעים אלא לאו ש"מ בעל מיגז גייז. ודחינן לעולם אימא בעל מעקר עקר. ומיירי דלא היפר לה כלל ודקאמרת צריכא למימר. משום סופא. (קרא) [קתני] רישא אגב סיפא. דקתני סיפא היפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים תנא רישא נמי סופגת את הארבעים. וא"ת סיפא למה לי. י"ל איצטריך לאפוקי מדר' יהודה דאמר דכי נמי היפר לה ושתת יין והיא לא ידעה לוקה מכת מרדות.
<h2>דף כב.</h2>
ת"ש האשה שנדרה בנזיר וניטמאת ואחר כך היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי ס"ד בעל מיגז גייז תיתי נמי עולת העוף. פי' וה"ה אשם. ואמרינן ואלא מאי מעקר עקר חטאת העוף נמי לא תיתי. ופרקינן אין הכי נמי. דמעקר עקר ולכך אינה מביאה עולת העוף, ודקא אמרת חטאת העוף נמי לא ליתי. הא מני ר' אלעזר הקפר ברבי היא דאמר מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא. וחטאת העוף באה על הספק, וגלי בה קרא דנקל להקריבה יותר משאר זבחים, ולכך מביאה חטאת העוף לכפרה ואע"ג דמעקר עקר. וא"ת והא לעיל אמרינן אם חטאת היא תמות והכא אמרינן דקרבה. וי"ל דלעיל מיירי בנזיר טהור וחטאת בהמה, דנזיר טהור אין צריך כפרה כל כך, והוי כנתכפרו בעליו באחרת. והכא מיירי בנזיר טמא דבעי כפרה טפי לפי ששנה בחטא, ולא הוי כנתכפרו בעליו באחרת. ומיירי נמי בחטאת העוף. ת"ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה. פי' אלמא מיגז גייז, דאי מעקר עקר חברתה נמי תשתרי. ואע"פ שהוכחנו מהך ברייתא שאינה מביאה עולת העוף דמעקר עקר הך ברייתא פליגא עלה. ר' שמעון אומר אם לא אמרה לה ואני אלא אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות. פי' דכי אמרה הכי אמרינן דנתכוונה לומר הריני כמותיך, שבעוד שתהיי את נזירה אהיה גם אני, ואם יתירו אותך לא יחול על[י] נזירות כל עיקר.
<h2>דף כב:</h2>
מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס או דילמא בצננא מתפיס. פירש רבינו יצחק זצ"ל דמר זוטרא אתא לפלוגי למאי דאוכחנא מהאי ברייתא, דמדקתני וחברתה אסורה ש"מ מיגז גייז. ובא מר זוטרא לומר דודאי פשיטא דמעקר עקר, מההיא בריתא דלעיל דאינה מביאה עולת העוף, וטעמא דהך ברייתא דלעיל דהפר לה בעלה חברתה אסורה כדרמי בר חמא. ותפשוט נמי מינה הא דבעי רמי בר חמא בפ"ק דנדרים [י"א ע"ב] הרי עלי פירות אלו כבשר זבחי שלמים. אי נמי כגון דמחית בשר זבחי שלמים קמיה שנזרק הדם עליה. ומחית נמי דהיתירא קמיה, ואמר זה כזה מהו. כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס, כמו שהיה בשר זה קודם זריקת הדם שהיה אסור באכילה ואסור. או דילמא כבשר זבחי שלמים לאחר זריקה קאמר שהבשר מותר באכילה ומותר. ופי' בצננא היינו לבסוף, דכל דבר שהוא חם מצטנן לבסוף. וי"מ בצננא כמו שהיא עכשו אחר שנצטנן האיסור ונח לו ונעשה היתר. והשתא פשיטא לן דבעיקרא מתפיס דכיון דבעל מעקר עקר כדאסיקנא מברייתא דאינה מביאה עולת העוף, אם כן על כרחך טעמא דחברתה אסורה, משום דכי אמרה ואני דעתה להתפיס אמעיקרא, דהיינו בעיקר נדר דחברתה. כלומר כמו שחל תחלה על חברתה כשהיתה נזירה. וודאי מר זוטרא לא סבירא ליה הא דאמרינן לעיל דאי מעקר עקר חברתה מותרת, דהכא (הכא) אמרינן דמעקר עקר ואפ"ה חברתה אסורה משום דבעיקרא מתפיס. ונהי דגבי חכם תנן הותר הראשון הותרו כולן, ולא אמרינן בעיקרא מתפיס, מיהו ודאי שאני בין התרת חכם להפרה דבעל. ואפשיטא דרמי בר חמא דכי מתפיס בעיקרא מתפיס כי הכא דחברתה אסורה. ויש תמה שהרי במילתא דרמי בר חמא כי מתפיס בעיקרא גם אחר שנעשה בשר השלמים היתר, אמרינן דהוי תפיסותא, ואלו הכא ודאי אי אמרה חברתה ואני אחר שהפר לה בעלה, בעיקרא מתפיס לאו כלום הוא, דדוקא כי אמרה חברתה ואני קודם שהפר, אמרינן חברתה אסורה, ואם כן היכי פשיט מינה דרמי בר חמא. וי"ל דבדרמי שייך שפיר בעיקרא אחר זריקה, דכך נקראת בשר שלמים אחר זריקה כמו לפני זריקה, הילכך איכא למימר דבעיקרא מתפיס. אבל הכא כי אמרה אשה זו ואני, ליכא למימר בעיקרא מתפיס, אלא אם כן אמרה זה קודם הפרה והפר לה הבעל, אפי' כי אמרינן דמעקר עקר הויא תפיסותא. וא"ת אם כן דאפי' אי אמרינן דמעקר עקר חברתה אסורה, מאי איכא בין אי אמרינן מיגז גייז או מעקר עקר. י"ל נפקא מינה כגון ששתתה יין וגילחה במזיד ואחר כך הפר לה בעלה, אי מעקר עקר אינה לוקה, ואי מיגז גייז לוקה. וכן אם ניטמאה ואחר כך הפר אי מעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם. ואי מיגז גייז מביאה עולת העוף ואשם. ודחינן מי דאמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמים אע"ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ מיקדש קדיש אבל הכא אי ס"ד בצננא מתפיס הא הפר לה בעל. פי' מי דמי התם לעולם אימא לך דמתפיס בצננא, ואפ"ה אית ביה תפיסותא, דהא אע"ג דמצי אכיל ליה הכא, מיהו בחוץ לירושלם מיקדש קדיש, הילכך אפי' לאחר זריקה שם קדשים עליו. ואיכא למימר דהאי נודר מיטעא טעי, וסבור שיוכל האדם להתפיס בשלמים לאחר זריקה, ולא נתכוון אלא לאחר זריקה דהיינו בצננא, כיון שעדיין יש בה קדושה ליאסר באכילה חוץ לחומת ירושלם. אבל הכא אי בצננא מתפיס, כיון שהפר לה בעל, לא נשאר שם שום איסור, ופשיטא שלא היה בדעתו אצננא. וי"מ דמר זוטרא קאי על ההיא דאמרינן דהאי תנא אית ליה מיגז גייז ומ"ה חברתה אסורה. ואמר היינו דרמי דאמר הרי עלי כבשר שלמים ומיירי לפני זריקה ואחר [כך] נזרק. ובעי רמי אי אמרינן בצננא מתפיס כמה (שסותר) [שעתיד] להיות ואין כאן נדר, או דילמא בעיקרא כלומר כמה שהם עתה בשעת הנדר מתפיס. ותיפשוט מהכא שהרי חברתה יודעת שיכולה לבוא לידי היתר ואפ"ה אסורה אלמא בעיקר מתפיס.
איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא. פי' ודאי איכא למפשט שפיר מהכא בעיא דרמי בר חמא דבעיקרא מתפיס, מדקתני היא מותרת וחברתה אסורה, ודאי אמרה לה הריני בעיקיביך. פירוש אלא הא ודאי איכא למיבעי. גירסא אחריתי אלא הכי איבעיא לן אמרה לה הריני בעיקביך מאי בכולה מילתא משמע ושריא או דילמא כמקמי (דכיפר) [דליפר] לה בעל משמע ואסירא. פי' האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה הריני בעיקביך, ובא בעלה של ראשונה והפר לה מהו. מי אמרינן בעיקביך בכולה מילתא משמע, כלומר בכל דרכיך לגמרי ואפי' בסוף המעשה משמע, ובסוף המעשה הרי היפר לה בעלה, ושריא נמי חברתה. או דילמא מאי בעקיביך בסוף הנזירות מקמי דליפר לה בעל, ואם כן אע"פ שהפר בעל לראשונה, השניה אסורה. ת"ש האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר לה ואי ס"ד דכי אמר לה הריני בעיקביך בעיקרא מתפיס ליפר לה דידה ולוקים דידיה. פי' וקס"ד דכיון דביד הבעל להפר, כי אמר ואני, הוי כמי שאומר הריני בעיקביך, דכיון דבידו להפר יש לומר דבדעתו הוא שאם יפרנה לא יהא נזיר, ולא דמי לשאר בני אדם, שאין בידם להתיר ואין נותנין לב להתיר. ואי ס"ד דכי אמר האי לישנא בעיקרא מיתפיס, ליפר לדידה וליקיים דידיה, דמשום שיפר לה, לא יהא שלו מופר. אלא לאו ש"מ. מדלא מצי מיפר. דבכולה מילתא קא מתפיס. פי' והכא נמי בדעתו שאם יותר לה נזירותה דשלו לא יוקם, ולכך לא מצי מיפר, דכתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו, (הילכך) [ודרשינן] (חגיגה י' ע"א) הוא אינו מוחל. והילכך הוא ניהו דלא מצי מיפר. משום דאינו מוחל לעצמו. הא אשה דאמרה לחברתה הריני בעיקביך. ושמע בעלה של ראשונה והפר לה. היא נמי מותרת. משום דאכולה מילתא משמע. ודחינן לא לעולם אימא לך בעיקרא מתפיס והכא כיון דאמר הבעל ואני כאומר קיים ליכי דמי הילכך אי מיתשיל אהקמתו מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר.
מתניתין. הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר את שלה ושלו קיים. גמרא. ורמינהו הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהן אסורין. פי' ואינו יכול להפר, דהכי קאמר הריני נזיר אם את נזירה, ולכך אינו יכול להפר דבעל מעקר עקר, ואם כן את שלו יתבטל וכתיב [במדבר ל'] לא יחל דברו. ואם לאו שלא אמרה אמן שניהם מותרין, מפני שתלה נדרו בנדרה, והכי קאמר איני נזיר אם אין את נזירה. אמר רב יהודה תני בברייתא מיפר שלה ושלו קיים. פי' ולא תיתני שניהם אסורין, ולכך שלו קיים דמיגז גייז סבירא ליה. עוד יש לפרש דכי נמי מעקר עקר שלו קיים, דלא תלה נדרו אלא בקבלתה גרידא, שאם תקבל היא נזירות על עצמה יהיה נזיר, ואם יפר לה שוב אין בכך כלום. אביי אמר אפי' תימא כדקתני בבריתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת. כלומר הריני נזיר אם את נזירה. דקא תלי לנדרו בנדרה. ולפיכך אם אמרה אמן שניהם אסורין, ואינו יכול להפר שהרי קיים לה כשאמר ואת. ואם לאו כלומר שלא אמרה היא אמן, שניהם מותרין. מתני' כגון דאמר הריני נזיר ואת מאי. פי' דרך שאלה כלומר רוצה את להיות נזירה ואמרה אמן. מיפר שלה ושלו קיים. שהרי לא תלה נדרו בנדרה.
<h2>דף כג.</h2>
מתניתין. האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומיטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים אמר ר' יהודה אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות. מדרבנן. ובתוספתא דפ' בתרא דמכות [פ"ג ה"י] אמר ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות אינו כך אלא מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו. ומספקא ליה לר"י היכא דלוקה על עבירה שעשה כבר, דשמא מכין אותו ארבעים ותו לא. דדוקא כשאין רוצה לקיים מצוה מכין אותו הכאה שלא [במספר], אבל הכא שכבר עבר, למה ילקה יתר ממלקות דאורייתא. גמרא. ת"ר [במדבר ל'] אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא (כבר) [לא] ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה. דאי ידעה שהיפר לה אמאי צריכה כפרה. וכשהיה מגיע ר' עקיבא אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות [בידו] בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בשר חזיר בידו על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר [ויקרא ה'] והוא לא ידע ואשם ונשא עונו. פי' בקרא דאשם תלוי כתיב. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר. פי' לא בחזיר דוקא אלא ספק כגון חתיכת חזיר לפניו ואכלו ונזכר שאכל ולא ידע. כגון חתיכה וכו'. [איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו] כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אמרה תורה יביא קרבן מי שנתכוון לחלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה (איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ונסלח לו כגון שתי חתיכות) על דבר זה ידוו כל הדווים. וכל הני למה לי צריכי דאי תנא גבי אשה התם הוא דבעיא כפרה וסליחה משום דמיעקרא לאסורא איכוונה אבל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלהיתירא איכון אימא [לא] (למי)בעי כפרה וסליחה צריכא. ואי איתמר הני תרתי. דהיינו אשה וספק חלב בחתיכה אחת. הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להו בקרבן דלא איקבע איסורא אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא לא סגי לה בכפרה קמ"ל דלא שנא.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב [הושע י"ד] כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם אחד (אפי') [אכלו] לשם מצוה ואחד אכלו אכילה גסה. פי' שלא נתכוון באכילתו לשם מצוה [זה שאכלו לשום מצוה] וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו [לשום אכילה] גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה. פי' בתמיה. נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא עביד, אלא משל לשני בני אדם זה אשתו ואחותו עמו (עמו) בביתא זה אשתו ואחותו עמו בבית. פי' וכל אחד נתכוון לבא על אשתו. לאחד נזדמנה לו אשתו ולאחד נזדמנה לו אחותו [זה ש]נזדמנה לו אשתו וצדיקים ילכו בם וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם. ודחינן מי דמי אנן קא אמרינן חד דרך. דזה ילך בה וזה יכשל בה. הכא שני דרכים נינהו. דלזה נזדמנה אשתו ולזה נזדמנה אחותו. אלא משל ללוט ושתי בנותיו הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם הוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם. ואקשינן ודילמא איהו נמי לשם מצוה איכוון. אמר ר' יוחנן כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר [בראשית י"ג] וישא לוט [שם ל"ט] ותשא אשת אדוניו וגו'. את עיניו, [שופטים י"ד] ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. וירא, [בראשית ל"ד] וירא אותה שכם בן חמור וכו'. את כל ככר הירדן, [משלי ו'] כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. כי כלה משקה, [הושע ב'] אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי. פי' אלמא הוא לעבירה נתכוון. ואקשינן והא מינס אניס. שהרי היה שכור ולא נתכוון לעבירה. ופרקינן תאנא משום ר' יוסי בר רב חוני למה נקוד על וא"ו שבקומה של בכירה לומר לך שבשכבה לא ידע ובקומה ידע. ואקשינן מאי הוה ליה למעבד מאי דהוה הוה, ואמרינן נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי חמרא. ואתיא כמאן דאמר [סנהדרין נ"ח ע"ב] (לה) [דגוי] אסור בבתו. אי נמי שמדור המבול ואילך (גזרו) [גדרו] עצמן מן הערוה. תדע שהרי אמרו לכה נשקה את אבינו יין ולמה היו צריכות להשקותו אם לא שפירשו כבר מעריות.
<h2>דף כג:</h2>
דרש רבא מאי דכתיב [משלי י"ח] אח נפשע מקרית עז זה לוט שפירש מאברהם. פי' אברהם נקרא קרית עז ולוט נקרא אחיו. ומדינים כבריח ארמון שהטיל מדינים בינם לבין ישראל שלא יבאו בקהל כבריח ארמון שנועל הדלת בפני החיצונים שלא יוכלו להכנס שנאמר [דברים כ"ג] לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. דרש רבא ואיתימא ר' יצחק מאי דכתיב [משלי י"ח] לתאוה יבקש נפרד זה לוט. פי' שפי' מאברהם לשם תאוה כלומר לשם עבירה. בכל תושיה [יתגלע] שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם. אמר עולא תמר זינתה עם חמיה וזימרי זינה עם המדינית תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים דוד וזרעו נביאים דאמר מר [סוטה י' ע"ב] אמוץ ואמציהו אחי הוו ואמציה מלך יהודה ומזרע דוד היה. וזימרי זינה והפיל כמה רבבות מישראל. פי' לפי שנתכוון לשם עבירה, אבל יהודה לא נתכוון לעבירה, שהרי באותה שעה עדיין לא גזרו על הפנויה. אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ואקשינן מכלל דמצוה שלא לשמה גריעותא הוא, והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא אימא גדולה עבירה כלומר לשם מצוה. כמצוה שלא לשמה דכתיב [שופטים ה'] תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך ומאן אינון נשים באהל שרה ורבקה רחל ולאה. פי' דבכולהו כתיב אהל ומנשים היינו מעין נשים. ואמר ר' יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר [שם] בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד. ומקשינן והא קא מתהניא מבעילה דידיה והיאך משבחה הכתוב אמר ר' יוחנן כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים דכתיב [בראשית ל"א] השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע בשלמא רע שפיר אלא טוב אמאי אלא ש"מ טובתן רעה היא אצל צדיקים ש"מ. גופא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב. פי' שעשה בשלשה מקומות שבע מזבחות, ובכל מזבח הקריב פר ואיל, דכתיב [במדבר כ"ג] פר ואיל במזבח, הרי מ"ב קרבנות. לפיכך יצתה ממנו רות דאמר ר' יוסי בר' חנינא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה. בת בנו לאו דוקא, אלא הרבה דורות היתה, דהא אמרינן בהחולץ [מ"ח ע"ב] מפני מה גרים מעונים מפני ששיהו עצמן לבא תחת כפני השכינה ואמרינן מאי קראה [רות ב'] ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה וגו'. משמע דרות נתגיירה קטנה. והרי יש מעגלון ועד אבצן יותר ממאתים שנה, ואמרינן [ב"ב צ"א ע"א] אבצן זה בועז, ואי בתו של עגלון היתה לא היתה [קטנה]. ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה [אפי' שכר שיחה נ]אה דאלו [ב]כירה [ד]קריתיה מואב אמר לו הקב"ה למשה [דברים ב'] אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו ואלו צעירה דקריתיה בן עמי אמר לו [שם] אל תצורם ואל תתגר בם כלל. ואמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן לוי לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה זכתה וקידמה ארבעה דורות בישראל. פי' דהיינו עובד וישי דוד ושלמה, ואלו צעירה (עם) [לא הות בישראל עד] רחבעם שבא מנעמה העמונית.
<h2>דף כד.</h2>
מתניתין. האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה. פי' ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים שהם קרבנות נזיר טהור. ואח"כ היפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר. כלומר והויא חולין, דמילתא דלא צריכא לה לא מיקני לה, ונמצא שלא היתה קדושה כלל. ואם (משלו) [משלה] היתה בהמה. פי' שנתנוה לה על מנת שאין לבעלה רשות בה. החטאת תמות. פי' משום דהוי כחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא. והעולה תיקרב עולה. פי' משום דעולה דנזיר טהור לכ"ע ודאי דורון הוא, והויא עולת נדבה. והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין השלמים ליום אחד. פי' הואיל והופרשו לשלמי נזיר, מטילין עליהן חומר שלמי נזיר, ושלמי נזיר דינן כתודה דאין נאכלין אלא ליום אחד. וה"ה שיש להן זרוע וניתן לכהנים. ומיהו אין לו להתבשל עם האיל, דדוקא בנזיר ודאי שרי קרא אע"פ שנותן טעם באיל. ואין טעונין לחם. אין צריך להקדיש להם לחם כשאר שלמי נזיר דהא בטל הנזירות כיון שהפר לה. היו לה מעות סתומים יפלו לנדבה. פי' מעות סתומים שאמרה אלו המעות יהיו לנזירותי או לקרבנות נזירותי, ולא פירשה איזה לחטאת ואיזה לעולה ואיזה לשלמים, יפלו לנדבה כיון שהפר לה בעלה. ופי' לנדבה לעולת קיץ למזבח, ואע"פ שדמי חטאת מעורבין בהן, הלכה למשה מסיני היא בנזיר כדאיתא בגמ'. בכולהו אלו המעות אם שלו הם הוו חולין. מעות המפורשות. פי' אם היו מפורשות דאמרה הני מעות לעולה והני לחטאת והני לשלמים והניחה כל דמים ודמים בפני עצמן. דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין. פי' לכולי עלמא כדין חטאות המתות, ולא נהנין מדרבנן, ולא מועלין דכיון דלים המלח אזלי אינן קדשי גבוה כלומר דלא הוו קדשי [ה']. וה"ה דגבי בהמה הוה מצי למיתני לא נהנין ולא מועילין. דמי עולה יביאו עולת נדבה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונים לחם. פי' ובדמי שלמים ליכא מעילה, דאין מעילה בשלמים קודם זריקת דמים, אלא מועלין באמורין לאחר זריקת דמים. גמרא. מאן תנא דלא משעבד לה. דקתני אם שלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר. [אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס"ד רבי יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר] והא משעבד לה. פי' להביא משלו קרבנות שאשתו חייבת. דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר של אשתו. פי' אם היא יולדת ולא תימא עניה היא. וכן כל קרבנות שהיא חייבת. ודוקא אותם שנתחייבה בהם משנשאת, אבל אם היתה מחוייבת בהם מקודם שנשאה לא. ואותן נמי דוקא קרבנות חובה כגון יולדת ונזירות, אבל נדרים ונדבות לא, שאם כן תדור אלף עולות. שכך כתב לה. פי' כשנשאה. כל אחריות דאית ליך עלי. כלומר קרבנות שתתחייב בהם עלי לפרעם. ובת"כ [מצורע פרשתא ד' הט"ז] גרסינן הכי אם פטרה לא נתחייב, שכך כתבה (לה) [לו] בשובר כתובתה, כל אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא תהיה פטור. ומה שלותה האשה ואכלה קודם נישואין, אינו חייב הבעל לפרוע, דבעיא ולא איפשיטא היא בסוף פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א], ומספיקא לא גבי מיניה דבעל. וכן פסק הריא"ף ז"ל. אבל ר"ח ז"ל פסק דבעל יורש הוי ופורע. רבא אמר אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכה לה. כגון אם לא הפר לה אבל במילתא דלא צריכא לה כי השתא דהיפר לה לא משעבד לה הילכך חולין הוא. איכא דאמרי מאן תנא אמר רב חסדא ר' יהודה היא וכי משעבד לה במילתא דצריכא לה אבל במילתא דלא צריכא לה לא דאי רבנן לא משעבד לה כלל. פי' ואע"ג דלא הפר לה, שלו תצא ותרעה בעדר. ואלא היכי דמי דמשעבד לה אליבא דרבנן כגון דאקנייה לה דכיון דאקנייה לה הוה לה [דנפשה]. פי' (והיינו דאמר) [היכי דמי] דמשועבד לה שתוכל להקריב משלו, כגון דאקני לה מבהמותיו, דהשתא שלה היא ותמות. ובהא לא איירי מתני' ואם כן אמאי קרי לה שלו. רבא אמר אפי' תימא רבנן כי מקני לה מילתא דצריכא לה כגון אם לא הפר לה. מילתא דלא צריכא לה כגון עתה שהפר לה לא מקני לה. לפיכך אם שלו היתה הרי היא חולין.
<h2>דף כד:</h2>
פיסקא אם שלה היתה הבהמה. היא מנא לה הא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקימצה מעסתה. ואע"ג דאמרינן [כתובות נ"ט ע"א] מותר מזונות לבעל. היינו כשאכלה והותירה משבעה. אבל אם אינה אוכלת לשבעה כדי לקמץ ודאי דידה הוי. ואיבעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. פיסקא והעולה תיקרב עולה והשלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד. גמרא. אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי לא תיתיב אכרעיך. פי' לא תותיב, אלא אכרעיך עמוד. עד דאמרת לה להא מילתא ואלו הן ארבעה אילים שאינן טעונין לחם שלה ושלו ושלאחר מיתה ושלאחר כפרה שלה הא דאמרן. במתני'. שלו דתנן בפרקין האיש מדיר את בנו קטן בנזיר ואין האשה מדרת את [בנה] בנזיר גילח או שגילחוהו קרובים. פי' קודם שהתחיל למנות, מיד ששמעו שהדירו אביו גילחוהו, דאין לך מחאה גדולה מזו. מיחה או שמיחו קרובים. שאמרו אין רצוננו שיהא נזיר, מתבטל הנזירות. ולקמן בגמ' מפרש טעמא. היו לו לאביו מעות סתומים לצורך בנו יפלו לנדבה מעות מפורשין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יביאו עולה דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם. שלאחר מיתה דתנן במס' מעילה [י"א ע"א] המפריש מעות סתומים לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין להביא בכולן קרבן שלמים. פי' לא נהנין מדרבנן. או שמא אפי' מדאורייתא אסור, מידי דהוה אשלמים מחיים, דנהי דמעילה ליכא איסורא דאורייתא איכא. מפני שראויין לבא שלמים. פי' דכיון שלא פירש כלום, אם ירצה יעשה מכולן שלמים, והנשאר יביא מביתו, ושלמים לית בהו מעילה לפני זריקה. מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. פי' נדבת צבור עולת קיץ. מפורשין דמי [חטאת יוליך לים המלח לא נהנין ולא מעלין דמי] עולה יביאו עולות ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם. פי' דבעיא על כפי הנזיר לתנופה וליכא. שלאחר כפרה סברא היא שלאחר מיתה טעמא מאי. אין שלמים טעונין לחם. משום דלא חזיא לכפרה שלאחר כפרה נמי פי' כגון שהפריש קרבנות לנזירותו, ואבדו והקריב אחרים, ואחר כך נמצאו ראשונים, החטאת תמות ועולה תיקרב עולה ושלמים קריבין ואין טעונין לחם דהא לא חזיא לכפרה. פי' כל זה הוא מדברי שמואל שאמר (לאבות) [לאבוה] בר איהי הנה ארבעה אילים אין טעונין לחם והם אלו שאמרנו. ופריך ליה ותו ליכא והא איכא ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן. פי' שלא לשמן ויש מפרשים דאיל כתיב ביה ב(י)ן שתי שנים והביאו בן שנה או ששחטו לשם תודה. כשרין. לשלמי נדבה. ולא עלו לבעלים לשם חובה ונאכלים ליום אחד. פי' (לאו) כחומר שלמי נזיר דדינן כתודה דאמר מר [מנחות י"ט ע"א] שלמיו לרבות שלמי נזיר. ואינן טעונין לחם. דהואיל ואין כאן בתורת נזירות אין טעונין לחם. ויש מפרשים שאין טעונין לחם תנופה אבל לחם יש לו להביא. ולא זרוע. פי' הואיל ואין הנזיר ניתר בהם, לכך אין טעון זרוע להתבשל עם האיל, ולא לעשותו תנופה. אך ניתן הוא לכהנים, כי איך יאכלוהו הבעלים. ופריק כמצותן קא חשיב שלא כמצותן לא קא חשיב.
<h2>דף כה.</h2>
גירסת הספרים היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה. פי' קאי אהמפריש מעות לנזירותו דמתני' דלעיל שהיא במסכת מעילה. ומקשינן והלא דמי חטאת מעורבין בהן, ואיך יפלו לנדבה, שהרי חטאת אינו בר הקרבה לאחר מיתה, אלא לים המלח אזיל. והוא הדין שהיה יכול להקשות והלא דמי שלמים מעורבים בהם שאינם כליל, ואם כן היאך יפלו לנדבה של עולת הקיץ. אלא דעדיפא מינה פריך מחטאת שאינה כלל בת הקרבה. וא"ת אמאי לא אקשי הכי אמתני' דקתני היו לה מעות. וי"ל דבשלמא מתני' איכא לאוקומה דאמרה לנזירותה, ולכך יפלו לנדבה דאי בעיא מתיא בכולן עולה. אבל אמתני' דהתם קשיא ליה דעל כרחין מיירי גם היכא דאמר מעות אלו לקרבנות נזירות, דאי בדאמר מעות אלו לנזירותי, דמשמע למקצת נזירותי, אמאי תנא מת, אפי' בלא מת דינא הכי, דיכול להביא בדמי כולן עולה. אבל במתני' עד השתא איירי בבהמות, ועכשו מתחיל לשנות דין מעות סתומין, ואיכא לאוקומי דאמרה לנזירותו. אבל אידך מתני' קשיא והלא דמי חטאת מעורבין בהן ואיך יפלו לנדבה ועוד ראיה דמתני' דמעילה מיירי כדאמרן אפי' בדאמר לקרבנות נזירותי, דקתני רישא המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, ובודאי במעות סתומין מיירי, דהא קתני מפני שיכול להביא בכולן שלמים. אם כן מאי האי דקתני בתר הכי מת והיו לו מעות סתומין, אלא ודאי לישנא יתירא אתא לומר דאפי' בסתומין אחרים כגון דאמר לקרבנות נזירות ומת יפלו לנדבה, ואמאי והלא דמי חטאת מעורבין בהן. אבל מתני' דליכא יתור לשון, מצינן לאוקומה דאמר לנזירותי. וא"ת ולימא ליה דטעמא דיפלו לנדבה לפי שראויין להביא בדמי כולן עולה. י"ל הא אמרן דמתני' דמעילה מיירי בדאמר לקרבנות נזירותי, דמשמע למקצת נזירותי, ואי איפשר לו להביא כולן עולה. עוד י"ל דבשלמא כשהוא חי שייך לומר דמימליך. אבל כשמת לא שייך לומר דמימליך, והרי הן כתחלת הפרשתם, דהפרישם גם לחטאת. ופרקינן אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' הל"מ היא בנזיר דסתומים יפלו לנדבה, אע"פ שדמי חטאת מעורבין בהן. ריש לקיש אמר אמר קרא [ויקרא כ"ב] לכל נדריהם ולכל נדבותם התורה אמרה מותר נדר יהא לנדבה. פי' וסברא הוא לאוקומיה לקרא במותר כי האי, דאילו בשאר מותר, לא משכחת לה, דכל מותר עולה יכול ליקרב עולה, וכן שלמים יכול להקריב מותרם שלמים. אלא סברא הוא דבמותר סתום כי האי דחטאת קאמר. ודוקא כשהחטאת מעורבת עם העולה והשלמים, אבל אם הופרשה חטאת בלבד, ועולה ושלמים סתומים, לא אמרינן יפלו לנדבה, אלא מביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. ויש מפרשים דלהכי מוקמת קרא בהכי, משום דסברא הוא דבחטאת איירי, דהכי אשכחן בעלמא דמותר חטאת בא נדבה, כדאמר בתמורה פ' ולד חטאת [כ"ג ע"ב] ובזבחים פ' טבול יום [ק"ג ע"א], זה מדרש דרש יהוידע הכהן אשם הוא לכהן אשם לה', להביא כל דבר הבא ממותר אשם וממותר חטאת ילקח בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים. ולפי שמצינו בעלמא מותר חטאת בא נדבה, יש לנו להעמיד זה הפסוק להיכא שהפריש מעות ודמי חטאת מעורבין בהן. ואקשינן בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר אמטו להכי סתומין אין מפורשין לא. פי' (דמי ניהו) [דבדידהו] לא היתה הלכה למשה מסיני. אלא לר' שמעון ב"ל דאמר לכל נדריהם ולכל נדבותם, כיון דמקרא מלא הוא, מאי איריא סתומין אפי' מפורשין נמי. ופרקינן אמר רבא מפורשין לא מצית אמרת דיפלו לנדבה. כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל. דחטאת אזיל למיתה לא לנדבה כשמתו בעליה, והך דהפר לה בעלה הוי כמתו בעליה. וה"ה דהוה מצי למימר דהילכתא גמירי לה (לא) דחמש חטאות מתות. אלא דניחא ליה לאיתויי תנא דבי ר' ישמעאל, דהיכא דחטאת מתה, עולה תיקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים כל חד כדיניהו. כמו במשנתנו דקתני עולה תיקרב עולה, ואילו מהילכתא לא שמעינן אלא חטאת. דתנא דבי ר' ישמעאל [דברים י"ב] רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך בוולדי קדשים ותמורתן הכתוב מדבר. פי' כדתניא [תמורה י"ז ע"ב] רק קדשיך אלו התמורות יהיו לך אלו הוולדות. דלא איירי בעולה ושלמים גופיהו, דכבר נתפרשו בסדר ויקרא, דכתיב [ויקרא א'] אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקרבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו, וכתיב [שם ג'] ואם זבח שלמים קרבנו וגו'. והיינו ולדי שלמים ותמורת עולות, דולד בעולה ליכא דאין עולה אלא זכר. ומה תקנתן תשא ובאת לירושלם יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהן מזון ומים כדי שימותו. כמו שעושין בולד חטאת ותמורת חטאת דאזלי למיתה. ת"ל תשא ובאת ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך כדרך שאתה נוהג בעולה כך נהוג בתמורתה ותיקרב עולה כדרך שאתה נוהג בשלמים כך נהוג בוולדותיהן יכול אף וולד חטאת תנהוג בו דין חטאת ובתמורתה חטאת ואשם דין אשם ת"ל רק. מיעט ולד חטאת ותמורת אשם, דאכין ורקין מיעוטין, עולות ושלמים תשא ובאת, אבל חטאת ואשם לא. אשם בא זכר ולא שייך בה ולד אלא תמורה. דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אינו צריך. מיעוט לאשם. הרי הוא אומר אשם הוא בהויתו יהא הוא קרב ואין תמורתו קרבה. קתני יכול יעלם לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון בשביל שימותו ת"ל ועשית עולותיך הבשר והדם. כמו אמר מר הוא זה. אקשינן אמאי והא גבי ולד חטאת הוא דגמירי בה מיתה. ולא גבי ולדי שאר קדשים, כלומר ואם כן אמאי אצטריך למגמר דיקרבו מקרא דועשית עולותיך. ופרקינן אי לאו קרא הוה אמינא ולד חטאת ימות בכל מקום ולד קדשים ימות בבית הבחירה. כדכתיב תשא ובאת. קמ"ל ועשית עולותיך לומר דיקרבו.
<h2>דף כה:</h2>
קתני יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק. ואקשינן למה לי קרא. לומר דלא יקרבו. הילכתא גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל. ופרקינן אין הכי נמי וקרא לאשם הוא דאתא. ואקשינן אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. ופרקינן אלא אי מהילכתא הוה אמינא הילכתא היא דולד חטאת מתה, ואי אקרביה לא מיחייב עליה ולאו כלום קמ"ל קרא דאי מקריב לה קאי עליה בעשה. אמר מר ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר [ויקרא ה'] אשם הוא בהויתו יהא הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ואקשינן למה לי קרא הא גמרא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה. וא"ת לישני דאתא למיקם עליה בעשה. וי"ל דהוא לא משמע עשה. ופרקינן אין הכי נמי וכי אתא קרא לכדרב הונא אמר רב דאמר אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר טעמא דניתק הוא הא לא ניתק לא דאמר קרא הוא בהויתו יהא. פי' אשם שניתק לרעיה דקי"ל [תמורה כ"א ע"ב] חמש חטאות מתות, ואלו הן ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה, וכל שבחטאת מתה באשם רועה. והיינו שניתק לרעיה כלומר שנמסר לרעות, ושחטו לשם עולה, שעקרו בשעת שחיטה לשם עולה, כשר משום דהוי זכר וקדשי קדשים כמו עולה. וטעמא דניתק הא לא ניתק, לא שרי לזרוק דמו לשם עולה, ולעשותו כליל כעולה, דאמר קרא הוא בהויתו יהא ועד עתה אשם היה.
אמר מר הלכה היא בנזיר. מעות סתומים יפלו לנדבה אע"ג דדמי חטאת מעורבין בהן. אקשינן ותו ליכא והתניא ושאר חייבי קינין. פי' כגון מצורע עני שמביא חטאת העוף ועולת העוף בדלות, וכן כל השאר שהן בקרבן עולה ויורד, והפרישו מעות לקיניהן בדלות, וכגון שבשעה שהפרישן אמר הרי אלו לצרעתי. אם העשיר. רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא. שמצורע עשיר מביא חטאת בהמה ועולת בהמה, וכן אם רצה להביא בהם עולת בהמה יביא, שהרי קודם שהעשיר היה בידו להביא מכולם עוף אחד של עולה או עוף אחד של חטאת, הילכך גם כשיעשיר יכול להביא בכולם עולה. אבל אם אמר לקרבנות צרעתי, מיד הוקבעו חצים לחטאת וחצים לעולה, ולא יוכל להקריב בכולם עולה. מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה. אלמא אע"ג דדמי חטאת מעורבין בהן יפלו לנדבה.
<h2>דף כו.</h2>
ופרקינן תנא נזיר וחייבי קינין דדמו ליה. דנזיר טמא מביא קן. ולאפוקי מיהא דתניא מי שהיה מחוייב חטאת חלב ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר כשהפרישם. אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא. פי' דלחובתי משמע אכל מה שחייב, ולכך אינו יכול להביא בהן חטאת או עולה מפני שהן מעורבין. ואין לו תקנה, עד שיביא שתי בהמות, ויאמר מה שיש במעות אלו קדוש בקדושת חטאת יתחלל על בהמה זו. מת והיו מעות סתומין ילכו לים המלח. פי' דכיון דלא מייתי חטאת ועולה אחדא מילתא, שהרי החטאת בא בשביל החלב שאכל, והעולה בשביל שהפרישה לעולה, וכיון דאינן באין בשביל דבר אחד, לא אמרינן יפלו לנדבה, אלא ילכו לים המלח. דדוקא בנזיר וחייבי קינין דמיתי חטאת ועולה אחדא מילתא, והפריש מעות סתומין, הויא הלכה שיפלו לנדבה. אבל בכי האי גונא, לא גמירי בה הלכה.
אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא. כלומר לא אמרי בהו יפלו כולן לנדבה. לא תימא דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפי' אמר אלו המעות לחטאתי ולשלמי ולעולתי מפורשין הן. כלומר ולא נשנית בהם ההלכה שלא יפלו לנדבה. ולהאי לישנא סתומין דמתניתין מיקרו כי אמר אלו לחובתי. איכא דאמרי אמר רב אשי לא תימא מפורשין עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפי' אמר אלו לחובתי הרי הן מפורשין. פי' ויפלו לים המלח, דלחובתי משמע לכל חובתי בין [לחטאת בין] לעולה. ולפ"ז סתומים דאמרינן יפלו לנדבה, היינו דאמר לקרבנות נזירותי, שלא פי' חטאת בהדיא. ומשמע נמי כל הקרבנות, ולא יוכל להביא בכל המעות אחד. ויש ספרים שיש שם גירסא אחרת כך אמר רב אשי הא דאמרת מפורשין לא לא תימא דאמר אלו לחובתי אלא עד דאמר אלו לחטאתי (ולעולתי) ואלו לעולתי ואלו לשלמי לאו מפורשין הן ואיכא דאמרי אמר רב אשי לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי אלא אפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן. אמר רבא הא דאמרת מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהן הרי הן מפורשין. פי' כגון שהבדיל מקצת המעות לחטאת ומת הרי שאר המעות כמפורשין. ולא אמרינן ילכו לנדבה, אלא כשדמי חטאת מעורבין עם השאר, אבל השתא שאין דמי חטאת מעורבין בהן, יביא חציו לעולה וחציו לשלמים. ויביא שתי בהמות, ויאמר מעות העולה בכל מקום שהם על בהמה זו, המעות השלמים בכל מקום שהם על בהמה זו. דכי גמירי סתומין יפלו לנדבה ה"מ כשיש חטאת מעורבין ביניהן, אבל כי ליכא חטאת עמהן לא.
<h2>דף כו:</h2>
ומועלין בכולן. פי' או ברובן אם נשתמש בהן, שהרי דמי עולה מעורבין בהן, והרי נשתמש בשל עולה וראוי למעול. ואין מועלין במקצתן. מפני שראוי אותו מקצת לבא שלמים. ובדמי שלמים אין מועלין מידי דהוה אשלמים מחיים. [אלו לעולתי] והשאר לנזירותי דמי עולה יביא עולה ומועלין בכולן. בשביל דמי חטאת. ואין מועלין במקצתן. כי אותו מקצת ראוי לבא שלמים. וא"ת למה לא ימעלו הואיל ועומדין לנדבה. וי"ל דעד שעת הקרבה שיקרבו לעולת קיץ, לא נפקי משם שהיה עליהם עד הנה.
אמר רב הונא אמר ר' חנינא לא שנו אלא מעות. פי' הא דאמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר, דמעות סתומים אע"פ שדמי חטאת מעורבין בהם יפלו לנדבה, דוקא במעות, או בדבר העומד לימכר לאלתר במעות. אבל בהמה. כגון שהפריש שלש בהמות ואמר הרי אלו לקרבנות נזירותי. הרי היא כמפורשת. ולא אמרינן כי מת או הפר לה בעלה יפלו לנדבה, אלא נקבה לחטאת, וזכר בן שנה לעולה, ואיל בן שתי שנים לשלמים. וכיון דהוי כמפורשת, החטאת תמות, ועולה תיקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים. ובתוספות פירשו, אבל בהמה הוי כמפורשת, ואותה חטאת מעורבת בהן, וילכו כולן לים המלח. אמר רב נחמן הא דאמרת בהמה הרי הוא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בהמה בעלת מום לא. פי' אלא הויא כמעות, לפי שעומדת לימכר מיד שהפרישה, והרי היא כסתומה. אבל נסכא לא. פי' לא הויא כמעות לפי שאין מוכרין אותה [ב]מעות, אלא לוקחין ממנה בהמות, כיון ששומתה ידועה, וכיון שאינה עומדת לימכר במעות, הויא כבהמה תמימה וכמפורשת דמיא וילך לים המלח. ויש מפרשים דהא דבהמה בעלת מום ונסכא מיירי בשהניח ג' בהמות בעלי מומין, ושלש חתיכות של כסף לקרבנותיו. ורב נחמן אמר אפי' נסכא. הוי כמעות. אבל סואר של קורות לא הוי כמעות. כתוב בתוספות הא דאמר רב נחמן לא שנו אלא תמימה לא מיירי בבהמות הראויות לקרבנות נזירות, כגון כבש בן שנה וכבשה בת שנתה ואיל, שאם כן היתה כל אחת קריבה לשם מה שהיא [האיל לשלמים והכבש לעולה והכשבה] לחטאת והיכי בעי [רב שימי בר אשי לומר ד]עופות ובהמה תמימה [לא יהיו מפורשת אלא פשיטא דלכו"ע] הוי מפורשת וילכו לים המלח משום דדמי חטאת מעורבין בהן. אלא מיירי בבהמה שאינה ראויה לקרבן נזיר, כגון שלשה פרים, או שלשה שעירים, או בהמה אחת תמימה שאם לא מת היתה צריכה לרעות עד שיסתאב ות[מכר] ולקנות בהמות הראויות לקרבן נזיר, כרבנן דר' שמעון דאמרי בפ' שלישי דתמורה [י"ט ע"ב], המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר. וכיון דצריך לשהותו לרעיה זמן מרובה עד שתסתאב, חיישינן שמא באריכות זמן השהיה, פירש בלבו דמיה של זו יהיו חטאת, ודמים של זו יהיו עולה, והוו כמפורשין שנתערבו, וימותו כשמת או הפר לה, משום דדמי חטאת מעורבין בהן. דלא גמירי הילכתא בנזיר אלא או במעות או בדבר העומד לימכר לאלתר כמעות. אבל בעלת מום הרי הוא כסתומה. שאם הפריש שלש בהמות בעלות מום ומת יפלו לנדבה, שאין רגילות להשהותם אלא מחללם לאלתר וכמעות דמו. אבל נסכא לא. שאם יחד ג' נסכות לקרבנותיו הרי הם כמפורשין, מפני שרגילין להשהותן לשום אותם שאין שומתן ידועה לכל.
אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא מאי טעמיהו דרבנן. פי' דהנך אמוראי דלעיל דאמרי דוקא במעות סתומים, ולא בהמה ולא נסכא ולא סואר, דהני כמפורשין הן. משום דחיישינן שמא אחר הפרשה בירר, אם כן מעות גמירי שהם כסתומים ולא דבר אחר. אלא מעתה מעות גמירי ולא עופות. דעופות הוו כמפורשין, דהא קתני לעיל דשאר חייבי קינין דין אחד יש להן עם נזיר, כדאמר לעיל תנא נזיר וחייבי קינין דדמי ליה, ואם כן אם אדם לוקח עופות לקינו, ולא פירש זו לחטאת וזו לעולה, חשבינן ליה כאלו פירש (זה) [זו] לחטאתי וזו לעולתי ואח"כ נתערבו, אם כן הא דאמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן אמאי. היכא דלא פירשו הבעלים בשעת לקיחה, היאך יוכל הכהן לעשותן אחד לחטאת ואחד לעולה, והא כמפורשין הן משעת לקיחה, והוו כמפורשין שנתערבו, דאפי' הבעלים עצמם לא יוכלו אחר כך לבררם אלא צריכין לחללם על בהמות אחרות (ועוד) [ולומר] קדושת חטאת שבהן מחוללת על בהמה זו, וקדושת עולה על זו, וקדושת שלמים על זו. אלא מדמצי כהן לבררם, כדכתיב קרא [ויקרא י"ב] ולקח [שם ט"ו] ועשה, ש"מ דעופות הוו כסתומין. והוא הדין בהמה ונסכא וסואר של קורות ויוכלו בעלים לבררם, ולומר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי, וכי מת הוו כמעות ויפלו לנדבה.
<h2>דף כז.</h2>
אמר ליה רב פפא לרב שימי ולטעמיך. דבעית למימר דבהמה ועופות נמי הוו כסתומין כמו מעות. הא דתנן רשב"ג אומר הביא שלש בהמות. כבשה וכבש בן שנה ואיל, ואמר אלו לקרבנות נזירותי. ולא פירש. אלא סתם אמר אלו לקרבנות נזירותי. הראויה לחטאת. דהיינו כבשה. תיקרב חטאת. והראויה לעולה דהיינו כבש. תקרב עולה. והראויה לשלמים. דהיינו איל. תקרב שלמים. אלמא בסתמא חשבינן להו כמפורשין. אמאי והא אמרת בהמה לאו כמפורשת דמיא. אלא כסתומה ואם כן שלא פירש, למה הן נקבעות כל אחת לפי מה שהיא ראויה, אלא ש"מ דכמפורשת דמיא. הא דמקשת לי מעופות סייען מבהמה. אמר ליה התם ולקח ועשה אמר רחמנא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן הכא מי מצית אמרת דהך חטאת תיקרב עולה הכא [נקבה הכא זכר]. אמר ליה שפיר אותיבית לך מעופות, דולקח ועשה אמר רחמנא, וכיון דגלי קרא שיכול הכהן לבררם, אלמא הוו כסתומין. אבל מבהמה לא מצית למיפרך לי, דבהמה אע"פ שלא פירש, כל אחת נקבעת למה (שדמיה) [שהיא ראויה, דמי מצית אמרת] נקבה לחטאת דאין קדושת [חטאת] נתפסת בזכר, ולא קדושת עולה נתפסת בנקבה, ולא באיל אלא שלמים באיל.
<h2>דף כז:</h2>
מתיב רב המנונא אמרת בהמה בעלת מום כסתומה ותפול לנדבה והתניא כיצד האיש מגלח על נזירות אבא. ה"ג בזמן שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות (אביו) [אבא] זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים [והפריש אביו] (ש)מעות סתומים לנזירותו ומת ואמר הבן הריני מגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה. פי' דהלכה היא בנזיר, שמגלח הבן על מעות אביו בזמן שהן סתומין, כשנזר אחר שמת אביו. וכשנזר בחיי אביו אינו מגלח על מעות אביו אלא יפלו לנדבה. היתה לו בהמה ראויה לקרבן מפורשת החטאת תמות והעולה תיקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים מאי לאו אפי' בעלת מום. פי' מאי לאו אפי' הפריש אביו שלש בהמות בעלת מום סתומות, יש להן דין מפורשות ומעורבות וימותו כולן, שאין זו ניכרת לחטאת יותר מזו, ואין להן דין מעות סתומין לפדותן ולהביא בדמיהן נדבה, מדלא מצי לאשכוחי יפלו לנדבה אלא במעות. דאי ס"ד בהמה בעלת מום כסתומה, הוה ליה למינקט רישא וסיפא בבהמה, דהכי הוה שפיר למיתני דין מפורשין וסתומים בבהמה. ודחינן לא תמימה. כלומר לא משכחת לה דין חטאת מפורשת שתמות אלא בבהמה תמימה, אבל בעלת מום סתומה כמעות דמיא ויפלו לנדבה. וא"ת אמאי לא פריך ממתני' (כ)דקתני עולה תיקרב עולה וחטאת תמות [מ]אי לאו בהמה בעלת מום ובסתומה דומיא דמעות. וי"ל דמתני' ידע דאיכא לדחויי בתמימה. ואקשינן אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא אי הכי מאי איריא מעות לימא היתה לו בהמה בעלת מום יפלו לנדבה. ופרקינן אין הכי נמי בהמה בעלת מום למאי קדישא לדמי דמי היינו מעות.
מתיב רבא קרבנו. פי' דכתיב [ויקרא ד'] אשר נשיא יחטא והביא את קרבנו. וג' קרבנו כתיב אחד לנשיא ואחד בכבשה ואחד בשעירה. בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. וא"ת פשיטא דהא [ודאי] חטאת שמתו בעליה היא כיון שמת אביו ולמיתה אזלא. ושמא [הוה אמינא שאם] יש לו בן שהוא צריך לקרבנו לא אזיל למיתה. [יכול לא יצא בן בקרבנו של] אביו שהפריש מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה. פי' קלה כגון חלב ודם שחייבין על זדונם כרת. והחמורה כגון שבת שחייבין על זדונו סקילה כיון שאינו חטאת כמותו דין הוא שלא יצא, אבל יוצא הוא בקרבן אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה ת"ל בקרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו [יכול] לא יצא בקרבן אביו שהפריש לעצמו אפי' מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה שהרי אין אדם מגלח על בהמות אביו בנזירות. דתנן במתני' [ל' ע"א] מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתם לנזירותו ומת, זהו שמגלח על נזירות אביו, אלמא שאינו מגלח על בהמת אביו, כי אם על מעות אביו סתומים. אבל יוצא הוא במעות שהפריש אביו אפי' מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה שהרי אדם מגלח על מעות אביו שהפריש לנזירותו בזמן שהם סתומים. ת"ל קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו.
<h2>דף כח.</h2>
יכול לא יצא במעות שהפריש אביו אפי' מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה. כלומר דקרבן שהפריש לעצמו לעבירה זו יביאנו לעבירה אחרת. ת"ל [ויקרא ד'] והביא את קרבנו שעירת עזים על חטאתו. עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ואפי' באדם אחד. יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו, כשהוא משנה מעבירה זו לעבירה אחרת, אפי' מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא אותה על הדם או שהפרישה על הדם והביא אותה על החלב לא מעל. פי' אם עשה כן בשוגג, הואיל ואינו מוציא אותה מרשות הקדש, אלא מהקדש להקדש אחר. ומתוך שלא מעל לא כיפר, והכי מפרש בפ' בתרא דכריתות [כ"ז ע"ב] דכיון דלא מצי מעל כפורי לא מכפר, וכיון דבשוגג לא כיפר, דין הוא כשנתכוון לעקור חטאת חלב לעשותו חטאת דם דלא כיפר. אבל יצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה. כלומר אם הפריש מעות לעצמו להביא קרבן על החלב, ולקח מהן קרבן על הדם, יצא שהרי מעל וכפר. שהרי מעל, אם עשה כן בשוגג, לפי שהמעות שאין בהן קדושת הגוף, יוצאים מקדושתן יותר בקל. ואם כן כשעשה כן במזיד אימא דכיפר. ת"ל בכבשה דיחיד, [שם] וכפר עליו הכהן על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו. ואע"פ שדרשנו כבר על חטאתו תרתי שמעת מינה. והכי תניא בתוספתא דכריתות [פ"ד ה"ו] הפריש מעות לחטאת חלב, והביא לחטאת דם, לחטאת דם, והביא לחטאת חלב, בשוגג מעל, לפיכך כיפר. במזיד לא מעל, לפיכך לא כיפר. אלמא במזיד אפילו במעות לא כיפר. קתני מיהת בהמה. דקתני שאין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. מאי לאו אפי' בעלת מום. פי' ואי כסתומה דמיא אמאי אינו מגלח עליה כמו במעות, והא למעות קיימא וכמעות סתומים דמיא. אלא ש"מ כמפורשת דמיא. ודחינן לא בתמימה. פי' דהויא מפורשת. ומקשינן אבל בעלת מום מאי כסתומה דמיא אי הכי מאי איריא דתני מעות שהפריש אביו ליתני בעלת מום. ודחינן אין הכי נמי דסתומה למאי חזיא לדמי דמי היינו מעות. וק"ל אשמעתין דבפ"ק דזבחים [ט' ע"ב] אמרינן דחטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה, והכא אמרינן דלא כיפר. ויש מתרצים דלענין להתכפר בו בשביל חטאת חלב שהיה עומד לכך כשרה. אבל קרא מיירי להתכפר בו משום חטאת דם שלא היה עומד לכך מתחלה ולכך לא כיפר. ויש מתרצים דהתם מיירי שלא היה חייב שניהם כי אם חטאת חלב ומשום הכי עדיף. אבל הכא שנתחייב שתיהן, הוי עקירתו עקירה יותר.
מתניתין. נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. פי' אחד מן הדמים או חטאת או עולה או שלמים, לפי שכיון שנזרק אחד מן הדמים של הקרבנות שהיא מביאה בסוף נזירותה, היא מותרת לשתות ביין, ושוב אין כאן עינוי נפש, ולמה יפר, ואי משום ניוול דמגלחת, איפשר בפיאה נכרית. אבל אם לא נזרק מיפר, דעדיין אסורה ביין והוי עינוי נפש. ר' עקיבא אומר אפי' נשחטה עליה אחד מכל הבהמות. ולא נזרק. אינו יכול להפר. ומפרש בגמ' משום הפסד קדשים. ויש אומרים דאע"ג דאין לו להפר מיהו אם היפר מופר. ויש אומרים שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. בד"א. דאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים. בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר. פי' לפי שעדיין צריכה לחזור ולמנות נזירות טהרה ויכול לומר אי איפשי באשה מנוולת. פי' מנוולת לאו דוקא אלא כלומר מעונה שתענה עצמה מלשתות יין. גמרא. קתני משנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. מתני' דלא כר' אליעזר דאי ר' אליעזר הא אמר תגלחת מעכבא. כדאמרינן בפרק ג' מינין ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר' אליעזר. וכיון דכי לא גילח אסירא בחמרא אית לה ניוול. כלומר צער עינוי נפש... עד שתגלח מצי מיפר.
<h2>דף כח:</h2>
תנא קמא סבר כיון דאזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא והא לית לה ניוול ור' עקיבא סבר אפי' אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים. דאסור לזרוק הדם אם (לא) יפר קודם זריקה. מתקיף לה ר' זירא ואמאי. איכא הכא הפסד קדשים. יזרוק דמם שלא לשמן ויתיר בשר באכילה. דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין. והאי שלא לשמן לאו דוקא אלא משום דכיון שהפר לה אינה עוד נזירה (מי לא תנן כבשי עצרת) [שוב אין עומדין לשמן] והכי קאמר יזרוק דמה ואע"ג דסתמה שלא לשמה קאי אלא לשם שלמי נדבה דאינה עוד נזירה. מי לא תנן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. פי' שלא לשם כבשי עצרת. או ששחטן. לשם שלמי עצרת. אבל שחטן לפני זמנן או לאחר זמנן. כלומר לפני עצרת או לאחר עצרת. הדם יזרק והבשר יאכל. פי' ביום טוב עצמו יזרוק הדם אע"פ ששחטן שלא לשמן, ועל ידי כך יותר הבשר באכילה היום, לאחר הקטרת האימורין. ויש אומרים הדם יזרק שלא לשמו דאי לשמו מיפסלי. ואי אית להאי תנא נדרים ונדבות קרבים, אם כן יקטיר האמורים בו ביום, ויאכל הבשר בו ביום. ואי סבירא ליה אין קרבין ביום טוב, לא יקטיר האמורין עד הערב, ולא יאכל הבשר עד הערב, דכל כמה דלא מיקטרי אמורין בשר לא מצי אכיל. ומ"מ כי נמי אין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב מותר לזרוק הדם, דאינו אלא שבות. אבל אם לא היה זורק הדם היום, יהיה הדם נפסל בשקיעת החמה ויפסל הקרבן. ואם היתה שבת לא יזרוק. פי' ואע"פ שאין בזריקת דם אלא איסור דרבנן, מ"מ החמירו בה חכמים משום דתקוני זיבחא שאני שמתקן הבשר לאכילה, והאמורין להקטרה. ודמי לשאין מגביהין תרומה ומעשרות, כיון שאינן חובת היום. ואם זרק הורצה להקטיר אמורין לערב. פי' אבל היום לא יקטיר. מ"מ חזינן השתא שזורקין דם כבשי עצרת שלא לשמו דהיינו בשביל דבר שלא היו עומדין לו לפני שחיטה כדי להתיר בשר באכילה. וא"ת אמאי לא מיתי ממתני' [כ"ד ע"א] דקתני האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה והפר לה בעלה אם משלה היתה בהמה החטאת תמות ועולה תיקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים. וי"ל דשאני מתני' שהפר לה בעלה לפני שחיטה, והיתה עומדת לסתם עולה מקודם שחיטה, ולא לקרבן נזיר. אבל הכא שהיתה עומדת בשעת שחיטה לקרבן נזיר לא. ומיהו קשה דלהך דכבשי עצרת נמי לא דמי, דהתם לא נשחטו לשמן. אבל הכא כיון דנשחט לשמו, נימא דלא יוכשר שלא לשמו. דבפ' התכלת [מ"ז ע"ב] איבעיא לן הני כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרוק דמן של כבשים שלא לשמן וצ"ע. ופרקינן אמרי. הכא נמי גבי נזיר. אי דשחיט עולה או שלמים הכי נמי. פי' דמיפר לר' עקיבא דליכא הפסד. אלא הכא במאי עסקינן כגון דשחט חטאת ברישא. דאין לו תקנה לזרוק הדם שלא לשמו, משום דחטאת פסול שלא לשמו, ומ"ה לא יפר. דאי מפר איכא הפסד קדשים דטעון שריפה. דדם חטאת לא הוי בר זריקה אחר ההפרה, דהוי כחטאת שמתו בעליה, דכל קרבן דבעי מצי שחיט ברישא. דתנן אם גילח על אחד משלשתן יצא. וי"מ דלהכי מייתי האי מתני' לומר לך דלא תיקשי לך למתני' דאמר לא יפר אמאי, והלא בשביל חטאת אינה מותרת ביין, וא"כ אע"פ שהקריבה החטאת, אמאי אינו מיפר, והלא עדיין אסורה ביין עד שיקרבו השלמים ויגלח עליהם, דכתיב [במדבר ו'] וגלח הנזיר פתח אהל מועד, והיינו שלמים שנאמר בהם [ויקרא ג'] פתח אהל מועד, ולהכי קאמר דגם על החטאת יצא או על אחד משלשתם.
פיסקא בד"א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר לפי שיכול לומר אי איפשי באשה מנוולת. פי' שיש לה [עינוי מלשתות יין]. ר' אומר אף בתגלחת טהרה. פי' שנזרק עליה אחד מן הדמים אע"פ שמותרת ביין. [יפר] שיכול לומר אי איפשי באשה מגולחת. גמרא. ותנא קמא אמר לך איפשר בפיאה נכרית. פי' ות"ק אמר לך לכך אינו מקפיד אם אשתו מגולחת, דאיפשר לה בפיאה נכרית שער שאר נשים. ור' סבר אידי דזהימא הפיאה נכרית לא ניחא ליה. פי' דמשום דאינו מגופה מגניא באפיה.
מתניתין. האיש מדיר את בנו בנזיר. שיאמר האב יהא בני נזיר אי נמי שצוה לבנו שיאמר הריני נזיר. ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. כיצד לא גרסינן. גילח הוא או שגילחוהו קרובים מיחה או שמיחוהו קרובים. פי' שאמרו אין רצוננו בנזירות זה, ואם גלחוהו אין מחאה גדולה מזו ומתבטל הנזירות. ודוקא כשמיחו מיד ששמעו, אבל אם לא מיחו מיד אין יכולין לבטלו. ובתוספתא [פ"ג ה"ט] קתני או שהביא שתי שערות. והאי דלא תנא ליה במתני', משום דהבאת שערות מבטלת אף לאחר ששמע ונתרצה. היתה לו בהמה מפורשת החטאת תמות דהוה ליה כמתו בעליה. והעולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם [דבעינן] על כפי הנזיר לתנופה וליכא. היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת יפלו לים המלח לא נהנין ולא מועלין דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.
<h2>דף כט.</h2>
גמרא. איש מדיר את בנו בנזיר אשה לא מאי טעמא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזירות. כך היא הלכה למשה מסיני דאיש מדיר את בנו בנזיר ולא אשה. וריש לקיש אמר משום ר' יוסי בר' חנינא כדי לחנכן במצות. ואקשינן אי הכי אפי' אשה נמי קסבר איש חייב לחנך את בנו במצות ואין אשה חייבת בבנה לחנכו במצות. וא"ת והיכי אמרינן דהאב חייב בבנו לחנכו במצות, והא אמרינן [יבמות קי"ד ע"א] דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. וי"ל דחינוך לא שייך אלא לחנכו לעשות מצוה, אבל להפרישו מן האיסור לא שייך ביה חינוך. וההיא [יומא פ"ב ע"א] דמחנכין את התינוקות [להתענות ביוה"כ, משום] מצוה של ועניתם את נפשותיכם. ועוד יש לומר [דחינוך] לא שייך אלא באב, אבל באיניש אחרינא לא. ואין האשה חייבת בבנה לחנכו. והא דאמרינן בפ"ק דסוכה [ב' ע"ב] גבי הילני המלכה שיושבת ובניה קטנים עמה ואמר התם כל מעשיה על פי חכמים. י"ל שמא היה להם אב. אי נמי לרוחא דמילתא עשתה כן. בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי בנו אין בתו לא. כלומר שאין האב יכול להדיר את בתו בנזיר שלא היתה הלכה למשה מסיני אלא בבנו. אבל לריש לקיש דאמר כדי לחנכן במצות. אפי' בתו. נמי ידירנה בנזיר. ומהדרינן קסבר ר"ל בנו חייב לחנכו. כדי שיהא מלומד לעשות מצוה כשיגדל. אבל בתו אינה חייבת כל כך במצות שיתחייב האב לחנכה. והא דאמרינן [יומא שם] אחד תינוק ואחד תינוקת מחנכין אותן להתענות ביום הכיפורים. י"ל שאני התם שהאשה חייבת בתענית כמו האיש, ולכך צריך להרגילה כדי לעשותו כשתגדיל. ועוד י"ל דחינוך דתענית שאני שהוא דבר קל לשמור בתו בכך. אבל לשמרה כל ימי הנזירות מטומאה ומיין, שהוא טורח גדול, לא אטרחוה רבנן.
בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר מ"ה בנזירות אין בנדרים לא. פי' דלא אשכחן דמצי מדיר את בנו בנדרים כגון להביא קרבן או שקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב. אלא לריש לקיש דאמר כדי לחנכו במצות אפי' נדרים נמי. ופרקינן לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בנדרים דלית ליה ניוול דיכול [להדירו] אלא אפי' בנזירות דאית ליה ניוול חייב לחנכו. בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר היינו דקתני מיחה או שמיחו קרובים. דהכי היא הלכה למשה מסיני שיכולים קרובים למחות. אלא לר"ל דאמר כדי לחנכן במצות כל כמיניהו דקרובים דאמרי ליה לא תיגמריה מצות. כלומר למנעו מחינוך מצות. ופרקינן קסבר כל חינוך דקליש ביה בזיונא הוא ולא ניחא ליה. קסבר כל חינוך דלאו חושביה כלומר שאינו חשיבותו לפי שצריך [לגלח בזיוני] הוא ולא ניחא ליה לנער הילכך יכולין למחות. גירסא אחרת [כל חינוך] לאחשוביה והאי בזיונא ולא ניחא ליה.
בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי מגלח ומצי עביד [הקפה]. ואע"ג דעבר על לאו דלא תקיף כשמקיף פאות הראש, אפ"ה שרי דכך היא הלכה למשה מסיני. אלא לריש לקיש דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה ועבר [המקיפו] אדאורייתא. ופרקינן קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחינוך דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן. פי' דמן התורה אינו אסור להקיף כל הראש, אלא כשאינו מקיף אלא הפיאות בלבד. בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר משום הכי מגלח ומיתי קרבן אלא למאן דאמר כדי לחנכן במצות הא קא מיתי חולין בעזרה. פי' כשימלאו ימי נזירותו דמיתי חטאת דאינו בא בנדבה. דמעולה ושלמים לא קשיא דבאים בנדבה. ופרקינן קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פי' אינו אסור להביאו ולשחטו בעזרה ולאכלו שם שהכל מותר. וכן מותר להביא לחם עם האיל ולהניף בעזרה. והאמורין של חטאת איכא למימר יעלם לשם עצים, והדם יזרוק לשם מים, כדאמרינן בפ' התערובות [ע"ז ע"ב] גבי נתערב בדם החיה יזרוק לשם מים. ועולה ושלמים יעשה לשם נדבה. ובשר אשם ולחם דמיתי יאכל בפדיון שאין בהן אלא קדושת פה.
בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה משום [הכי כי] ניטמא מייתי קרבן צפרים. דמשמע ליה ממתני' המדיר בנו בנזיר וכל תורת נזיר עליו, ואם ניטמא מביא קרבן נזיר. דהיינו צפרים אחד לעולה ואחד לחטאת. ואכיל כהן מליקה אלא לר' (אשי) [יוסי] בר' חנינא הא קא אכיל נבלה. פי' דאין שחיטה בשן וצפורן. (שהן) [שכן] (ב)מצות מליקה מחזיר סימנין לאחורי העורף ומולק והויא נבלה, דאם אינו מחזיר סימנין לא הויא נבלה. ופריק קסבר ר' יוסי בר' חנינא אין שחיטה לעוף מן התורה. ואין צריך. (פי') [כי] אם נחירה שיוצא הדם דרך הסימנין, ומכי מלקו והו[ציא הדם תו לא] צריך. [הכי גרסינן] סבר לה כר' יוסי בר' יהודה דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריתא. וסבר ר' יוסי בר' יהודה הכי והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר מנין לחטאת העוף וכו'. ומיהו ל"ג ר' יוסי בר' חנינא, דר' יוסי בר' חנינא אמורא הוא ולא תנא, אבל ר' יוסי בר' יהודה הוא תנא. וה"פ דאקשינן אלא לר' יוסי בר' חנינא הא קא אכיל נבלה ופרקינן סבר לה (כ)ר' יוסי בר' חנינא כר' יוסי בר' יהודה, דאמר לקמן עד מתי האיש מדיר את בנו בנזיר עד שיגיע לעונת נדרים, ואיכא חד לישנא דמפרש כדי לחנכו במצות, ואם כן על כרחין אית ליה דאין שחיטה לעוף מן התורה, ור' יוסי בר' חנינא סבירא ליה כר' יוסי בר' יהודה. ור"י אומר דאין צריך לשבש הספרים דהאי ר' יוסי בר' חנינא דשמעתין על כרחין תנא הוא, ואינו אותו שמוזכר בתלמוד באמורא, דהא אמר ר' שמעון בן לקיש שמועה משמו. ואותו שהיה אמורא היה (ר' יוסי בר' חנינא) [תלמיד דרבי יוחנן], דאמרינן בפ' זה בורר [ל' ע"ב] דר' יוחנן סמכיה, והיאך היה ר' שמעון בן לקיש אומר שמועה משמו.
מנין לחטאת העוף שבאה על הספק. פי' כגון ספק יולדת דאינה יודעת אם הפילה ולד או רוח. שאינה נאכלת. וא"ת מנא ליה דבאה על הספק דלא מיבעיא ליה אלא אם נאכלת. ושמא כל זה נדרוש ממקרא [זה] שהיא באה [ואינה] נאכלת. ת"ל [ויקרא ט"ו] והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על (הוידוי). [הודאי]. פי' כגון חטאת חלב ושאר חטאות. אף נקבה מביאה קרבן על הודאי. דהא קימא [לן] [קידושין ל"ה ע"א] דהושוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ומה זכר מביא קרבן על הספק. דהיינו אשם תלוי. אף נקבה תביא [על הספק]. [דשוין ב]מצות קרבן. ומה זכר ממין [ש]הוא מביא על הודאי מביא על הספק. פי' דעל הודאי מביא חטאת בהמה, ועל הספק מביא אשם תלוי ממין בהמה. אף [נקבה ממין] שהיא מביאה על הודאי דהי[ינו] מין עוף, תביא על ספק (אם) [גם] כן מין עוף. אי מה זכר מביא קרבן ונאכל. פי' על ספק. אף [נקבה]. אף אשה כשמביאה על הספק יהא נאכל. [אמרת] לא. פי' אמרת מעצמך [שלזה לא נקישם. אם אמרת בזכר שהוא איסור] אחד. דחולין בעזרה אכיל. תאמר בנקבה שהוא [חטאת] העוף. דאיכא שני איסורים חולין (נבלה) בעזרה ואיסור נבלה. דהיינו מליקת העוף, הילכך מביאה חטאת ואינו נאכל. אלמא אית ליה לר' יוסי דיש שחיטה לעוף מן התורה, וחולין שנשחטו בעזרה דאוריתא, דמאי שני איסורין איסור נבלה וחולין בעזרה הוא. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ודילמא תרין איסורין דרבנן. אבל בדאוריתא לא הוו איסורין דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריתא. ותימה הוא זה דלכאורה ההיקש דרשה גמורה היא, ואם כן היכי קאמר לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין דרבנן. וי"ל דודאי דרשא גמורה היא, לענין שיש תקנה לספק יולדת, במה שמ[ביא]ה חטאת העוף. אבל מה שאומר התנא שאינו נאכל אינו אלא מדרבנן, דמן התורה נאכל הוא.
<h2>דף כט:</h2>
לימא כתנאי עד מתי האיש מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דהיינו עד י"ג שנה ויום אחד ושוב לא יוכל להדירו. דברי ר' ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים. דהיינו בשנת י"ג שהוא מ[ופלא] סמוך לאיש. מאי לאו תנאי היא דר' סבר הילכתא היא בנזיר דהגיע לעונת נדרים מדיר ליה ואזיל עד דמייתי שתי שערות. ואע"ג דגדול הוא לענין נדרים, מ"מ הלכה היא שלא יצא מרשות אביו לענין זה. ור' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים סבר כדי לחנכו במצות הוא וכיון דנפק מרשותיה. מעצמו יכול לידור. תו לא מיחייב. בהדרת אביו. ודחינן לא דכ"ע הלכה היא בנזיר והכא במופלא סמוך לאיש קמיפלגי ר' סבר מופלא סמוך לאיש מדרבנן. הוא דהוו נדריו נדרים. ואתיא דאוריתא. דהיינו נזירות אביו שהיא הל[כה]. ודחי דרבנן. פי' מופלא סמוך לאיש דמדרבנן [יצא] מרשות אביו ונדרו חשוב נדר. ור' יוסי בר' יהודה סבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא דאם יודע לשם מי [נדר נדרו נדר] מן התורה (ואתיא) ואין האב יכול להדירו. (דהא) [ואי] בעית [אימא דכו"ע] כדי לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן והכא בהא קא מיפלגי ר' דאמר עד שיביא שתי שערות קסבר אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן ור' יוסי דאמר עד שיגיע לעונת נדרים סבר לא אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן. וא"ת היכי מצי סבר ר' כדי לחנכו, דבפ' שני דחולין [כ"ח ע"א] קאמר דיש שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן היכי אכיל כהן מליקה. וי"ל דלפום האי שינויא ודאי סבירא ליה דלא יאכלוה כהנים. ועוד צ"ע דהכא מסקינן דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, ובפ' יוצא דופן [נדה מ"ו ע"ב] סברי ר' יוחנן וריש לקיש דמופלא הסמוך לאיש דאוריתא.
לימא הני תנאי כי הני תנאי דתניא מעשה ברבי חנינא. פי' הני תנאי דהיינו ר' ור' יוסי בר' יהודה, דפליגי אם מדיר בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות, או עד שיגיע לעונת נדרים. כהני תנאי. והאי לימא לאו דוקא דבהא ליכא שום דיחוי. והכי נמי איכא בפ' כל שעה [פסחים כ"ח ע"א]. מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני רבן גמליאל לידע אם הביא שתי שערות ואם לאו. פי' והיו לו יותר מי"ג שנה ויום אחד. (ל)ר' יוסי בר' [יהודה אומר] לידע אם הגיע לעונת נדרים ואם לאו. כלומר והיו לו יותר מי"ב שנה ויום אחד דנדריו נבדקין. פי' ובאותו יום שהדירו [הבי]או. אמר לו ר' אל תצטער לבודקני. כלומר אל תטרח לבודקני דממה נפשך אהא נזיר. אם קטן אני אהיה נזיר בשביל אבא ואם גדול אני אהיה נזיר בשביל עצמי עמד ר"ג ונשקו על ראשו אמר מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל אמרו לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל. ואקשינן בשלמא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם קטן אני שאיני יכול לידור אהיה בשביל אבא. ואם גדול אני שאני יכול [לידור] אהיה בשביל עצמי. אלא לר' דאמר עד שיביא שתי שערות [ואם גדול אני] אהא בשביל עצמי אבל אביו אין יכול להדירו. [הא ברשותיה דאבוה] קאי. כלומר אע"פ שהוא (נוול) [גדול] לענין דנדרו [נדר], אפ"ה קאי ברשות אביו, שיכול להדירו בנזיר, משיגיע לעונת נדר עד שיביא שתי שערות. אלא דאמר אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי. כלומר לא קאמר אם קטן אני שאין נדרי נדר, ואם גדול אני שנדרי נדר. אלא ה"ק אם קטן אני שרשות אבי עלי דהיינו עד שאביא שתי שערות. ואם גדול אני שהבאתי שתי שערות, וכר' דאמר מדיר בנו עד שיביא שתי שערות.
<h2>דף ל.</h2>
אי איתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דיליה ואי לבסוף קאי בנזירות דאבוה אלא איתי בי מיצעי מאי הניחא לר' יוסי בר' יהודה דאמר משיגיע לעונת נדרים אלא לר' דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר. אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. פי' אי איתי שתי שערות קודם שהדירו אביו, כגון שבדקוהו ביום שהדירו אביו, ומצאו לו שתי שערות, קאי בנזירות דידיה ונזיר בשביל עצמו. ואי לבסוף. כלומר שלא נבדק עד סוף מנין הנזירות, דהיינו שלשים יום, ולא הביא שתי שערות, איגלי מילתא דאלו שלשים היו בשביל נדר אביו. אלא אם נראו בו שתי שערות. בי מיצעי. כלומר בתוך ל' יום, היאך יצא ידי נזירות באותן שלשים יום, שהרי נזירות אביו (מתחיל) [מתבטל] כשהביא שתי שערות, ונזירות עצמו אינו מתחיל עד אחר שיביא שתי השערות, ואם כן היאך יביא קרבנותיו לסוף ל' יום שהדירו אביו. הניחא לר' יוסי דאמר עד שיגיע לעונת נדרים בשנת י"ג ליכא למיחש להאי, ואפי' יביא שתי שערות לא הוי גדול משום דהוו שומא. אלא לר' מאי איכא למימר. כלומר היאך היה הדבר שלא בדקוהו, ואעפ"כ הביא קרבנותיו ביום השלמת נזירות אביו. ומהדרינן אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ודאבוה. שימנה ששים יום אחר שהדירו אביו, ויביא קרבנות אביו ממה נפשך, דהשתא איכא שלשים יום אפי' אם הביא שתי שערות בי מיצעי שהוא נזיר מחמת עצמו. וא"ת אמאי לא פריך הכי אמתני' דהאיש מדיר בנו בנזיר, אי איתיה [בי מיצעי] מאי. וי"ל [דלכך לא פריך] אמתני' דהוה אמינא דודאי בדקינן ליה [במלאת] ימי נזירותו, ואי מספק[ינן אי אייתי] בי מצעי לא נקבל הקרבנות דמתבטל [נזירותו]. אבל אהא קשיא לי' דאמר אל תצטער לבודקני, דמשמע דבלא בדיקה נתקן הכל בתנאי.
מתניתין. ה"ג האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירות ומת אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואין זה מגלח על נזירות אביו. פי' דכיון דבחיי האב נזרו שניהם, כל אחד מהם הוא חייב קרבן נזירות בפני עצמו, ובכה"ג לא גמירי הלכה שיגלח הבן על מעות אביו. [ואיזהו שמגלח על נזירות אביו] מי שהיה אביו נזיר והיו לו מעות סתומים לנזירותו [ומת] ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו. גמרא. האיש מגלח על נזירות אביו מאי טעמא. כלומר מאי שנא משאר קרבנות דאמרינן לעיל [כ"ז ע"ב] בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו. ומהדרינן אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אקשינן פשיטא בן יורש את אביו בת לא. כלומר ואם כן למה ליה לאשמועינן דאין אשה מגלחת על נזירות אביה. ומהדרינן לא צריכא דלית ליה בן אלא בת מהו דתימא ירושה גמירי קמ"ל. פי' דכיון דאין לו בן ודאי הבת יורשת, מהו דתימא ירושה גמירי, דכל יורש יגלח על מעות המוריש קמ"ל.
<h2>דף ל:</h2>
פיסקא. כיצד מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת. אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה ואין זה מגלח על נזירות אביו. איבעיא להו פליגי רבנן עליה או לא פליגי ואם תמצי לומר פליגי ארישא או אסיפא. פי' ארישא דקאמר ר' יוסי דאם נדר בחיי אביו אינו מגלח על נזירות אביו, ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין. או אסיפא דקאמר ר' יוסי דנזר לאחר מיתת אביו דמגלח ואמרי רבנן דאינו מגלח. ת"ש דארישא פליגי דתניא כיצד [אמרו האיש] מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא זהו [שמגלח] על מעות [אביו אבל מי] שהיו [הוא] ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וברוב הספרים היא משובשת.
בעי רבה יש לו שני בנים נזירים. לר' יוסי שנדרו אחר מיתת אביהם. ולרבנן שנדרו גם מחיי אביהם. מהו הילכתא גמירי לה. ואינה בדין חלוקה בשוה. וכל דקדים מגלח. י"מ מי שקדם לידור נזירות ראשון. וי"מ כל הקודם זכה בהן. או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי. כלומר זה נוטל החצי וזה נוטל החצי כמו בשאר ירושה. בעי רבא ה"ג ר"ת והראשון רבה. דאי חד אמורא הוי לא היה לו לתלמוד להפסיק באמצע הבעיות ולומר בעי רבא. בכור ופשוט מאי הילכתא גמירי והילכך לא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל. כלומר אע"ג דשני פשוטין פלגי, מ"מ אינו כשאר ירושה ממש לענין שיטול הבכור פי שנים. וה"ק לא מצי להביא תגלחתו לפום מאי דשקיל בשאר נכסים. או דילמא ירושה גמירי וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח. פי' וכשמגלח יטול פי שנים במעות שהפריש אביו לקרבנות נזירותו. ואת"ל ירושה הויא ולפום מאי דשקיל מגלח בחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא. פי' [ר"ת בחולין] דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירותי. אבל בהקדש כגון דאמר (הוא) [הרי] אלו לקרבנות נזירותי לא. או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא. כלומר דאפי' אמר אביו הרי אלו לקרבנות נזירותי, דמזכיר לשון הקדש, שקיל הבן פי שנים. אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם או אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירי הילכתא בסתם נזירות. כלומר כששניהם בשוה כסתם נזירות. או דילמא לא שנא. ונראה הוא הדין דמצי למיבעי שניהם נזירי [עולם] מאי. אלא דמשמע ליה דהא פשיטא דמצי מגלח כיון שהאב והבן נזירותם שוה. ואת"ל הכא אידי [ואידי] נזירות טהרה ומגלח שפיר על [נזירות אביו]. בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. פי' שניטמא אביו [ו]הפריש מעות לצפרים ואשם ומת מ[הו שיוסיף] הבן על אותן מעות ומביא חטאת ועולה ושלמים לנזירות טהרה שלו. וי"מ אביו נזיר טמא כגון שניטמא האב וחזר והתחיל ומנה נזירות טהרה והפריש מעות לקרבנות נזירות טהרה. והואיל וניטמא האב, לא הוי דומיא דנזירות הבן, שהרי לא ניטמא הבן. אביו נזיר טהור שהפריש מעות לנזירותו והבן נזיר טמא מהו שיביא הבן צפרים מאותן מעות שהפריש אביו לנזירות טהרה מאי לא ידעינן תיקו.
<h2>דף לא.</h2>
[ב"ש אומרים] משום דבתר הכי איירי בנזירות טעות תנא לה הכא. ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש. כלומר הלבן שיצא ראשון קדוש. וב"ה אומרים אינו קדוש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף ב"ש אומרים הקדש ובה"א אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלתה של שמן ב"ש אומרים הקדש ובה"א אינה הקדש. וצ"ע למה לי למיתני הני תלתא בבי.
גמרא. מאי טעמיהו דב"ש ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש. פי' תמורה קרוי סוף הקדש. מה תמורה אפי' בטעות. דדרשינן בפ"ב דתמורה [י"ז ע"א] יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד, שאם היה סבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, הרי זו תמורת שלמים. או כסבור לומר שור (שחוט) [שחור] יהיה תמורה ואמר לבן הוי תמורה. והשתא קאמרי ב"ש דה"ה להקדש בטעות דהוי הקדש. ובמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתו הראשון יהא הקדש, י"ל דה"ק שור שיצא ראשון, ומה שאמר שחור ה"ק כסבורני שיצא שחור ראשון. ומ"מ הענין אינו דומה ממש, דהתם אנו מקיימין [מה שבא] מפיו, והכא אנו אומרים הפך [מה] שבא מפיו, שהוא הקדיש שחור ויצא לבן, ואפי' הכי [הוי הקדש. ובה"א] הני מילי תמורה. דמכח הקדש קא אתיא, הוא דהויא בטעות. אבל אחותי הקדש. דהיינו לאקדושי מעיקרא. לא מחתינן. דלא גמרי תחלת הקדש מסוף הקדש. ואקשינן ולב"ש [מה אילו] שאמר הרי זו תמורת זו לחצי היום. פי' כשיגיע חצי היום יהיה תמורה. מי הויא תמורה מההיא שעתא. דאמר לדבוריה. אלא עד דמטי חצי היום. כמו שאמר. הוא דהויא תמורה הכא נמי לכי מיגליא. פי' דהוי כדבריו יהא [הקדש]. והא לא מגלי, דהא לא יצא שור שחור ראשון אלא לבן. אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון. פי' רב פפא בא לומר דבטעות גמור לא אמרי ב"ש דליהוי הקדש. וטעמיהו במתני' לאו משום דילפי מתמורה, אלא מתני' מיירי שיש לו הרבה שוורים, ואחר שיצא לבן התחילו שוורים [שחורים] לצאת, ואמרי ב"ש דשחור שיצא ראשון קדוש, ולכשיצא השחור אחר הלבן בראש שחורים איירו ב"ש. ומקיימין לדיבוריה, ואמרינן דבמשמעות לשונו יש, שרצה לומר שחור ראשון לשחורים. והשתא לרב פפא פירושא דמתני' לא הויא כס"ד מעיקרא, אלא הכי קא אמרי ב"ש אומרים הקדש, כלומר שור שחור שיצא ראשון לשחורים. ולרב פפא אין צריך למילף מתמורה כלל. והאי דלא קאמר אלא אמר רב פפא, לפי שלא דבר שום אמורא תחלה. ואקשינן והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי. פי' וכיון דלית ליה אלא שור אחד שחור בלבד, לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורים קאמר. לא צריכא דאית ליה תרתי תלת. וב"ה אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה למימר. פי' אין משמעות לשונו ראשון שבשחורים, שאם כן לא היה לו לומר שיצא מביתי ראשון, דמשמע שיצא מן הבית תחלה, אלא שיצא בראשון, אבל ראשון משמע ראשון לכולם. האי הקדש בטעות הקדש בכוונה הוא. פי' ואמאי קרי לה במתני' הקדש טעות. ומשני משום דאטעייה לדיבוריה קמא. פי' להכי קרי לה הקדש טעות, לפי שבתחלת דיבורו יש לטעות ולומר דלראשון שיצא תחלה מן הבית, ראשון לכולן נתכוון אע"פ שיצא לבן. ועכשו שאני אומר כלומר ראשון לשחורים, נמצא דלרב פפא טעמא דב"ש במתני' לאו משום דהקדש טעות הקדש, אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא. והיינו דמקשינן וסברי ב"ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. דקאמרת דטעמא דב"ש משום דאמר ראשון לשחורים וליכא טעות. והא תנן. בפירקין. מי (שנזר) [שנדר] בנזיר ונשאל לחכמים והתירו. פי' על ידי חרטה. ולב"ש דלית להו שאלה בנזירות. י"ל דמיירי הכא כגון שנדר בכינוי או יד, ונשאל אם יש לו בלשונו שנזר בו לשון קבלת נזירות, ואמרו לו דאין באותו לשון לא יד ולא כינוי. היתה לו בהמה (מפורשת) [מופרשת] תצא ותרעה בעדר. עם בהמותיו דחולין גמורין היא. אמרו להם ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר. מדאמרי להו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר, מכלל דהכי אמרי להו כשם שאתם מודים לנו בזה דהקדש טעות אינו הקדש, הכא נמי אודו לן ברישא דמתני' דהיינו שחור דלא הוי הקדש משום דהוי בטעות. א"כ ב"ש סברי דהוי בשור שחור הקדש, משום דהקדש בטעות הקדש. ומהדרינן לא ב"ה הוא דטעו דסברי דטעמא דב"ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ואמרו להן ב"ש טעמא דשור לאו משום הקדש בטעות אלא משום דראשון לשחורים קאמר. [וא"ת] והא ב"ש מהדרי להו במתני' ממעשר בהמה. וי"ל דלמאי דקא טעו משיבין להן כך.
<h2>דף לא:</h2>
וסברי (ב"ה) [ב"ש] הקדש טעות לא הוי הקדש ת"ש היו מהלכין בדרך. ששה בני אדם. ואחד בא כנגדן ואמר אחד מן הששה הריני נזיר שזה איש פלוני. כלומר אם זה איש פלוני, אהא נזיר. והשני אמר אם אין זה ראובן הריני נזיר, והשלישי אמר לשנים ראשונים הריני נזיר אם אחד מכם נזיר, והרביעי אמר לשנים [הראשונים הריני נזיר שאין א' מכם נזיר, והחמישי אמר ל]שנים [הראשונים הריני נזיר] אם שניכם נזירים, והששי אמר לכל החמשה [אם כולכם] נזירים הריני נזיר ב"ש אומרים כולן נזירים. פי' כל הששה שהתפיסו נדרן כך. וב"ה אומרים אינו [נזיר] אלא מי שנתקיימו דבריו. אלמא סברי ב"ש הקדש בטעות גמור הוי הקדש, דהא הכא שלא נתקיימה מחשבה, ואפ"ה אמרי ב"ש דהוא נזיר. אמרי הכא ודאי (סברא) ש"מ [דסברי ב"ש] הקדש בטעות הוי הקדש. כלומר מיהא מתני' דששה נזירים איכא למישמע הכי, דהתם ודאי נזירות בטעות הוא, ואמרי כולן [נזירים] משום דכולן לנזירות נתכוונו. אבל ההיא דשור שחור לא, משום דמשמע ראשון לשחורים כדפריש רב פפא. אביי אמר לא ס"ד דקאי בצפרא אלא הכא במאי עסקינן דקאי בטיהרא ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון ליהוי הקדש ואמרו ליה לבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק תחלה לא אמרי שחור. פי' אביי בא לומר דטעמא דב"ש במתני' משום דהקדש טעות הקדש. והכי קאמר אביי (אמר), לא תפרש המשנה בדקאי בצפרא, שעדיין לא יצאו הבהמות לרעות, ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון להוי הקדש. אלא מתני' מיירי דקאי בטיהרא בצהרים, שכבר יצאו הבהמות מן הבית לרעות, ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון בין לשחורים בין ללבנים ליהוי הקדש, ויצא לבן ואמרו ליה לבן נפק, ואמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק תחלה לא אמרי שחור אלא לבן, ולפיכך אמרתי שחור לפי שהייתי סבור שיצא שחור תחלה, והשתא יש לנו לומר שדעתו היה לכל מי שיצא ראשון. ומ"ה הוי הקדש דילפינן מתמורה דהויא אפי' בטעות, דאיגלא מילתא למפרע דבדעתו היה להקדיש הראשון, אבל סבור היה שיצא שחור תחלה. אבל לא מצי למימר דקאי בצפרא ואמר שור (שחוט) [שחור] שיצא ראשון מביתי, ואמרו ליה לבן נפק, ואמר אי ידענא בשעה שהקדשתי דלבן נפק [ה"א לבן] ודאי לא הוי הקדש כשיצא שחור, דהואיל שאי איפשר לו לידע מה שעתיד להיות [אם] שחור יצא ראשון אם לאו, אלו היה בדעתו להקדיש גם הלבן אם יצא ראשון, למה הזכיר שחור. אבל כי קאי בטיהרא וכבר יצא, איכא למימר שלכך אמר שחור, שהיה סבור בודאי (לידע) שיצא ראשון, אבל דעתו היה אף ללבן אם יצא ראשון. ומי מצית אמרת [דקאים] בטיהרא והא קתני שיצא [אימא שיצא כבר והקתני דינר של זהב שיעלה] פי' אם [כן] משמע דמעיקרא [הוה קאי. תני] שעלה חבית יין שתעלה תני שעלתה.
אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא חיורא באוכמא לקותא. פי' שור שחור כשהוא בין שוורים לבנים מגרע אותם, ונמכרין בפחות מפני גירועו של שחור, דשור שחור גרוע מן הלבן. חיורא באוכמא. כלומר כתם לבן בעור שחור, בידוע שכנגד אותו כתם יש נגע בבהמה דהיינו צרעת. והכי אמרינן בריש פ' מי שאחזו [גיטין ס"ח ע"א] טעמי ביה טעמא דחיורא בדקו בדוכתיה ואשכחו. פי' בדקו בעור כנגד הבשר ומצאו בו כתם, וידעו שהיתה צרעת במקום הכתם. תנן שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש ויצא לבן וקס"ד מקדיש בעין רעה מקדיש. ואם כן אמאי אמרי ב"ש [הלבן] הקדש, והלא היה לנו לומר דדוקא שור שחור דעתו להקדיש ולא שור לבן הטוב ממנו. ואמרינן ואלא מאי בעין יפה מקדיש דינר זהב שיעלה בידי ראשון ועלה של כסף ב"ש אומרים הקדש. [בת]מיה. כל זה מדברי המקשה כלומר וכי תימא בעין יפה מקדיש, אם כן מציעתא דאמר דינר זהב ועלה של כסף, אמאי אמרי ב"ש הוי הקדש, היה לנו לומר שכוונתו לדינר זהב ולא לשל כסף. ואהדרינן ליה ומאי מוכחת מהאי מציעתא דבעין רעה מקדיש אימא סיפא חבית של יין ועלתה בידו של שמן ב"ש אומרים הוי הקדש ואמאי והא בעין רעה [מקדיש] דשמן עדיף מיין. ואמרינן אי משום הא לא קשיא דלעולם בעין רעה מקדיש, כדאוכחנא מההיא דדינר של זהב. והא דשמן בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא, שהשמן היה מצוי להם יותר מן היין. רישא קשיא לרב חסדא. דמוכחא דלבן גרוע משחור, שאם היה משובח ממנו, כשיצא לבן לא היה קדוש, דמקדיש בעין רעה מקדיש, דומיא דדינר של כסף. ומהדרינן כי קאמר רב חסדא דלבן עדיף בתורא דקרמונאי. שם האומה הוא קרמונאי, ובאותה מלכות מחשבין הלבן יתר מן השחור. [ובמתני'] מיירי בשאר מקומות שהשחור חשוב יתר, וכשהקדיש לשחור לבן כל שכן דקדוש. ואמר רב חסדא אוכמא למשכיה. פי' עור של שור (טהור) [שחור] חשוב יותר של שאר שוורים. סומקא לבשריה. [בשר של שור אדום] טוב יותר משאר שוורים. חיורא לרידיא. פי' לבן מעולה לחרישה. והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא. כלומר שמפחית דמי הלבנים, וכיון דאוכמא עורו חשוב יותר משל לבן, אין מעלת בשר הלבן עדיפא כולי האי על בשר השחור, בעילוי שהעור השחור שוה יותר מן העור הלבן. ופרקינן כי אמר. רב חסדא למילתא קמיתא. בתורא דקרמונאי. שהלבן חשוב יותר מן השחור לכל דבר לעור ובשר ולחרישה. אבל בשאר שוורים מעלת העור של השחור אינו מגרע כל כך הלבנים. ומתני' בשאר מקומות דשחור עדיף, ואע"ג דלבן עדיף לרידיא, מ"מ מעלת העור של שחור עדיף טפי, וכן אידך מילתא דרב חסדא בשאר מקומות דעלמא.
מתניתין. מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו. פי' שאמרו לו יש בלשון הזה לשון נדר. מונה משעה שנדר. וימים שעברו הם מן המנין. ומיירי כגון שעבר על נזירותו שלא נזהר לשתות יין, דהכי משמע בגמ', ואפ"ה לא קנסוה רבנן לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר. נשאל לחכמים והתירו. פי' לב"ה יכול להיות על ידי חרטה. ולב"ש דאמרי דאין שאלה בנזירות י"ל דמיירי כגון שנדר בכינוי או יד, שסבור שהוא יד או כינוי, והחכם אמר לו שאינו לא יד ולא כינוי. היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר. עם בהמותיו של חולין, דאע"ג דהקדש טעות לב"ש הקדש, הכא גרע, דכיון שנעקר הנדר לגמרי כי אמר הרי אלו לקרבנות נזירותי לא אמר כלום, מידי דהוה (כמי) [אמי] שאינו מחוייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי דלא אמר כלום. אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר. דחולין היא משום דאינן הקדש. פי' וא"כ אתם סותרין דבריכם שאמרתם למעלה דהקדש טעות [הקדש]. וב"ש לא חיישו להודיעם אמיתת החילוק והש[יבו] לפי דבריהם. [דטעמא דב"ש לעיל] אינו משום הקדש טעות הקדש, אלא משום דאמר [אי] הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי (טהור) [שחור] אלא לבן. ודקדקו מאי שנא מאשה שהיפר לה בעלה דאמרן לעיל [כ"ד ע"א] אם משלה היתה בהמה חטאת תמות. י"ל בעל שאני דמיגז גייז. ואי נמי מיעקר עקר י"ל דההיא אוקימנא [כ"ב ע"א] כר' אלעזר הקפר, אבל לרבנן נפקא לחולין. אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם [מודים] במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש. פי' שלשתן מקודשין, דילפינן לה [בכורות ס' ע"ב] מוכל מעשר בקר וצאן כל שהוא עשירי, או קרא לו שם עשירי. אבל שמיני ושנים עשר לא, דאין מעשר מתקדש אלא בסמוך לו. אלמא הקדש טעות הוי הקדש. ומיהו אין זה עיקר טעם דב"ש, שהרי ב"ה דוחין ראיה זו, ולהכי אמרינן לעיל דטעמא דב"ש משום דילפי מתמורה. אמרו להם ב"ה לב"ש ולא השבט קידשו. פי' בתמיהא כלומר אין מתקדש על ידי טעות, אלא מכה בשבט ואומר עשירי. מה אלו טעה והניח השבט על שמיני ועל שנים עשר שמא עשה כלום. כלומר פשיטא דלא עשה כלום, דאינו מקדש אלא בסמוך לו. אלא הכתוב שקידש [העשירי הוא קידש] התשיעי ואחד עשר. פירוש וגזרת [הכתוב] היא ואין ללמוד ממנו, דהא קמן דהתם נמי [ח'] וי"ב אינו מקודש, דלא גמרינן מיניה, והכא נמי לא גמרינן מיניה.
<h2>דף לב.</h2>
גמרא. מני מתני' לא ר' יוסי ולא רבנן דתניא מי שנזר ועבר על נזירותו. ששתה יין ונטמא למת. אין נזקקין לו. להתיר נזירותו. אלא אם כן נוהג איסור כימים שנהג בהן היתר ר' יוסי אומר דיו שלשים יום. פי' שאם נזר מאה יום ועבר על נזירותו ששים יום, לא קנסינן ליה לסתור הכל אלא יסתור שלשים יום. ה"ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה. פי' אף נזירות מרובה, דבין במרובה בין במועטת קנסינן כימים שנהג בהן היתר. ומתני' קתני מונה משעה שנדר. אי ר' יוסי קשיא נזירות מועטת. פי' אבל מרובה ניחא דאם עבר חמשים יום [אינו סותר הכל] ומקצתן דהיינו מה שעבר יותר משלשים יום [עולה לו והא דקתני מונה] משעה שנזר, כלומר מקצת ימים שנזר שאינו סותר הכל, אלא עולין לו מהן מה שעבר יותר משלשים יום. אבל נזירות מועטת קשיא, דאפי' לר' יוסי סותר הכל. איבעית אימא ר' יוסי כאן בנזירות מרובה כאן בנזירות מועטת. פי' מתני' בנזירות מרובה, הילכך עולה לו מיהת אותן הימים שעבר יותר על שלשים יום. ובנזירות מועטת ודאי אין עולין לו כלל וסותר את הכל. ואיבעית אימא רבנן מאי משעה שנזר כמשעה שנזר. והכי קאמר מתני' מונה כמה ימים יש משעה שנזר ועבר עליהם בבאו לפני החכם.
אמר ר' ירמיה מדב"ש נשמע לב"ה דאמרי ב"ש הקדש בטעות הוי הקדש ואפ"ה כיון דאיגלאי מילתא דלאו שפיר נזר. כגון שנשאל לחכם דמתני' תצא ותרעה בעדר, לב"ה נמי אע"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה. כדדרשינן [תמורה י"ז ע"א] יהיה לרבות שוגג כמזיד. הני מילי היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דאיתעקר עיקר הקדש תצא ותרעה בעדר. פי' היכא דאיתיה לעיקר הקדש, שלא נשאל על הקדש ראשון. אבל אם הקדיש בהמה לעולה, והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו, ונשאל לחכם על הראשונה, איתעקרא נמי תמורה זו, ונעשת חולין גמורין. דהוה ליה כאלו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין.
איתמר מעשר רב נחמן אמר טעותו ולא כוונתו. שאם במתכוין קרא לתשיעי ולאחד עשר עשירי אינן מקודשין. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכל שכן כוונתו. ומי שטעה דקתני במתני' ריבותא קתני וכל שכן כוונתו. אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת טעותו ולא כוונתו דקאמרי ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשין ואשתיקו ב"ה לב"ש. כלומר שלא השיבו טעם זה, ולאו דוקא אישתיקו, אלא לומר שלא (להשיב) [השיבו] טעם זה שיאמרו מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה. כלומר אלא בטעות, לכך תשיעי וי"א נתפסין בקדושה, תאמר בהקדש [שקדוש בכוונה] לכך לא יתפיס בטעות. אלא ש"מ מדלא השיבו (כדמעיקרא פירוש) [דקדוש אפי'] בכונה הילכך דמי להקדש. אמר רב שימי בר אשי [היינו] טעמא דלא אמרו [ד]א"כ אמרי להו ב"ש ק"ו ומה מעשר שאינו קדוש [בכוונה] קדוש בטעות הקדש שקדוש בכוונה לא כל שכן שיהא קדוש בטעות. כלומר ולכך לא השיבו ב"ה פירכא זו, לפי שיבינו ב"ש דעתם ויעשו ק"ו זה. ולא היא הקדש בדעתא דמריה תליא מילתא. פי' כל זה מדברי רב שימי כלומר ודאי אמת הדבר שאין ק"ו זה טוב, להקשות בו לדברי ב"ה, משום דהקדש בדעתיה דמריה תליא מילתא, דכתיב [ויקרא כ"ז] כי יקדיש את ביתו, הילכך בטעות דאין מתכוין אין ההקדש חל. אבל מעשר בהמה דממילא קדוש, דכתיב [שם] כל אשר יעבור תחת השבט, ואם שותק קדוש מאיליו, הילכך גזרת הכתוב היא דנתפס בטעות, ואין ללמוד משם.
מתניתין. מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו לקרבנות נזירותו. פי' דכשנזר סמך על שלש בהמות שהיו לו. ומצאה שנגנבה. אחר שקבל נזירותו. אם עד שלא נגנבה בהמה נזר הרי זה נזיר. פי' אם נגנבה הבהמה אחר קבלת נזירותו, וכשנזר עדיין לא נגנב, ובא לפני חכם ולהתחרט על נדרו, ולומר אלו הייתי יודע שעתידה הבהמה ליגנב לא הייתי נודר, לא יתירנו החכם על ידי חרטה זו, לפי שזהו נולד, דגנבה נולד הוא, שהרי נגנבה אחר קבלת נזרו, ותנן בנדרים [ס"ד ע"א] אין פותחין בנולד. ואם לאחר שנגנבה נזר. ואמר אלו הייתי יודע שנגנבה לא הייתי נודר, הרי זו חרטה, ויתירנו החכם. דכיון שהיתה הבהמה גנובה בשעת שנדר, והוא לא נדר כי אם על דעת כן שלא יהא צריך לקנות בהמות, נמצא שהוא נדר בטעות ולכך אינו נזיר. וזו טעות טעה נחום המדי. שהיה סובר פותחין בנולד. שכשעלו נזירים מן הגולה. פי' מחוצה לארץ לארץ להקריב קרבן נזירותם. ומצאו את בית המקדש חרב ואמר להם נחום איש המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב. קודם שתביאו קרבנותיכם דזה הוי נולד כיון [שבשעת הנדר עדיין] (ו)היה קיים. הייתם נוזרים ואמרו לו לא והתירם [נחום המדי] וכשבא דבר אצל חכמים אמרו כל שנדר עד שלא חרב בית המקדש הרי הוא נזיר. כלומר דאין מתירין לו בחרטה, דאילו הייתי יודע שעתיד ליחרב לא הייתי נודר, משום דהוי נולד. וכל מי שנזר [משחרב] בית המקדש והיה סבור שלא חרב ונזר אינו נזיר. דמתירין לו בחרטה כזו, דנדר בטעות הוא שאלו היה יודע שחרב לא היה נודר.
<h2>דף לב:</h2>
גמרא. אמר רבא שטפוה רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתיהו דתנן פותחין בנולד דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין. פי' שטפוה עקרוהו מסברתו ונצחוהו והסכימוהו לדעתם כמו [שה"ש ח'] ונהרות לא ישטפוה. ואוקמוה בשיטתיהו. שהוא היה סבור דפותחין בנולד. פי' נולד מיקרי דבר שלא היה בשעה שנזר, וגם לא מסקי ליה אדעתיהו, כגון גנבת פרה דמתני', וחורבן בית המקדש, שהרי ר' אליעזר היה שם כשבא דבר אצל חכמים, ואמרו מי שנזר קודם חורבן הרי זה נזיר, שר' אליעזר היה בשעת חרבן, כדאמר בפ' הנזקין [גיטין נ"ו ע"א] ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר לישא מטתו של רבן יוחנן בן זכאי כשהיתה ירושלם במצור בבית שני, אלמא שם היה ולא נחלק עליהם לומר דשפיר הוה חרטה. ש"מ דהדר ביה ממילתיה דאמר פותחין בנולד, ואסכים לסבריהו דרבנן.
ואמר רבא אע"ג דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד. פי' שאר חרטות הוי כגון אלו באו עשרה בני אדם ופייסו אתכם בשעת הנדר, ואמר לכם שאין טוב לידור, כי שמא יחרב הבית כלום נדרתם, ואמרו אלו כן לא היינו נודרים, אותה חרטה משוי ליה טעות משעת הנדר, שעל ידי כך היה ראוי להבטל מאותה שעה, שהרי לא נדר מדעת מיושבת, או כדו תהית הואיל והוא מתחרט על נדרו, ואומר עכשו כי טוב בעיניו שלא נדר מעולם, וממילא הוא מתחרט בלא שום דבר נולד, הרי לא נדר זה האיש מדעת מיושבת, ודין הוא שנאמר דבכי האי גונא אמר קרא אבל אחרים מוחלין לו ולשווייה נדר טעות בהכי. אבל בנולד שאמר לו ואילו הייתי יודע שעתיד בית המקדש ליחרב כלום נדרת, לא הוי חרטה, שעל ידי חרטה זו לא היה ראוי להתבטל הנדר משעה שנדר. אבל פותחין בתנאי (נדור) [נולד] היכי דמי דאמרינן להון אלו אתא איניש ואמר לכון דחרב בית המקדש מי הוה נדריתון. פי' אלו באו אנשים ופייסו לכם, ואמרו אין טוב לידור כי שמא יחרב הבית טרם כלות ימי נזירותכם הייתם נוזרים, ואם אמרו לא היינו נודרים מתירין להם. והרי זו דומה לאותה שאמרו במסכת נדרים [כ"א ע"ב] אלו היו עשרה בני אדם שפייסוך באותה שעה מי נדרת. ואין לחלק מאי זה טעם יהיה אותו פיוס, שאפי' טענת המפייסים בשביל דבר נולד אין בכך כלום והויא חרטה. וזה פי' נכון. וי"מ אבל פותחין בתנאי נולד היכי דמי אלו אתא איניש ואמר לכון דחרב וישקר לכון בשעת הנזירות אל תזירו שכבר חרב בית המקדש, והייתם סבורים דאמת הוא מי הייתם נוזרים, ואמר לא הוה נזירנא, מתירין לו נדרו אע"ג דחרב אחרי כן.
אמר רב יוסף אי הויא התם. בהפר נחום לאותן נזירים הייתי אומר להן אין ודאי ידעיתו שעתיד בית המקדש ליחרב ואעפ"כ נזרתם, דכתיב [ירמיה ז'] אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. פרש"י ז"ל בפי' המקרא אל תבטחו לומר בזכות שאתם באים להשתחוות שלש פעמים בשנה, לא תבא עליכם פורענות. וי"מ שכך אמר הנביא אל תבטחו לכם לדברי האומרים לכם היכל ה' בינותינו ולא יבא עלינו רעה, אלא היכל ה' היכל ה' המה עתידין ליחרב, ורמז לזה למקדש ראשון ומקדש שני. וי"מ היכל ה' היכל ה' דהיינו בית ראשון ושני היכל ה' המה כלומר בשבועה המה עתידין ליחרב. וי"מ דה"ק אם עתיד בית ראשון ליחרב ע[ו]ד יבנה בית שני, ואם יחרב בית שני הלא עתיד ליבנות לימות המשיח ולא יחרב לעולם אלמא דעתיד ליחרב. ומשנינן נהי דידעי דחרב מי ידעי אימת אמר ליה אביי ולא ידעי לאימת והכתיב [דניאל ט'] שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך. פי' שבע פעמים שבעים הם [ארבע] מאות ותשעים. וכך היה משחרב הבית בראשונה עד שחרב [בשניה] כיצד שבעים שנה של גלות בבל ות"כ שעמד בית שני ומשנינן ואכתי מי ידעי בהי יומא. פי' אם בתחלת השנה [או] בסופה.
מתניתין. היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן ואמר אחד מהם הריני נזיר [שזה פלוני ואחד אמר הריני נזיר] שאינו הוא הריני נזיר שאחד מכם נזיר [שאין אחד מכם נזיר] ששניכם נזירים שכלכם [נזירים] ב"ש אומרים כולן נזירים וב"ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. בגמ' מפרש לה. ר' (שמעון) [טרפון] אומר אין אחד מהם נזיר. פי' היו מהלכין בדרך ששה אנשים יחד, ואדם אחד בא כנגדן, ואמר אחד מהם הריני נזיר שזה איש פלוני, שסבור שהוא ראובן ונדר בנזיר אם הוא כדבריו. והאחר סבור שאינו ראובן, ונודר בנזיר אם אינו הוא. ואמר השלישי לשנים הראשונים הריני נזיר שסבור אני שאחד מכם נזיר. והרביעי אמר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר, כלומר אני יודע שיש בשניכם אחד שאינו נזיר. והחמישי אמר הריני נזיר ששניהם נזירים. והששי אמר לכל החמשה הריני נזיר שכלכם נזירים. ב"ש אומרים כולן נזירים, דסברי דנזירות בטעות הוי נזירות. וכגון דאמר כל אחד אם הייתי יודע שאינו כדברי, הריני אומר בענין אחר, כדאמרינן לעיל [ל"א ע"ב] אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור אלא לבן. וב"ה אומרים דאינו נזיר אלא אותו שנתקיימו דבריו. ר' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, כלומר לדבר מפורש וברור, והכא בשעת קבלת הנזירות לא היו ודאים שיתקיים מאמרם, כלומר שלא היה אחד בהם ברור לו באותה שעה. ויש אומרים שהרביעי שאמר לשנים הראשונים הריני נזיר שאין אחד מהם נזיר הוי נזיר, שהרי ודאי הוא דשנים ראשונים יש בהם אחד שאינו נזיר, ואם כן הוי שפיר [חשוב הפלאה]. הרתיע לאחוריו. כגון שאמר הריני נזיר שזה איש פלוני, ואותו איש פלוני הרתיע, כלומר וחזר לאחוריו, ולא נודע אם הוא אותו איש פלוני אם לאו. אינו נזיר. דלא מחית איניש נפשיה לספיקא. ר' שמעון אומר [יאמר] אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה. ר' שמעון לטעמיה דאמר ספק נזירות להחמיר ושפיר הוי נזיר מספק. [ומה] תקנתו לגלח ולשתות יין, שהרי אי איפשר לו לגלח בשביל ספק נזיר בלא הבאת קרבן, ואינו יכול להביא קרבן, דדילמא לאו נזיר הוא ומייתי חולין לעזרה. לכך תקנתו שיאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה בשביל הנדר שנדרתי כבר, ואם לאו הריני נזיר נדבה. ולסוף שלשים יום יביא קרבנותיו ממה נפשך, ויהיה מותר לגלח ולשתות יין.
<h2>דף לג.</h2>
גמרא. מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו. אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא (אי הוי) [אהוי] נזיר ומאי לא נתקיימו דבריו לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. כלומר שחזר בו תוך כדי דיבור, וקמ"ל דתוך כדי דיבור כדבור דמי.
<h2>דף לד.</h2>
פיסקא. הרתיע לאחוריו אינו נזיר טעמא דהרתיע לאחוריו הא אתי לקמן הוי נזיר. פי' שנודע שהוא כדבריו. מני. אי לב"ש אף בהרתיע לאחוריו הוי נזיר, דנזירות בטעות הוי נזירות, [ולב"ה כולהו ספק נזירים] הוו. וודאי אינו נזיר דקאמר, היינו אינו נזיר כל עיקר, [דאי הוי נזיר ספק] אמאי פליג ר' שמעון. ומ"ה בעי הא מני אילימא ר' טרפון [מי הוה נזיר מי שנמצא] כדבריו. כיון דבשעתא שנזר לא ידע אי פלוני הוא ואי [לא מי חלה עליה] נזירות והתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. פי' אדר' טרפון דמתני' קאי ר' יהודה. [וא"ת] ליתי ממתני' דתנן ר' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר. וי"ל ניחא ליה לאיתויי ברייתא דמפרש מילתא מקרא. אי נמי י"ל דמתני' הכי קאמר ר' טרפון אומר אינו נזיר כיצד הרתיע לא הוי נזיר, וקימא מילתיה אבבא דהרתיע דבתר מילתיה. אלא ר' יהודה דכרי(תא), דתניא הריני נזיר על מנת שיהא בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ר' שמעון אוסר ור' יהודה מתיר ר' שמעון סבר כיון דאלו לא אגניב דילמא הוו ביה מאה כור והוי נזיר השתא נמי כי נגנב הוי נזיר והכא נמי במתני' כיון דאי אתא קמן וידעינן דפלוני הוא הוי נזיר השתא נמי. דהרתיע לאחוריו. הוי נזיר. דסבר דמחית איניש נפשיה לספיקא, ויאמר אם היה אותו [פלוני] הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר רשות. ור' יהודה סבר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא היכא דנגנב. ובמתני' נמי דהיכא דהרתיע לאחוריו אינו נזיר, דלא מחית לספיקא, אך אם נודע מי היה הוי נזיר. וק"ל דהכא משמע דלר' יהודה היכא דנודע מי הוא הוי נזיר, ובפ"ב דנדרים [י"ט ע"ב] קאמר רב אשי [ההיא] ר' יהודה [דכרי] היא [ר' יהודה] משום ר' טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות (לא לתנאה) [אלא להפלאה]. ואקשינן אי הכי מאי איריא נגנב או אבד אפי' איתיה בעיניה נמי. ופרקינן להודיעך כחו (דרבנן ועוד) [דר"ש] דאע"ג דנגנב או אבד [קסבר] ר' שמעון מיעייל איניש נפשיה לספיקא. אלמא דלר' יהודה אפי' נודע אחר כך שהיו בו מאה כור לא הוי נזיר. וי"ל דלרב אשי דהתם לא נשני מתני' דהכא כר' יהודה. אלא נשני דאתיא כתנא דפ"ב דלעיל [י"ג ע"א] דאמר הפילה אשתו אינו נזיר, אבל הוה ליה בן הוי נזיר, אע"ג דבשעה דנדר לא הוי (נזיר) [הפלאה]. הילכך מתני' דהכא אתיא כותיה.
ראה את הכוי. פי' תשעה אנשים היו הולכים וראו את הכוי. ואמר האחד הריני נזיר [שזה חיה אמר השני הריני נזיר שזה אינו חיה אמר השלישי] שזה בהמה אמר הרביעי הריני נזיר שאין זה בהמה אמר החמישי הריני נזיר שזה חיה ובהמה אמר הששי הריני [נזיר] שאין זה לא חיה ולא בהמה הריני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר שכלכם נזירים הרי כולן נזירים. פי' כוי ספק חיה ספק בהמה הוא. וא"ת איכפל תנא לאשמועינן כב"ש דאי לב"ה הא אמרי דמי שאינו כדבריו אינו נזיר. וי"ל דלב"ה נהי דנזירים ודאי לא הוי, נזירים ספק מיהא הוי. הרי תשעה נזירים בכוי, מי שאמר שזה בהמה שמא אומר אמת, וכן שאין זה בהמה, וכן שזה חיה, וכן שאין זה חיה, וכן שזה חיה ובהמה, כי אולי בריה הוא ושוה בדינין לחיה כגון לכיסוי הדם, בדינין לבהמה לאיסור חלבו, שאינו לא חיה ולא בהמה דשמא חיה הוא ואסור בהרבעה עם חיה ועם בהמה. ומשנתנו כולה ר' שמעון היא דאמר [ל"ב ע"ב] גבי הרתיע לאחוריו הרי זה נזיר מספק. לפיכך אם באו (שלשים) [שלשה] אנשים ואמר אחד מהם לאלו הששה הריני נזיר שאחד מכם נזיר, כלומר מי שנתקיימו דבריו, הרי הוא נזיר ודאי לר' שמעון, שאמת הוא שאחד מהם יש לו נזירות. אמר השני הריני נזיר שאין אחד מכם גם זה נזיר ודאי, דמשמע דהכי קאמר אם יש אחד מכם (שאמר) [שאינו ודאי נזיר, שאמת הוא שיש א'] שאינו ודאי נזיר. בא השלישי ואמר הריני נזיר שכולכם נזירים [גם זה נזיר ודאי דמשמע דה"ק] שעל כלכם יש ספק נזירות. ולא גרסינן ששניכם נזירים, דבגמ' (מונה) [מוכח] דליכא אלא תשע. וי"מ שגם אחרונים אינם נזירים אלא מספק, [שהרי] יש ספק בדבריהם, שאותו שאמר שאחד מכם, משמע אם יש בם אחד שיש עליו נזירות ודאי, ואמת הוא שאחד מהם נזיר ודאי, וגם משמע אם יש בכם אחד שיודע בעצמו שהוא נזיר ודאי, ואין בהם אחד שיודע בודאי ומשום הכי נזיר מספק. וכן האחר [שאמר] שאין אחד מכם נזיר, משמע אם אין בכם אחד שיש עליו נזירות ודאי, וגם משמע אם אין בכם אחד שיודע בעצמו שהוא נזיר ודאי. וכן (היה) האחר שאמר כולכם נזירים, משמע שכולכם ודאי נזירים ולא אמר כלום, ומשמע נמי שכולם בספק נזירות, לכך כולן נזירים מספק, וצריכין הן להתנות.
תני חדא תשעה נזירים. פי' יכולים להכניס דכוי במתני'. ותניא אידך תשע נזיריות. כלומר לאדם אחד. בשלמא תשעה נזירים כגון דהוו גברי טובא דאתפוס ואזול כי הדדי. פי' כענין שפירשנו במשנה. אלא תשע נזיריות בחד גברא היכי משכחת לה בשלמא שית משכחת להו כדתנן. שאמר הריני נזיר שזה בהמה שאין זה בהמה שזה חיה שאין זה חיה שזה חיה ובהמה שאין זה לא חיה ולא בהמה. אלא אידך תלתא היכי משכחת לה. הריני נזיר שאחד מכם נזיר שאין אחד מכם נזיר שכולכם נזירים הני לא שיכי ביה דבגברא אחרינא נינהו. ופרקינן כגון דאמר הריני נזיר שנזירות הכל עלי. פי' תשעה בני אדם התפיסו כל אחד ואחד כגונא דתנן במתני', ובא אחד מהם ואמר הרי עלי כל דין נזירות שיש על כולכם, הרי יש עליו תשעה נזירות. ואם ירצה לתקן עצמו, יאמר אם יש עלי תשעה נזיריות חובה מוטב, ואם לאו הרי עלי ט' נזיריות נדבה.
מתניתין. ג' מינין אסורין בנזיר הטומאה. דכתיב [במדבר ו'] על נפש מת לא יבוא. והתגלחת. שאסור לגלח דכתיב [שם] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו אלמא אסור בתגלחת. והיוצא מן הגפן. דכתיב [שם] מכל אשר יעשה מגפן היין. וכל היוצא מן הגפן. כגון זג וחרצן ויין. מצטרפין זה עם זה. ללקות משום מכל אשר יעשה מגפן היין. ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. פי' והיינו לר' עקיבא דבסמוך דקסבר דכל איסור נזיר בכזית, ואפי' לשתיה אזלינן בכזית. וכיצד יעשה ימלא כוס אחד יין פה לפה, ויתן לתוך הכוס כזית אוכלין, אם שותה אותו יין שיצא מן הכוס לוקה.
<h2>דף לד:</h2>
ומשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. והוא הדין דלאכילה נמי בעינן רביעית למשנה ראשונה. וכיצד יעשה ימלא כוס אחד ויתן לתוכו ענבים עד שישפכו פיה משקין רביעית, וזהו שעור רביעית לאוכלין. ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. דקסבר ר' עקיבא היתר מצטרף לאיסור, וכל שכן לחרצנים וענבים שהן בכזית לר' עקיבא. וחייב על היין בפני עצמו. אם שתה יין. ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. פי' אם אכל ענבים וחרצנים וזג בבת אחת, לוקה שלש דהמינין מחלקין. ר' אליעזר אומר אינו חייב באכילת כזית חרצנים עד שיאכל שני חרצנים וזג. פי' חרצן הוא גרעין וזג הוא הקליפה ומיתי לה ר' אליעזר מדכתיב [במדבר ו'] חרצנים וזג. אלו הן החרצנים [ואלו הן זגים החרצנים] אלו החיצונים. פי' הענב מבחוץ. הזגים אלו הפנימיים. פי' הם הגרעינין. דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר. פי' ר' יוסי חולק הוא על ר' יהודה ונתן סימן לדבריו כדי שלא תטעה (בזוג) [כזוג] של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל. פי' כמו כן בענבים החיצון הוא זג והגרעין הוא החרצן.
גמרא. כל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה היוצא מן הגפן אין גפן עצמו לא. מדלא תנא גפן עצמו, דהיינו עלין ולולבין. מתני' דלא כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר אפי' עלין ולולבין במשמע איכא דאמרי לה אסופא ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית מן הענבים אין מן הגפן עצמו לא. פי' אבל דיוקא דרישא לא משמע להו, אלא מסופא דקתני מן הענבים אין מגפן עצמו לא. מתני' דלא כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר אפי' עלין ולולבין במשמע במאי קא מיפלגי ר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי מיין ושכר יזיר מיעט. ואע"ג דדרשינן ליה בפ"ק [ד' ע"א] לאסור יין מצוה כיין הרשות, ושכר לאלופי שכר למקדש. יש לומר דאיכא בקרא מיעוטי טובא, מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וענבים לחים ויבישים, מכל אשר יעשה מגפן היין. ריבה מיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שבישתא. פי' זמורות שהן קשין תרגום שבשין. והוא הדין לעלין קשין דלא חזו לאכילה, וכי מרבי ר' אליעזר לעיל אפי' עלין ולולבין, מיירי ברכין דחזו לאכילה. ומחרצנים ועד זג [לא דריש ליה] מיעוט, [ד]מוקי לה כר' אלעזר בן עזריה. ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט. פי' דמחרצנים ועד זג מיותר הוה, דאי נמי לא כתביה הוה ידענא דאסירי, דנפקי מכללא מכל אשר יעשה דלא גרעו מעלין ולולבין דהוו מתרבו בפרט וכלל. פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי. פי' ענבים ויין ופסולת פירי דהיינו חומץ. אף כל פירי לרבות גוהרקי. פי' בוסר. ופסולת פירי. לרבות ענבי דכרין פי' שהתליעו. אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור. כלומר דנימא דוקא מה בפרט ותו לא ולא נרבה גוהרקי. אמרת אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו. כלומר אם כן לא היה הכתוב צריך לכתוב הכלל לרבות כיון שאינך מרבה ממנו שום דבר. הא אין עליך לדון אלא כלשון ראשון. לרבות פרי ופסולת פרי אע"פ שאינו גמור. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר הדומה לפרט מה ת"ל מחרצנים ועד זג. דדרשת ליה לפרטא בתרא והלא בכלל ופרט לבד נרבה כל הדומה לפרט. לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט. הילכך אי לא כתב אלא כלל ופרט, הייתי אומר מרבה יותר אפי' עלין ולולבין, ולכך איצטריך פרטא בתרא לידון כעין הפרט. ומכאן אתה למד לכל מקום דפרט וכלל אינך רשאי למושכו לכעין הפרט, דאם כן הכא (לימא) [למה] ליה פרטא בתרא, והיינו דקאמר עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. אמר מר מה הפרט מפורש פרי ופסלת פרי אף כל פרי ופסלת פרי פרי ענבי פסלת פרי מאי היא חומץ אף כל פירי מאי ניהו גוהרקי. פי' בוסר. [אף כל] פסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי ענבי דקדום. פי' שהתליעו. וי"מ שהחמיצו בין הענפים. ועד זג אמר רבינא לאתויי דבין הבינים. פי' מועד קא דריש. ופר"ת שהם ענבים קטנים שבין הגדולים ואין מתבשלים שאין רואין פני חמה וצריך לרבויינהו. ויש מפרשים בין הבינים הוא עיקר הענב מה שבין חרצן לזג. [אמר מר] אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבישים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון. לרבות פרי ופסולת פרי. ומאחר שסופנו. לרבות כל דבר הדומה לפרט. מה ת"ל מחרצנים ועד זג. דדרשת לפרטא בתרא, הא אפי' בפרט וכלל גרידא דיינינן כעין הפרט. ומהדרינן הילכך איצטריך למיכתב מחרצנים ועד זג לפי שאם לא היה פרט אחרון לא הוה מרבינן כעין הפרט בלבד, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט, ומרבינן כל מילי ואפי' עלין ולולבין. ובא לומר לך שכל מקום בעלמא שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי לדונו ולמושכו כעין הפרט בלבד אלא נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. פי' [כגון] עלין ולולבין. עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר מחרצנים ועד זג. כלומר ולכך כתב בנזיר פרטא בתרא דהיינו מחרצנים ועד זג, לומר דלא מרבינן אלא כעין הפרט בלבד, דהיינו גוהרקי וענבי דקדום, אבל לא עלין ולולבין. מכלל דאם לא היה הפרט האחרון, הייתי מרבה אפי' עלין ולולבין.
<h2>דף לה.</h2>
ואקשינן ולר' אלעזר בן עזריה דמוקי להאי מחרצנים ועד זג לומר שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג פרטא מנא ליה. פי' שני חרצנים שני גרעינין שהן בתוך הענבה, וזג היא הקליפה החיצונה, לאפוקי שאם אכל כזית חרצנים או כזית זגין, לא מיחייב מידי, עד שיאכל הגרעינין והקליפה החיצונה. ואם כן לר' אלעזר פרטא מנא ליה. ופרקינן ר' אלעזר בן עזריה סבר לה כר' אליעזר דדריש מיעוטי ורבויי ואי בעית תימא כרבנן. כלומר שפיר אית ליה לר' אלעזר בן עזריה מילתיהו דרבנן ותרתי ש"מ. דאי ס"ד לכי קאמר ר' אלעזר בן עזריה בלחוד הוא דאתא ליכתביה רחמנא להאי דחרצנים ועד זג גבי פרטי למאי הילכתא כתביה בתר כלל, דכתיב [במדבר ו'] מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג, למידייניה בכלל ופרט. ואקשינן ואימא כוליה להכי הוא דאתא. פי' למיהוי פרטא בתרא, ודר' אלעזר בן עזריה מנא ליה. ומהדרינן אם כן ליכתוב רחמנא ומחרצנים ועד [זגין או מחרצן ועד] זג למאי הילכתא כתב רחמנא מחרצנים ועד זג ש"מ למדרש ביה כלל ופרט ואיכא נמי למידרש ביה עד שיאכל שני חרצנים וזג. ור' אליעזר [דדריש] במיעט וריבה ומרבי אפי' עלין ולולבין ידרוש בשום מקום פרט וכלל ופרט שלא נרבה אלא כעין הפרט או לא. ומסיק ואזיל דאין הכי נמי אמר ר' אבהו נפקא ליה מהאי קרא [שמות כ"ב] וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה חמור או שור או שה פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו עבדים שטרות וקרקעות. ויש ספרים שכתוב בהן ומי מצית אמרת בהדיא [פרט ו]כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט רבא אמר נפקא ליה מהאי קרא [ויקרא א'] ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה מן פרט הצאן כלל כשבים ועזים חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט. פי' מן פרט למעוטי רובע ונרבע ונעבד, וכן חורש בשור וחמור וכלאים, שהרי נעבדה בהם עבירה ופסולין לקרבן. ויש תימה היכי משתמע הפרט שנעבדה עבירה בגופו. א"ל רבי יהודה מדסקרתא לרבא (לא) לילף מן הדין קרא [שם] מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם מן פרט, מקצת בהמה ולא כל בהמה פרט לחיה. הבהמה כלל. אף חיה דחיה בכלל בהמה. בקר וצאן חזר ופרט. דאין חיה בכלל בקר וצאן. פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט חיה לא, אף כל קרבן חיה לא. ויש תימה מאי אהני ליה כללא, הא לא מרבינן מידי מכעין הפרט אלא כפרט ממש. וי"ל דמרבי בהמה הגדלה בין החיות. אמר ליה מיהא ליכא למישמע מינה. מיעוטא, דמן הבהמה לא משמע מיניה ולא חיה. דחיה בכלל בהמה. פי' ומן נמי דמשמע מעוט תדרוש מקצת בהמה וחיה, אבל לא נמעט חיה כולה, כיון דחיה בכלל בהמה. א"ל האי בהמה דהכא לא מצית אמרת דהוי חיה בכלל דהא כתב בקר וצאן. וכי היכי דפרטא בתרא ממעט חיה, מן נמי דהוי פרטא ממעט חיה.
<h2>דף לה:</h2>
ומנא לן דהכי הוא. דפרט וכלל ופרט דרשינן כעין הפרט. כלומר דמדה בתורה היא. דתניא ונתת הכסף [דברים י"ד]. פי' לא קאי אדר' אליעזר, דר' אליעזר דריש ליה בריבה ומיעט, בפ' בכל מערבין [כ"ז ע"ב]. בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תאוה נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי. שהבהמות מתעברות ויולדות זו מזו. וגדולי קרקע. שגדלים מעשב הארץ. אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. פי' לאתויי עופות ולמעוטי (רכים) [דגים] ומים ומלח. ואקשינן מכדי בכלל ופרט וכלל כעין הפרט דיינינן כללא בתרא למאי אהני. ופרקינן אהני לאוסופי כל דדמי ליה לפרט. פי' דאי לאו כלל בתרא הוי כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. פרט וכלל ופרט דיינינן כעין הפרט פרטא בתראה מאי אהני. ומהדרינן אי לאו פרטא בתראה הוה אמינא נעשה כלל מוסף על הפרט. פי' והוה מרבינן (פי') אפי' עלין ולולבין. מכדי תרין כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא כעין הפרט דיינינן מאי איכא ביני ביני. פי' תרי כללי ופרטא, היינו כלל ופרט וכלל. ותרי פרטי וכללא, היינו פרט וכלל ופרט. ופרקינן איכא דאלו תרי כללי ופרטא אי איכא פרטא דדמי ליה אפי' בחד צד מרבינן ואלו תרי פרטי וכללא אי איכא פרטא דדמי ליה בשני צדדין מרבינן ואי לא דמי אלא בחד צד לא מרבינן. פי' משום דשני כללות מרבין יותר מכלל אחד. ור"ת ז"ל פי' הטעם משום דקסבר כללא בתרא דוקא וכללא קמא דמי קצת כמאן דליתיה [והוה ליה כעין פרט וכלל. ותרין פרטי וכלל פרטא בתרא דוקא ופרטא קמא דמי קצת כמאן דליתיה] והוה ליה כעין כלל ופרט. אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא, איפכא הוי, דתרין כללי ופרטא הוה ליה כעין (פרט וכלל) [כלל ופרט], ולא מרבי אלא מה שדומה לפרט משני צדדין. ותרין פרטי וכלל (אפי') [אמרי'] פרטא קמא דוקא, והוה ליה כעין פרט וכלל, ומרבי טפי דהיינו כל דדמי לפרטא אפי' בחד צד.
אקשינן מכדי פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט וריבה לפרט וכלל. ומהדרינן איכא דאלו פרט וכלל מרבה אפי' עלין ומיעט וריבה לולבין אין עלין לא. תמה דהא ר' אליעזר דריש לעיל [ל"ד ע"ב] ברישא דשמעתין מיעט וריבה ומרבה אפי' עלין. וי"ל דהאי עלין דהכא מיירי בעלין קשין שאינן בני אכילה ודמו לשבישתא. ועלין דלעיל מיירי בדחזו לאכילה. ואם תאמר והא בכל דוכתא מרבינן במדת ריבה ומיעט טפי מכלל ופרט. וי"ל דבכל מקום דאיכא כללא ופרט הוי הפרט פי' של כלל, ומבטל הכלל לגמרי כאלו לא היה, ולכך אין לרבות אלא דברים שכעין הפרט. אבל רבה ומיעט, אין המיעוט פי' של ריבוי, לבטל הרבוי לגמרי כאלו לא היה, אלא הריבוי מילתא באנפי נפשיה. והילכך מרבינן טובא, אפי' דברים שאינן כעין המיעוט. ודכותה נאמר פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט, ומבטל הפרט לגמרי כאלו לא נכתב, ומרבה אפי' עלין. אבל מיעט ורבה אין הריבוי מבטל את המיעוט לגמרי, לפיכך לא רבה כל כך, כמו על ידי פרט וכלל, הילכך לולבין אין עלין לא. גרסא אחרת מכדי כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט ואתרבי כל מילי ומיעט ורבה נמי רבה הכל ואתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט ורבה לכלל ופרט איכא דאלו כלל ופרט מרבי אפי' עלין ומאן דדריש רבה ומיעט לולבין אין עלין לא. וכתב רמ"ה ז"ל האי גירסא לא דייק, דהא אמרינן בריש פירקין [שם] דר' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי מרבי עלין ולולבין. אלא ה"ג איכא דאלו רבה ומיעט מרבה אפי' עלין ומאן דדריש כלל ופרט לולבין אין עלין לא ע"כ. ויש מתרצים דעלין דמפקינן הכא להיתירא, מיירי בדלא חזו לאכילה, כגון שהם יבשים ודמו לשבישתא. ועלין דלעיל דמרבינן לאיסורא, בדחזו לאכילה כגון בלחין.
אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. פי' שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב אינו חייב. חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה [במדבר ו'] משרת ענבים לא ישתה. לומר שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית בין הפת והיין חייב. ולא גרסינן וכל משרת דלאו מוכל דרשינן הכי.
<h2>דף לו.</h2>
זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו. שאם הקטיר חצי זית מצה וחצי זית שאור מצטרף, ולוקה משום לא תקטירו שאור. ואקשינן כמאן כר' אליעזר דדריש כל. פי' דבפ' כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ח ע"א] תניא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו [ויקרא ב'] אין לי אלא כולו. פי' כל הקומץ שהוא שני זתים, דקסבר אין קומץ פחות משני זיתים. מקצתו מנין. כלומר חצי קומץ שהוא כזית מנין ת"ל כל. עירובו מנין. פי' חצי זית שאור וחצי זית מצה דהיינו היתר מצטרף לאיסור מנין ת"ל כי כל. והיינו דקאמר כר' אליעזר דדריש כל. וגבי חמץ נמי אמר ר' אליעזר בפ' אלו עוברין [מ"ג ע"א] כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי. וכיון דר' אליעזר דריש כל, אמרינן שפיר דכל אתא למקצת קומץ, ואייתר ליה כי כל להיתר מצטרף לאיסור, אבל לרבנן דלא דרשי כל, שפיר איצטריך כי כל למקצתו דהיינו חצי קומץ, אבל עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור, לא שמעינן כלל. אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. פי' נימא לר' אליעזר דהיתר מצטרף לאיסור, דהתם נמי כתיב [שמות י"ב] כי כל אוכל מחמצת, ואם כן ניחשוב נמי זעירי חמץ בפסח. ופרקינן אין הכי נמי. דחמץ היתר מצטרף בו לאיסור, והאי דנקט זעירי שאור. לאפוקי מדאביי. כלומר הך דשאור עדיפא ליה לזעירי לאשמועינן דלא כאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית. ומפרש לבריתא הכי בפ' כל המנחות אין לי אלא כולו פי' כל הזית, מקצתו כלומר חצי זית מנין ת"ל כל, עירובו מנין כלומר מעט שאור מעורב במצה ואינו ניכר כלל, מנין שאסור ולא אמרינן שיתבטל בתוכו, ת"ל כי כל. ואם כן לאביי אין אנו צריכין לומר (כשאין) [בשאור] היתר מצטרף לאיסור, דהא לאביי בפחות מכזית שאור חייב ואינו צריך לצירוף, קמ"ל זעירי דאין (הקדש) [הקטרה] בפחות מכזית. ואם תאמר ולאביי דדריש כל דשאור לפחות מכזית, אמאי לא דריש נמי כל דחמץ, לחייב עליו לר' אליעזר בפחות כזית. וי"ל דשאני גבי חמץ דכתיבא ביה אכילה, ואין אכילה בפחות מכזית.
יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא. דר' אבהו. איתיביה אביי מקפה של תרומה. פי' תבשיל עב כגון דייסא. ושום ושמן של חולין. נתון בה לתבלין. ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו. פי' משום דמקפה עיקר, והיא של תרומה, וטבול יום פוסל התרומה. מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל. הא בטלי להו (תרומה) [תבלין] ברובן פי' דקס"ד דימוע מדרבנן הוא דאסיר. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן דימוע דאוריתא הוא, הואיל וזר לוקה עליו בכזית, משום דשם תרומה עליה, הילכך לגבי טומאה נמי שם תרומה עליה, ומיהו לא חמירא כתרומה לפסול את כולו זה לשון רש"י ז"ל. וקשה לר"ת ז"ל דמדפריך לבטיל ברובא, משמע דמיירי שהשום והשמן אינן בעין, דאם היו בעין איך יתבטלו. ולא משמע הכי, מדקתני ונגע טבול יום במקצתו, משמע דאשום ואשמן קאי, ולא אמקפה מדלא קתני במקצתה, משמע דמיירי שהשום והשמן בעין. ותו דבסיפא דהך משנה תנן במס' טבול יום [פ"ב מ"ג] אמר ר' יהודה אימתי בזמן [שהם] גוש בקערה [משמע] דמיירי שהן בעין. ועוד הקשה ריב"א דתנן התם עיסה שנדמעה בתרומה אין נפסלת בטבול יום ר' יוסי ור' שמעון אוסרין. אלמא במדומע המעורב ואינו ניכר לא מפליג בין מקום מגעו לשלא מקום מגעו, אלא מאן דאסר בכוליה אסר, ומאן דשרי בכוליה שרי. ועוד מה שהזכיר רש"י ז"ל לשון דימוע, לא נהיר. דבמין בשאינו מינו לא שייך דימוע. שאין דימוע אלא במין במינו. לכך נראה לרבינו תם ז"ל דמיירי שהשום והשמן הן יד לטומאה, כעין ידות אוכלין דאמר בעלמא [חולין קי"ח ע"א] שהן מביאין טומאה. אבל מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה, לא פסיל אלא שום ושמן שנגע בו. וגירסת הספרים כך היא והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה פירות, ופחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה מן התורה. ומיהו מרישא דמקפה של תרומה ושום ושמן של חולין, דקתני שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו, לא קשיא מידי דשום ושמן דחולין בטלין אגב מקפה דתרומה ונעשית יד לטומאה. ורש"י ז"ל לא ישרה בעיניו גירסא זו, לפי שהוא פי' בכמה מקומות, דאוכל מקבל טומאה בכל שהו. דדרשינן בת"כ אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהו. יכול אף לאחרים בכל שהו, ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת שהוא כביצה. אבל ר"ת אמר דההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא, דבמסכת אהלות [פי"ג מ"ה] תנן ממעטין בטפח פחות מכביצת אוכלין, וקתני סופא זה הכלל הטמא אינו ממעט והטהור ממעט. ומיהו הא דדייק גמרא הא לא הוי כביצה אשום פריך הכי, דאע"ג דמדרבנן מיטמא בפחות מכביצה, מיהו מדאוריתא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה. אבל אשמן לא דייק הכי, דשמן משקה הוא, ומטמא בפחות מרביעית, כדמשמע בפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] גבי לא אמרו אלא פחות מרביעית, אבל רביעית חזו למטבל בהו מחטין. וי"מ דהכא הכי פריך כיון דאין בו כל כך שיהא ראוי לקבל טומאה מן התורה, לא היה לנו להחמיר, אלא היה לנו לומר שיהא בטל אגב מקפה. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מה טעם מקבלין השום והשמן טומאה אע"פ שאינן כביצה, הואיל וזר לוקה עליו בכזית. ולאו דוקא נקט לוקה, דהא תרומת שום מדרבנן היא, אלא הואיל וזר לוקה עליו בכזית, אלו היתה תרומה דאוריתא, דין הוא להחשיבה, ולא תבטל אגב מקפה. מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף. דאיך נמצא שיהא לוקה עליו בכזית בענין אחר. ואם תאמר לימא הואיל וזר לוקה עליו בכזית [אם] היה מלקט מן השום כזית. ואומר ר"י כיון דאין דרך אכילתו בכך, משום האי טעמא לא אמרינן שלא יתבטל אגב מקפה. מ"ט לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. אלמא מאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, בשאר איסורין נמי אית ליה, ואת אמרת חוץ מאיסורי נזיר.
<h2>דף לו:</h2>
ומהדרינן לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. כלומר כי קאמר ר' יוחנן דזר לוקה עליו בכזית, שאם אכל ממנו שיעור פרס שהוא ארבעה ביצים, ויש בהן כזית תרומה מעורב לוקה. דקי"ל כל שיעור של אכילת איסור כגון חלב ודם וככותבת ביום הכפורים, מצטרף אכילתן כדי שיעור שהיה זו, שאם אכל כחרדל חלב וחזר ואכל כחרדל מצטרף עד שישלים לכזית, אם אין מתחלת האכילה ועד סופה יותר משהיית אכילת פרס. ואקשינן וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא [א"ל אין] אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי. ואם תאמר מאי קא מתמה וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא, והא מתני' היא בכריתות [י"ב ע"ב] כל האוכלין מצטרפין בכדי אכילת פרס. ויש לומר התם באוכל חלב בלא תערובת היתר, דכיון דמצי אכיל ליה בעיניה יחד מצטרף. אבל בתערובת הואיל ואין היתר מצטרף לאיסור יתבטל. ואם תאמר אפי' לא יהא כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא, תיפוק לי' דאסור משום טעם כעיקר, דהא טעם כעיקר דאוריתא. ויש לומר דהשתא סבירא ליה לאביי דטעם כעיקר אינו חייב, אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת, כגון שהבליע כזית יין בשני זתים פת ואוכלן בבת אחת, והדין נותן שלא יהא הטעם חמור מן העיקר, ומן העיקר עצמו סבירא ליה השתא שאינו חייב, אלא אם כן אוכלו בבת אחת. אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי. דס"ד השתא דכותח הבבלי יש בו כזית בכדי אכילת פרס. ואם תאמר ולדידי' דאמר היתר מצטרף לאיסור נמי אמאי פליגי. יש לומר דלדידיה נימא ההיא דמקפה דמשמע [ד]היתר מצטרף לאיסור היינו לר' אליעזר דדריש כל, אבל לרבנן דלא דרשי כל, פשיטא ליה דפליגי עליה. אבל אי אמרינן דלוקה דאמר ר' יוחנן משום כזית בכדי אכילת פרס, בהא לא אשכחן דפליגי תנאי, ואי הויא דאוריתא, לכולי עלמא הוא דהוי דאוריתא. ואם תאמר ולימא ליה דכי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי, היינו כשאינו אוכל אלא כזית מן הכותח מצומצם, שלא אכל כזית איסור. אבל אכל כל כך שהיה שם כזית איסור בכדי אכילת פרס, מודו שפיר דמיחייב. וי"ל דמדקאמרי רבנן התם [פסחים מ"ג ע"א] על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום, משמע אפי' אכל הרבה מן הכותח אמרינן דלא מיחייב. א"ל הנח לכותח הבבלי דליכא כזית באכילה בכדי אכילת פרס דאי משרף שרף. לשון גימוע הוא שורפה היה. בטלה דעתו אצל כל אדם. פי' ואי מתרמי הכי פטור שאין זה דרך אכילתו. ויש מפרשים דאי מתרמי הכי (מאי) [מיהא] חייב, ומיהו בהכי [לא] מיירי. ואי מישטר קא שטר ליה. פי' מטבל בו כדרכו, ליכא כזית בכדי אכילת פרס. וכי האי גונא צריך לומר גבי שכר המדי דאפליגו ביה התם, דאין לך שותה ממנו כוסות כל כך רצופים.
איתיביה שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה. פי' ויש תבלין באותן שתי המדוכות, באחת יש תבלין של חולין, ובאחרת יש תבלין של תרומה. ולפניהן שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרות. הקדרות לזר. שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר. פי' כיון דאם תרומה לשל חולין נפלה חייב מיתה זר האוכלה, לא היה לנו לתלות להקל. שאין סברא לתלמודא לומר שאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ואמרינן אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר. ואם תאמר לישני אביי אף כי אמרת בההיא (דמקפיד) [דמקפה] היתר מצטרף לאיסור [היינו] כר' אליעזר, והך אתיא כרבנן דלא דרשי כל. ויש לומר דלא ניחא ליה לאיפלוגי הני תרי סתמי אהדדי, אלא משמע ליה דהך סתמא אתיא כר' אליעזר, כי אידך סתמא דלעיל. אמר ליה הנח לתרומת תבלין דרבנן היא. ופרק אלו עוברין [מ"ד ע"א] ליכא בגירסא, אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן, (דהוו) [דדגן] תירוש ויצהר כתיב, ולהכי תלינן לקולא לומר דחולין לתוך חולין נפלו. אבל לעיל בשום של תרומה, אע"פ שאינו אלא תרומה דרבנן, לוקה משום היתר מצטרף לאיסור, כיון שהאיסור מעורב (לשני) [לשם] בודאי. אבל הכא איכא למימר דחולין לתוך חולין נפלו וליכא איסור מעורב, וכיון שהיא תרומה דרבנן תלינן לקולא.
<h2>דף לז.</h2>
איתיביה ב' קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר. דבשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין. ולא אמרינן היתר מצטרף לאיסור, אלא כשהאיסור רבה. [וקשה] והלא בכותח הבבלי נפיש היתירא. ועוד גבי מדוכות דדייק לעיל ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר, לישני ליה משום דנפישי חולין. ותירץ ר"י דודאי במקום שיש נתינת טעם כגון כותח הבבלי ומדוכות שהאיסור נותן טעם, אז ודאי יהא היתר מצטרף לאיסור, אפי' כי נפישי היתירא. אבל הני קופות איירי במין במינו, כגון חטים בחטים דליכא נתינת טעם, ואז ודאי לא נאמר היתר מצטרף לאיסור, דכיון שההיתר רבה מיד נתבטל, ודין הוא לתלות להקל. ואם תאמר אם כן למה אנו צריכין לשאני אומר, תיפוק לי' דאפי' כי נפל תרומה בחולין בטליה מיד. ויש לומר דהשתא ס"ד דתרומה בזמן הזה דאוריתא, ובדאוריתא לא תלינן לקולא, אי לאו תרי טעמי חדא דרבייה ועוד משום שאני אומר. והכי נמי אמר ר' יוחנן בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א]. והא [ד]קאמר אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי תמה למאי דאוקימנא לפי ר"י דאיירי מין במינו שאין בו נותן טעם, מאי קשיא ליה, והא מין במינו מדאוריתא ברובא בטיל, ושפיר איכא תרי טעמי להיתירא רבייה ושאני אומר. ותירץ ר"י דהכי קשיא ליה אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא במין שאינו מינו, גם במין במינו היה לנו להחמיר, ולא הוה לן למימר שאני אומר, כל כמה דליכא מאה ואחד שהצריכו רבנן. וקשה ליה דאם כן לדידיה נמי דהיתר מצטרף לאיסור במין בשאינו מינו, אמאי אמרינן שאני אומר היכא דנפישי חולין במין במינו, היה לנו להחמיר גם במין במינו שיהא היתר מצטרף לאיסור. ויש אומרים דודאי ראוי להחמיר אם כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא, יותר ממה שראוי להחמיר בדין היתר מצטרף לאיסור, דכי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא יש מיתה וכרת בדבר וחיוב חטאת כדאיתא בכריתות [י"ב ע"ב], אבל בהיתר מצטרף לאיסור, מוכח בפ' ואלו עוברין [מ"ג ע"ב] דליכא כרת אלא לאו. אמר ליה הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן.
אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר. פי' כדדרשינן בסמוך משרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה. ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי. דמשרת להיתר מצטרף לאיסור בנזיר, ומיניה לא ילפינן בעלמא. ומותיב ליה כל הלין תיובתא, לומר דגם בעלמא אמרינן היתר מצטרף לאיסור, אלמא אביי מוסיף על רב דימי הוה. והדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר, כלומר ועתה הוא ר"ל דבשום מקום לא נאמר היתר מצטרף לאיסור, אלא טעם כעיקר, כלומר ומשרת ליתן טעם כעיקר אתא, ולא להיתר מצטרף לאיסור וחוזר בו. ופרקינן בתר דשאני ליה אמר ליה [דילמא] ליתן טעם כעיקר. פי' לבתר דשני רב דימי ודחה ראיותיו דאביי, אז חזר אביי ומקשה לו מנין לו לרב דימי דלשום [תנא דאתי] משרת להיתר מצטרף לאיסור, דילמא לטעם כעיקר. גירסת הספרים כך אפי' שרה פתו ויש בה טעם יין חייב ומכאן אתה דן וכו' ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענביו במים ויש במים טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם. פי' דסתם נזירות שלשים יום, ואם פירש כמה שפירש. ואין איסורו איסור הנאה. דתנן [עירובין כ"ו ע"ב] מערבין לנזיר ביין. ויש היתר לאיסורו. פי' שיכול לישאל על נדרו לחכם ויתירהו נתנה לו תורה טעם כעיקר. כלאי הכרם. כגון שזרע חטה וחרצן. שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה, דכתיב [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה הזרע פן תוקד אש. ואין היתר לאיסורו על אחת כמה וכמה שיעשה בהן טעם כעיקר והוא הדין לערלה בשתים. פי' רש"י ז"ל שאיסורה איסור (עולם) הנאה, ואין היתר לאיסורה תוך שלש, אבל אין איסורה איסור עולם, שלאחר שלש הוא מותר. וקשה דמ"מ פרי של ערלה אסור לעולם. ויש מפרשים דודאי איסורו איסור עולם אבל יש היתר לאיסורו כגון בשנה הרביעית דאחליה והדר אכליה. וי"מ ויש היתר לאיסורו דמותר לגרום האיסור, שהרי מותר לידור בנזיר וליטע הערלה, ואלו כלאי הכרם אסור לזרען. ומהדרינן אמר ליה ההוא מרבנן ר' אבהו דאמר כר' עקיבא. פי' הך בריתא דקתני משרת ליתן טעם כעיקר, אתיא כרבנן. ור' אבהו דאמר דאתיא להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא. ושמעינן ליה דאית ליה היתר מצטרף לאיסור. ואמרינן הי ר' עקיבא אילימא ר' עקיבא דהכא דתנן ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ודילמא מיין לחודיה. כלומר דוקא כשיש כזית יין בלוע בתוך הפת, ושייך בו צירוף לפי שהוא בלוע. וכי תימא מיין לחודיה מאי למימרא, לאפוקיה מתנא קמא דאמר עד שישתה רביעית יין, דאלמא יין ברביעית, קמ"ל בכזית. ובפסחים גרסינן הא קמ"ל דאע"ג דעל ידי תערובת, כלומר שאינו בעין שנבלע בפת. אלא ר' עקיבא דבריתא דתניא ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית מפת ומיין חייב. פי' אלמא היתר מצטרף לאיסור. ולר' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה. פי' דאי לאו דשמיע ליה מקראי אחרינא טעם כעיקר, לא הוי ליה לאוקומי משרת להיתר מצטרף לאיסור, דטפי הוה מסתבר לאוקומיה לטעם כעיקר. ופי' טעם כעיקר שאין בו שום ממש מן האיסור, אלא טעם בלבד, כגון שרה ענבים במים.
<h2>דף לז:</h2>
ופריק נפקא ליה מגיעולי גוים. פי' פליטת איסור כלי מדין דטעמא בעלמא הוא ואמר רחמנא [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש. ואם תאמר נזיר היכי יליף מגיעולי גוים שכן אין היתר לאיסורן. ויש לומר דהכתוב הצריך הגעלה לכלי מדין, אף לאותן שנבלעו מיין, ונאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן בלא הגעלה. ואקשינן ורבנן נמי תיפוק להו טעם כעיקר מגיעולי גוים. ופרקינן גיעולי גוים חידוש הוא דהא בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר. דילפינן מדכתיב [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה [הראויה לגר קרויה נבלה], ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ולא לקי עליה אם היא נבלה מוסרחת. וגבי גיעולי גוים אסור, דאפי' קדרה שאינה בת יומא אסורה, אם כן הוי חידוש. ולר' עקיבא נמי חדוש הוא. כלומר והיכי יליף מיניה. ופרקינן לא נצרכה אלא לקדרה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא. ורבנן קדרה בת יומא נמי אי איפשר דלא פגמא פורתא. ומן הדין היה לנו לומר דכי היכי דבפגם מרובה שריא, הכי נמי בפגם מועט. ואם כן חדוש הוא כשחלק בו הכתוב, וכיון דחדוש הוא לא ילפינן מיניה, לכך הוצרך משרת לטעם כעיקר, דמין בשאינו מינו כגון פת ביין אינו בטל ברוב, וצריך ששים לבטלו. מיהו מין במינו בדבר יבש בטל ברוב, כיון דכי (מבטיל) [מבשיל] ליה לית ביה נתינת טעם, והיינו דפרכינן בפ' גיד הנשה [ק' ע"א] וליבטיל ברובא. וכך הפסק כי דבר לח כגון יין [ביין] או חלב בחלב מן התורה בטל ברוב, ומדרבנן צריך ששים הואיל ומתערב זה עם זה. אבל דבר יבש אם אינה חתיכה הראויה להתכבד בה, או דבר שבמנין, או בריה, בטל חד בתרי אפי' מדרבנן. ובמין בשאינו מינו צריך ששים.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי. פי' לר' יוחנן פריך דאמר לעיל כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, ואוקימנא כר' עקיבא. מכדי לר' עקיבא שמעינן ליה באיסור נזיר היתר מצטרף לאיסור, ובשאר איסורין לא מיירי מידי, אם כן ממאי דכי היכי דאית ליה לר' עקיבא באיסורי נזיר לית ליה נמי בשאר איסורין. והא מדרבנן נשמע לר' עקיבא לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. א"ל משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחת אין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא. אותה של חטאת, כגון פיגול ונותר, תפסל אותה שנגעה בה ובלעה ממנה. ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה. פי' שאם היא חתיכה של שלמים שנגעה בחטאת, לא יאכלו כי אם ליום ולילה כחטאת. ואם השלמים הם ביום שני לשחיטתן, דמיד שתשקע החמה יפסלו, ואלו חטאת ראויה היתה לאכול [כל הלילה]. תאכל החטאת כשלמים עד הלילה ולא יותר. אלמא גלי רחמנא בחטאת דהיתר מצטרף לאיסור, דמשמע לן דמיירי אף בחצי זית של שומן בשר חטאת של פיגול, שנבלעה בתוך חצי זית של בשר שלמים, וקתני שהאוכל אותו חצי זית של שלמים חייב, כאלו אכל כזית של פיגול, אלמא היתר מצטרף לאיסור. דלא מיסתבר למימר דחייב משום טעם כעיקר, כיון דלית ביה כשיעור, ולכזית בכדי אכילת פרס, לא איצטריך קראי.
ואקשינן ורבנן תיפוק להון היתר מצטרף לאיסור מחטאת. פי' שאין כאן שני כתובין, דמשרת לטעם כעיקר אתא. ומשני התם נמי לנותן טעם לפגם הוא דאתא כך היא הגירסא בספרים. וליתה דמה ענין נותן טעם לפגם בקדשים. ה"ג ורבנן התם נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ואיבעית אימא להיתר מצטרף לאיסור. פי' ומינה לא ילפינן בעלמא, משום דחולין מקדשים לא ילפינן. ואקשינן לר' עקיבא דאמר דהוו נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד היאך הם שני כתובים והא מיצרך צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מינה דנזיר מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא גבי נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפינן דשאני נזיר משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר ליה הילכך לא אתיא חטאת מיניה. ואפי' לא גרסינן והא אלא מצרך צריכי לבד, יש לפרש כך דרבנן משיבין לדברי ר' עקיבא. ויש ספרים שכתוב בהן ורבנן נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ומיצרך צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיניה משום דנזיר מקדשים לא ילפינן ואי כתב נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא אתיא משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסר רחמנא. ור' עקיבא אמר לך ליכתוב רחמנא גבי נזיר וליתו קדשים מיניה. פי' דלית ליה לר' עקיבא הך סברא דנזיר חמיר איסוריה. ובפ' גיד הנשה [חולין צ"ט ע"א] נמי משמע דחטאת לטעם כעיקר, והוי כשיטתין דהכא. אבל בפרק ואלו עוברין [פסחים מ"ה ע"א] גרסינן ורבנן מצרך צריכי ור' עקיבא למאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת נזיר מחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא גמרינן אלא ליכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת לילף מנזיר ורבנן לא מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא ילפינן נזיר ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה ור' עקיבא תרויהו להיתר מצטרף לאיסור והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא אלא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. פירוש מדכיילינהו בחדא אכילה, (השתא יש לומר) לר' עקיבא למה ליה דכתב רחמנא הכי השתא יש לומר היתר ואיסור בב"א מצטרפין כגון חצי זית פת וחצי זית [יין]. איסור ואיסור מיבעיא. דמצטרפין. א"ל היתר לאיסור בבת אחת איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה. פי' ובלבד שיאכלם בכדי אכילת פרס.
<h2>דף לח.</h2>
ואקשינן ולר' שמעון דלית ליה צירוף. פי' דאמר כל שהו למכות, דללקות אין צריך שיעור. האי מכל אשר יעשה מאי דריש ביה. ופרקינן ההוא מיבעי ליה לעולם אינו נזיר עד שיזור מכולם. פי' מתגלחת ומטומאה ומיין כדאמרן לעיל (בפ"ב) [בפ"א ג' ע"ב]. ואם תאמר והא דרישנא ליה בריש פירקין [ל"ד ע"ב] למהוי כלל. ויש לומר דמכל דריש ואפי' למאן דלא דריש כל מכל דריש. ואם תאמר לר' מאיר דאמר [ע"ז ס"ו ע"א] דכל איסורין שבתורה מצטרפין, דכתיב [דברים י"ד] לא תאכל כל תועבה, מאי איריא איסורי נזיר. וי"ל דשאר איסורין דוקא בבת אחת. ואיסורי נזיר מצטרפין אפי' בזה אחר זה. ויש מקשין לר' שמעון דאמר כל שהו למכות למה לי' משרת, להיתר מצטרף לאיסור לא איצטרך, דאף באיסור כל שהו חייב. ואי לטעם כעיקר, תיפוק לי' מגיעולי גוים, דלר' שמעון לאו חידוש הוא, דהא איהו אמר בע"ז [ס"ז ע"ב] לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. ויש לומר (כר') [דר'] שמעון [נמי] (ד)סבירא ליה דקדרה בת יומא אי איפשר דלא פגמא פורתא ואפ"ה אסרה הכתוב, ושפיר הוי חידוש מה שחילק הכתוב בין פגם רב למעט. ועוד יש לומר דשפיר אצטריך משרת לר' שמעון להיתר מצטרף לאיסור, דכי אמרינן כל שהו למכות, היינו כשאינו מעורב בהיתר, אבל אם הוא מעורב בהיתר לא מיתסר, ומשום הכי איצטריך משרת לר' שמעון, לומר דהיתר מצטרף לאיסור אפי' הוא מעורב. וסד"א שיהא האיסור בטל בתוך ההיתר. דכי האי גונא אמרינן [מנחות נ"ח ע"א] לאביי דבתר דמרבי מקצתו דהיינו חצי זית, מצריך קרא לעירובו.
אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית יין שבנזיר. וסבר לה כמשנה ראשונה דלר' [עקיבא] שיעור היין בכזית. יש ספרים שכתוב בהן כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. ונראה לפרשו כל רביעיות כגון רביעית יין של ערלה ושל כלאי הכרם, אין היתר דהיינו מים מצטרף בהן לאיסור, חוץ מרביעית יין שבנזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת. ויש מפרשים רביעיות שבתורה כגון רביעית דם אין חצי רביעית דם וחצי רביעית מים מצטרפין [לטמא] באהל. ואמרינן מאי איכא בין ר' יוחנן. דלעיל דאמר חוץ מאיסורי נזיר. לדר' אלעזר. דאמר חוץ מרביעית יין שבנזיר. [דר' יוחנן] מרבה בנזיר אפי' מיני אוכלין. כגון חצי זית חרצן או זג עם חצי זית פת. דמשרת משמע נזיר ששרה פתו ביין, ויש [בו] כדי לצרף כזית בין פת ויין. וסבירא ליה לר' יוחנן דהוא הדין לשאר איסורי נזיר כגון פת וחרצן. ור' אלעזר סבר דמשרת פת השרוי ביין משמע, דשפיר הוי פת ויין דרך שרייה, שרגילות הוא לשרות פת ביין. אבל ענבים ופת או חרצן ופת, דאיסורי אכילה נינהו, לא גלי בהו רחמנא שיהא היתר מצטרף לאיסור, וכיון דלא גלי לא גלי.
אמר ר' אלעזר עשר רביעיות הן ונקיט רב כהנא בידיה. סימן זה לגירסתו. חמש סומאקאתא וחמש חיוארתא. פי' חמש סומאקאתא ממין אדום כעין דם או כעין יין. וחמש חיוארתא כגון שמן או מים. נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו. פי' זהו סימן לחמש סומאקאתא. נזיר. רביעית יין לנזיר, והיינו כמשנה ראשונה, דאלו לר' עקיבא בכזית. ואע"ג דאמרינן בסמוך גבי חיואראתא בפלוגתא לא קא מיירי והכא פלוגתא היא. אומר ר"י דבסומאקאתא איירי שפיר בפלוגתא, ובחיוראתא בלחוד הוא דאמר דלא איירי בפלוגתא. עושה פסח דאמר רב יהודה אמר שמואל ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן רביעית. פי' כדי רביעית הלוג יין בכל אחד. ויש מפרשין רביעית היינו רביעית הקב דהיינו לוג אחד. וליתה מדחשיב לה הכא גבי עשר רביעיות, וחד מיניהו רביעית שמן לנזיר, ובפ' (התודה) [שתי מדות (מנחות פ"ח ע"א)] מוכח דהיינו רביעית לוג. שהורו. פי' דקי"ל מי ששתה רביעית יין והורה או נכנס למקדש חייב דכתיב [ויקרא י'] יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אהל מועד וסמיך ליה ולהבדיל ולהורות. במקדש. הא פרישנא ששתה רביעית יין ונכנס למקדש. ומתו כדתניא מנין לרביעית דם שבא משני מתים שמטמא באהל דכתיב [שם כ"א] ועל כל נפשות מת לא יבוא. נפשות משמע תרי, מת משמע חד, שתי נפשות ושיעור אחד מהו רביעית דם, וקרי לדם נפש לפי שהנפש תלויה בו. חמש חיוראתא חלת נזיר ומצורע שנפסלו בשבת. חלת דין רביעית שמן לחלות שבתודה, פי' כי בתודה היו ארבעים חלות, עשר של חמץ ושלשים של מצה, והיו בהן שלשה מינין של מצה, י' חלות וי' רקיקין וי' רבוכה, וטעונין חצי לוג שמן, חציו לחלות ורקיקין, וחציו לרבוכה. נזיר רביעית שמן לנזיר. פי' שאיל נזיר היה טעון שני מיני מצה חלות ורקיקין, וטעונין רביעית לוג שמן. מצורע רביעית לוג מים. דכתיב [שם י"ד] וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה אל מים החיים, ואמרינן בסוטה פרק היה מביא [ט"ז ע"ב], מים שדם הצפור ניכר בהם וכמה הן רביעית. ותימה שבסוף מסכת נגעים [פי"ד מ"א] תנן הביא פיילי של חרס ובו חצי לוג של מים. וליכא למימר דפליגי, דהא אמרינן דבפלוגתא לא מיירי. ונראה דהתם נמי גרסינן רביעית. שנפסלו כל המשקין טמאים מצטרפין לפסול הגויה ברביעית, בשבת דתנן ושאר כל השופכין שיעורן ברביעית להוצאת שבת.
ומקשינן ותו ליכא והאיכא הא דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים. פי' אפי' לשני בני אדם הואיל ואתו משירי טהרה. ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי. פי' ור' יוסי פליג עלה. דאמר' [התם] מי רביעית נוטלין לידים ואף לשנים ומחצי לוג לשלשה ולארבעה ומלוג לחמשה ולעשרה. מוסיפין על הראשונים ואין מוסיפין על השניים דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד ואפי' לשנים. וצ"ע אכתי ליחשוב מי רביעית של אחד דלא פליגי. ועוד תימה בסומאקאתא דאיירי בפלוגתא ליתני דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין, אמר ר' יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. ובפ' המוציא [שבת ע"ז ע"א] מייתי לה. ועוד קשה וליחשוב נמי פלוגתא דאין פוחתין לעני [בגורן] וקא חשיב יין רביעית, ובפ' בכל מערבין [עירובין כ"ט ע"א] מייתי לה. ושמא אותן לאו הלכה נינהו. ומקשינן והא איכא היה מביא פיילי של חרש. פי' כלי ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור. פי' להשקות את הסוטה ר' יהודה אומר רביעית. ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי. והא איכא כמה מים נותן לתוכו. פי' בעביט של מימי רגלים ויוכל להתפלל שם כל שהן ר' זכאי אומר רביעית. ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי. והא איכא רביעית דמקוה, פי' דחזי להטביל בהן מחטין וצנורות כדאמר בפ"ק דפסחים [י"ז ע"א]. ופרקינן בר מינה דההיא דבטלוה לטבילותא. פי' עד דאיכא ארבעים סאה. וזה לא מצינו אותו בשום מקום שאמר בפי' אלא הכא. מיהו יש בבריתא [תוספתא דמקואות פ"א ה"ו] זה הכלל כל שאדם טובל בו ידים וכלים מטבילים בו. ומיהו רביעית דמעין לא בטלו דמעין מטהר בכל שהו. ומיהו דוקא בכלים, אבל אדם אפי' במעין בעי ארבעים סאה, כדי שיהא כל גופו עולה בהן, ודוקא כלים טמאים הוא דמטבילין בכל שהוא, אבל הטבילה דכלים של גוים בעי ארבעים סאה, דכתיב [במדבר ל"א] אך במי נדה יתחטא. ומיהו קשה וליתני רביעית שמן לחביתי כהן גדול [מנחות פ"ח ע"ב], [שהם] שש חלות שחרית ושש ערבית, ורביעית שמן בין שניהם.
<h2>דף לח:</h2>
מתני' ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה כדי רביעית יין ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב וחייב על היין בפני עצמו על הענבים בפני עצמו ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן ר' אליעזר אומר אינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזגן. גמרא. תנא קמא. משנה ראשונה. מדמי להו לכל איסורי נזיר לשתייה ולכך הוא אומר בחרצנים וזגים ברביעית כך היא הגירסא בספרים. וקשה לגירסא זו דהא במתני' משמע דמשנה ראשונה לא פליגא, למיתני רביעית אלא בשתייה, אבל לא באכילה, דהא לא קתני עד שיאכל רביעית. ותו דאמרינן ור' עקיבא כיון דכתב ענבים לחים ויבישים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורי נזיר בכזית. ולגירסת הספרים כי היכי דיהיב תלמודא טעם לדברי ר' עקיבא, שמביא פסוק דמדמי שתיה לאכילה, הכי נמי היה לו ליתן טעם לת"ק, אמאי מדמי אכילה לשתיה. לכך פי' ר"ת ז"ל דהא דאמר במתני' עד שיאכל כזית כל זה המשנה ראשונה, דבאכילה לא פליגי תנא קמא ור' עקיבא. וה"ה דמתחלה מצי אמר משנה ראשונה, אלא דניחא ליה להזכירה על דבר דפליגי, דהיינו בשתיה, עד שישתה רביעית. ובגמ' ה"ג תנא קמא לא מדמי להו לאיסורי נזיר לשתייה. אלא אע"ג דאכילה בכזית, מכל מקום שתייה אינה אלא ברביעית. ור' עקיבא היינו טעמא, כיון דכתב [במדבר ו'] וענבים לחים ויבשים לא יאכל, וברישיה דקרא כתיב וחומץ שכר לא ישתה, וכתיב וענבים לא יאכל, ו"ו מוסיף על ענין ראשון, מה אכילה בכזית אף שתייה בכזית. והשתא לפי' ר"ת לכ"ע אכילה בכזית. וקשה דבפ' ראשון דסוכה [ו' ע"א] אמרינן גפן כדי רביעית יין לנזיר, ופי' שם רש"י ז"ל שאם אכל עלין ולולבין או חרצנים וזגים חייב אם אכל מהם רביעית. ונשער אותם ביין ולא במים, להקל על הנזיר, דיין נגדש ואינו נופל בקל כמו המים. וסובר רש"י ז"ל שצריך שיהא שם מן החרצנים או מן העלין כל כך, שיפילו מן היין שיעור רביעית הלוג, ולא נאמר שיתן החרצנים בכוס יין ויתנו כמו כן ביצה ומחצה בכוס יין, שאם כן מה לי מים מה לי יין. ור"ת ז"ל גריס התם גפן כדי כזית יין לנזיר. ומיירי לענין שתייה, וכר' עקיבא, וקאמר דנשער הזית כמה יפול מיין ובכך הוא חייב. לאפוקי דלא נימא דלא מיחייב אלא אם כן שותה מיין כדי המים שיפיל הזית, לפי שיהיה בו זית שוחק, כי המים נופלים בקל, אלא ביין נתן אותו, ששיעורו יותר מועט. ובזה הדרך יש לישב גירסת הספרים דגרסינן יין, לומר שאם שתה יין ואין ידוע אם יש בו רביעית, לא יתן ביצה ומחצה במים, ונראה כמה יפילו והוה ליה רביעית שוחק, אלא יתן אותו ביין ויהא מצומצם יותר.
וענבים לחים ויבישים לא יאכל לחייב [על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. לחים ויבשים קרא יתירא הוא] אלא הא קמ"ל שאם אכל ענבים לחים ויבשים, והתרו בו משום לחים ומשום יבשים, לוקה שתים אע"פ שהם מין אחד, הואיל והוי שתי שמות. ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר מה כאן [שהוא] מין אחד והן שתי שמות חייב [על זה] (ו)בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהן מין אחד והן שתי שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לאתויי כל חמרא חדתא וענבי. פי' שאע"פ שהן טעם אחד, כיון שהן שתי שמות לוקה שתים. ואם תאמר מאי קמ"ל תרויהו כתיבי, מיין ושכר יזיר, ומתרגמינן מחמר חדת ועתיק. ויש לומר דחדת היינו אחר שלשה ימים, אבל תוך שלשה הוה אמינא דלא הוי בכלל יין, קמ"ל דתוך שלשה נמי מיקרי יין. ומחייב עליה באפי נפשיה ואעינבי באפי נפשיהו.
אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים. פי' אחת משום חרצן, ואחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין דקאי אכולהו. אכל זג לוקה שתים אכל חרצן וזג לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. פי' דכל אשר יעשה כולל מילי טובא ואינו מפרש שום דבר, אבל לאו דמחרצנים ועד זג, כיון שהן מפורשין בפסוק, לא הוי לאו שבכללות. ובפ' כל שעה [פסחים מ"א ע"ב] גרסינן איפכא אמר רבא אכל חרצן לוקה שתים אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות. ואמרינן נמי התם איכא דאמרי תרי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי. פי' אם אכל חרצן והתרו בו משום מכל אשר יעשה מגפן היין לוקה, ותרתי לא לקי, אם התרו בו משום חרצן, ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין, אינו לוקה שתים. מתיב רב פפא ר' אליעזר אומר נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמר לו אל תשתה אל תשתה. פי' שהתרו בו בכל פעם שהיה רוצה לשתות והוא [שותה] שחייב על כל אחת ואחת. אכל ענבים לחים ויבישים חרצנים וזגים. פי' כזית מכל אחת ואחת, וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש. משום כזית ענבים לחים, וכזית יבשים, וכזית זגין, וכזית חרצנים, ושותה יין. וא"ל [אי הכי] לילקי שש אחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין ופרקינן תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר ופרקינן שייר לא יחל דברו. פי' שעובר בלאו שמבטל נזירות שקבל. ודחינן אי משום הא לאו שיורא הוא כי קתני כל היכא דליתיה בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתיה בענבים. גירסא אחרינא. אי משום הא לאו שיורא הוא לא יחל ליתיה בנזירות אלא בנדרים. ואם תאמר וכי נאמר כך כדי להקשות לאביי. ויש לומר דמשום דלא ליקשי לרבא מאי שייר דשייר לא יחל דברו אמר התלמוד כן. אמר ליה רבא מפירזקיא לרב אשי והא שייר דבין הבינים. דאמרן לעיל [ל"ד ע"ב] ועד זג לאיתויי דבין הבינים, דהיינו כל אוכל שבעינב. ומכאן קשה לפי' ר"ת ז"ל שפירש דבין הבינים היינו ענבים קטנים שבין הגדולים, דמאי פריך בהכי דהא בענבים לחים [ויבשים] תו ליכא לאו, דהא לא מני תנא לאו דחומץ יין וחומץ שכר, דלא נחת למימני, אלא לאו דשייכי בענבים ולא קשיא ליה אלא מבין הבינים דהיכי תני בבריתא לוקה חמש לוקה שש מיבעי ליה. אלא [אמר רב פפא לא] תניא מידי דחמש. כלומר בבריתא לא תניא זה לוקה חמש, אלא לוקה סתם. ומקשינן והלא אותביה חמש. כלומר הלא רב פפא הקשה ממנה לאביי. אמר רב פפא אנא סברי דלא גמרא הוה בידי דאביי והדר ביה. פי' ואם מדעתו אמרה ישוב מדבריו, לכך בדיתי מליבי לוקה חמש להקשות לאביי, ולראות אם יחזור בו, ולא ידענא דגמ' הוה בידיה ולא הדר ביה.
<h2>דף לט.</h2>
פיסקא. אלו הן החרצנים ואלו הן הזגים החרצנים אלו החיצונים והזגים אלו הפנימים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זג והפנימי חרצן. ור' יוסי חולק הוא עם ר' יהודה. גמרא. אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מחרצנים ועד זג מפורצנין ועד עצורין כמאן כר' יוסי. דפירש דפורצנין היינו הגרעינין, ועיצורין היינו הקליפה שעוצרין אותה, כדכתיב [בראשית מ'] ואשחט אותם אל כוס פרעה, ומתרגמינן ועצרית יתהון, וסחיטה שייכא בקליפה ולא בגרעינין.
מתניתין. סתם נזירות שלשים יום גלח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום. פי' דבעינן לסוף הנזירות כשיגלח תגלחת מצוה, שיהא שערו גדול כפי מה שראוי ליגדל בסתם נזירות של שלשים יום. הילכך בנזירות של מאה יום, וגלחוהו אחר שמונה ס"ט, אינו סותר. דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחתו. ואם תאמר היכי משכחת לה שיסתור שלשים, אם לא בגלחוהו יום אחר ל' דהיינו יום מלאת, שהרי אם גלחוהו לסוף שמונה או יותר, למה יסתור שלשים יום (איך) [אך] יתחיל למנות משום זה (לזה) שלשים. ויש לומר דהכי קאמר סותר עד שיהו בשערות כדי שלשים. נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהו חייב. פי' כל אלו ענייני נטילה הן, ומיירי שעוקר השער לגמרי מעיקרו, וחייב מלקות משום תער לא יעבור על ראשו לרבות כל המעבירים.
גמרא. איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל רבי. גירסא אחרינא האי ביניתא. פי' שער כשהוא גדל. מלתחת רבי, היינו בסמוך לחיבורו לראש, כלומר מעם שרשו ועיקרו הוא מגביה וגדל כפי מה שהשער גדל. או מלעיל רבי. כלומר ראש השער הולך וגדל, אבל סמוך לעיקרו אינו זז מעיקרו, אלא כדקאי קאי. למאי נפקא מינה לנזיר שגלחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. פי' בכל שער ושער שיירו בו כך, ושיעורא בעלמא הוא, ובסמוך אמרינן שכך גדל שער בז' ימים, ובכך יש חשיבות שער. אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקליה. פי' הא שיער קדוש שהיה עליו בשעה שנזר, כבר ניטל מעליו, שהרי לא שיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו (משום) [משער] שהיה עליו בשעת קבלת נזירות מאי. ותימה דהכא משמע שאם לא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, משער שהיה בשעת קבלת נזרו, שסותר אפי' גילח בלא תער. ולקמן בסמוך אמר רב חסדא לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ומפרש כעין תער. וי"ל דברוב ראשו ודאי אינו סותר אלא בכעין תער, אבל בכל ראשו סותר היכא דלא שייר כדי לכוף. תא שמע מהאי אינבא חייא. פי' ביצי כנים ליניי בלעז, דקאי כשהיא חיה בעיקרה דביניתא, בעיקר השער סמוך לראש, וקס"ד שהאינבא אינה זזה לעולם ממקום שגדילה שם. ואי ס"ד מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם. פי' שהרי כמה שיגדל השער היה לנו למצוא אותה רחוק מן השורש. ופרקינן לעולם מלתחת רבי ואגב חיותא נחית ואזיל אינבא. פי' והאינבא מעצמה היא הולכת לצד שורש השיער. תא שמע האינבא מתה ברישא דביניתא. פי' שאנו רואין שהיא עתה בראש השער שלא במקום חבורו, וגם לקץ ימים או עשור שיגדלו השערות, תמצא אותה [כמו כן] בסוף השער. אלמא מלתחת רבי ולפיכך היא למעלה. דאי ס"ד מלעיל רבי בעיקרא דביניתא בעי למיקם. כלומר היה לה שתתרחק מראש השער כשגדל השער מן האינבא ולמעלה ולמצא אותה באמצע השער. ופרקינן התם נמי משום דלית ביה חילא שרוג ואזיל, לפי שאין באינבא כח שהיא מתה, שריג ואזיל, משתרבבת עם השער למטה, דהיינו לראש השער. ת"ש מבלורית דגוים דמעדרין לה ורפיא מלתחת. פי' ת"ש מבלורית של גוים, שמניחין בלורית בראשיהן לשם ע"ז, וכשמסתפרין אין מגלחין כל סביב ראשם, אלא מניחין קליעה אחת יש לו שערות מהודקות, ובסוף הקליעה הם עושין קשר שלא תתיר, וכשהשערות גדלים והולכין והקליעה רפיא סמוך לראש ואינו מהודק כבראשונה, ואי מלעיל רבי אמאי רפיא מלמטה. ומשני איידי דקמטא היא משכבא רפיא. פי' כששוכב עליה היא נוסעת ממקומה ונרפית. ת"ש מסקרתא. פי' סיקרא מין צבע שצובעין על הבהמות שלא יתחלפו באחרות. דרפי עמרא מלתחת. פי' שבמקום הצבע מתקשה הצמר ומתאסף תלתלים, ומלתחת לצבע כשגדל מתרפה והוא רך, אלמא מלתחת רבי. ותו כד צבעין סביא דיקניהון חיורן עוקרין נימיהון ש"מ מלתחת רבי שמע מינה. פי' כשצובעין הזקנים את זקנם, כדי שיהו נראין כשחורים, לאחר זמן כשגדלים השערות, נראים (ראשי) [שרשי] השער לבנים. ש"מ מלתחת רבי שמע מינה. ומאיסקרתא נמי שמעינן הכי, שהרי כשגדל אין סוף הצמר צבוע.
<h2>דף לט:</h2>
ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר, ולסתור דהא ס"ד מלתחת רבי. כלומר דהא אוכחנא דמלתחת רבי, ואם כן ליסתור, שלא נשאר משער שהיה עליו בשעת נזירות כדי לכוף ראשו לעיקרו. אלא ש"מ מלעיל רבי, ואותו שנשאר היינו מאותו דמעיקרא. ופרקינן כגון שגלחוהו אחר מלאת. יום שלשים. ור' אליעזר היא דאמר כל אחר מלאת שבעה סותר. פי' אם ניטמא אחר מלאת יום שלשים. סותר שבעה עד שיזו עליו שלישי ושביעי. וכן כשגלחוהו ביום שלשים, סותר שבעה. שלא יוכל לגלח תגלחת נזרו עד אחר שבעה. ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר פי' מאי טעמא אמרינן לר' אליעזר דכי גלחוהו אחר מלאת דסגי בשבעה, והלא אין גידול שער פחות משלשים יום. ומהדרינן יליף תגלחת טהרה מתגלחת טומאה. פירוש יליף סתירה שהיא על ידי תגלחת (שהיא) טהרה, מסתירה שעל ידי טומאה, דהיינו ניטמא אחר מלאת, מה תגלחת טומאה דהיינו כשניטמא אחר מלאת, משהא תגלחתו עוד שבעה, דהיינו עד שיטהר ותו לא. כי נמי לא ניטמא אלא גילחוהו אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו, משהא תגלחתו שבעה ימים. וקים להו לרבנן דכל שבעה יומי אתיא מזיא כדי לכוף ראשן לעיקרן. פי' ולהכי אינו סותר כלל, שהרי אם גלחוהו כולו ולא שיירו בו כלל, אינו סותר אלא שבעה. אם כן לא בעינן בשעת תגלחתו שיהא בשער ראשו, אלא כדי לכוף ראשו לעיקרו. כי גלחוהו אחר מלאת נמי, כיון ששיירו בו כדי לכוף אינו סותר. אבל לרבנן ודאי כיון דאם ניטמא לאחר מלאת סותר שלשים כדאיתא לעיל בפ"ג [ט"ז ע"א], הכא נמי כשגלחוהו ליסטים צריך להמתין שלשים, ולא הוה סגי במה ששיירו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אלא אם כן שיירו בו כדי שראוי לגדל בשלשים יום. ולהכי אוקמה דוקא כר' אליעזר. ומיהו ודאי תגלחת דתוך מלאת, כגון שניטמא בתוך ימי הנזירות, סותרת ל' מטעם גידול שער. אבל כשגלחוהו אחר שלשים, כיון שהיה גידול שער ביום הראוי לתגלחת די בכך, ומיהו ז' ימים יש לו להמתין דילפינן מתגלחת טומאה.
תנו רבנן תער לא יעבור על ראשו [במדבר ו'] אין לי אלא תער. ובתער דוקא לוקה. תלש מירט סיפסף כל שהוא מניין ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. שמצוה לגדל שערו, ועובר בעשה אם מגלח ממנו כלל, אפי' אינו קוצצו מעיקרו. אבל בקוצצו מעיקרו איכא לאו בכל המעבירין, דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער. פי' ואפי' תולש מעיקרו אינו עובר אלא בתער, ולא בשאר מעבירין. מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור. פי' ואפי' אם עקר השער מעיקרו פטור בהני. ומקשינן והא כתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. פי' דמשמע דאסור לגלח בכל דבר. ומשני למימרא דכי מגלח בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה. פי' אבל שלא בתער אפי' נוטל השער מעיקרו ליכא אפי' עשה. מעתה לר' יונתן שאר מעבירין פטור לגמרי. ולר' יאשיה עשה הוא דאיכא ומתני' דמשמע שחייב מלקות דלא כותיהו. ואומר ר"י דשמא הך נטילת שער דאיפליגי הכא, מיירי כשהניח מן השערות הרבה ולא גלחן לגמרי. אבל בכעין תער מודו דמרבינן שאר מעבירין בבריתא דבסמוך. תניא אידך תער אין לי אלא תער תלש מירט ספסף כל שהוא מנין תלמוד לומר תער לא יעבור על ראשו. פירוש דמשמע שאר מעבירים ובלבד שיהא כעין תער שעוקר לגמרי. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר. מלא יעבור. מה תלמוד לומר תער. דאי לאשמועינן דבעינן כעין תער, ליכתוב משחית לא יעבור על ראשו, מה תלמוד לומר תער. לפי שלא למדנו לתגלחת אחרונה. פי' לסוף נזירות שהיא בתער, דלא [כתיב] בה אלא וגלח את ראשו ולא כתב תער. וללמדו ממצורע אי אפשר. פירוש מתגלחת של מצורע דהוא בתער, מדכתב בה [ויקרא י"ד] זקנו כדאיתא בסמוך, אי איפשר ללמוד נזיר ממנו, לפי שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. פירוש ומצורע חמור שטעון גילוח כל שער גופו, ונזיר אינו מגלח כי אם ראשו, ואם כן נימא שלא יהא טעון תער, לכך כתב תער, דאם אינו ענין לאיסור העברה בתוך ימי נזירותו, דהא אפי' בשאר מעבירין אסור, תנהו ענין לתגלחת דמצוה של סוף ימי נזירותו.
<h2>דף מ.</h2>
ר' אומר אינו צריך. פי' אינו צריך תער לאתויי לתגלחת אחרונה דנזיר, דכי נמי צריך לגופיה, אפ"ה ממילא ידעינן דתגלחת אחרונה בתער. הרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער. ומקשינן והא כתיב תער לא יעבור על ראשו. פי' דמשמע אפי' שאר מעבירין, והיכי אמר דאיצטריך תער לגופיה. ולא בעי למימר דסבר ר' כר' יונתן דלא אסר שאר מעבירין, דמדקאמר אינו צריך משמע דלא פליג אמאי דאמר תנא קמא בהדיא. ומשני לעבור עליו בשני לאוין. פי' להכי כתב תער לומר שאם העביר בתער עובר משום שני לאוין משום תער ומשום לא יעבור. ויש מפרשים לעבור בשני לאוין, אם גילח בתער ובשאר מעבירים, דהוו שני שמות. כמו ענבים לחים ויבישים דמין אחד ולאו אחד ולוקה שתים, הכא נמי תער שם אחד [ושאר מעבירים שם אחד].
אמר רב חסדא ללקות באחת. על שערה אחת הוא לוקה, אם התרו בו אל תגלח, וגילח שערה אחת לוקה. לעכב בשתים. פי' בכלות ימי נזירותו, אם גילח ראשו ושייר שתי שערות, לא עלתה לו תגלחת. לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. וכולם הלכה בנזיר, דטעם לא מצינו. ובתער קאי ארישא דאינו לוקה אלא בתער. אבל סותר הוא אפי' אינו בתער, דלא שיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. ואקשינן ובתער אין. כלומר לוקה. במידי אחרינא לא והא קתני מנין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער. שעוקר השער מעיקרו. תניא נמי הכי. דלוקה באחת וסותר ברוב ראשו. נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא חייב ולוקה ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער כעין תער ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון כשם ששתי שערות מעכבות תגלחת כך שתי שערות [סותרות]. פי' אם עקר שתי שערות תוך ימי נזירותו.
תנן התם. בפ' בתרא דנגעים [מ"ד] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה נזיר דכתיב [במדבר ו'] וגלח את ראשו. ומצורע דכתיב [ויקרא י"ד] וגלח את כל שערו. ולוים דכתיב [במדבר ח'] והעבירו תער על כל בשרם. וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום. [אמר מר] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה פשיטא. פי' דהא קראי כתיבי. מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפי' סך נשא. נמי מצוה היא. קמ"ל. סופא גלחוהו שלא בתער לא עשו כלום והחדוש בסופא. קתני וכולן שגלחו שלא בתער לא עשו כלום בשלמא גבי נזיר דכתיב תער לא יעבור על ראשו. פי' ולתנא קמא אם אינו ענין ללקות, דאפי' בשאר מעבירין נמי לוקה, תנהו ענין לתגלחת. ולר' מדכתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת. גבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם. אלא מצורע בתער מנא לן וכי תימא תיתי מלוים מה לוים שהן טעונין תגלחת ואין תגלחתן אלא בתער אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ואין תגלחתו אלא בתער איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן. דכתיב [שם] והניף אהרן את הלויים. תאמר במצורע דלא אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם תאמר במצורע שאין קרבנו טעון לחם מחדא לא אתיא תיתי מתרויהו מהי תיתי מלויים מה לויים שכן טעונין תנופה בגופן נזיר יוכיח מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם לויים יוכיחו מה ללויים שכן טעונין תנופה וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שטעונין תגלחת ותגלחתן בתער אף אני אביא את המצורע שטעון תגלחת ותגלחתו בתער מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנו בדלות. פי' אלא קרבן קבוע, ואף בדלות מביאין קרבן כבעשירות, תאמר במצורע שקרבנו(תיו) משונה, שמביא צפרים.
<h2>דף מ:</h2>
אמר ליה רבא בר שרשו לרבא האי תנא מעיקרא אמר, בבריתא דלעיל. ללמדו ממצורע אי איפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, ואי לאו דחמיר הוה ילפינן נזיר מצוה, כלומר ממצורע, אלמא מקמי דפשיטא ליה דנזיר בעי תער, פשיטא ליה במצורע. והדר אמר ניליף מדינא. פי' והשתא בעי למילף מצורע מנזיר מדינא, כלומר מנזיר ולוים. ואדינא נמי לא יליף. דפרכינן מה להצד השוה. אמר ליה ההיא בריתא דלעיל אליבא דרבנן. דאמרי דהשחתת זקן לא מיחייב עלה אלא בתער, ומהשחתה דזקנו יליף מצורע דצריך תער. וכי אמרינן הכא דניליף תער דמצורע מנזיר, לר' אליעזר דאמר דהשחתת זקן היא אפי' שלא בתער, ולא נפקא לן תער במצורע אלא מנזיר. דתנן. בפ' בתרא דמכות [כ' ע"ב]. ואינו חייב על הזקן עד שיגלחנו בתער ר' אליעזר אומר אפי' לקטו במלקט וברהיטני חייב מאי טעמיהו דרבנן. דאמרי דלא (מיחייב) [אפשר] במצורע אלא בתער. דתניא זקנו מה תלמוד לומר. פי' במצורע כתיב [ויקרא י"ד] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו, והלא בכלל כל שערו הוא. לפי שנאמר בכהנים [שם כ"א] ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן. פי' כהן מצורע. תלמוד לומר זקנו. ואתי עשה דמצורע ודחי לא יגלחו דכהן. ואם תאמר והא איכא בכהן עשה ולא תעשה, עשה דקדושים יהיו לאלהיהם, לא תעשה ופאת זקנם לא יגלחו, והיכי אתי עשה דמצורע ודחי עשה ולא תעשה דכהן. ויש לומר דשאני הכא דהוי לא תעשה שאינו שוה בכל, דאיסור הקפת זקן אינו בנשים, ומכל מקום מדכתב קרא דזקנו דמצורע למדחי לאו דהקפת זקן שאין חייבין עליה אלא בתער לרבנן, הרי גלי דתגלחת מצורע בתער. ומנא לן דבתער. פי' חיוב פאת זקן [דלא הוי אלא] בתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו. פי' בכהנים כתיב. יכול אפי' במספרים יהא חייב ת"ל [שם י"ט] לא תשחית את פאת זקנך. ובמספרים אין השחתה כל כך, שאין נוטל כל השער מעיקרו. אי לא תשחית יכול אפי' לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת"ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. ואקשינן ממאי דילמא לעולם אפ' לקטו במלקט וברהיטני מצוה קא עביד והא אתא לאשמועינן דאפי' בתער לא מיחייב עליה. פי' ממאי כלומר אכתי מנא לן דבמצורע צריך תער, דילמא אפי' במלקט וברהיטני מצוה עביד, כלומר אפי' במלקט ורהיטני יכול ליפטר מגילוח של מצורע, והא אתא לאשמועינן דאפי' בתער שהוא (מטהר) [מוזהר] עליו בעלמא (בהקפת זקן) [בהשחתת זקן, במצורע] לא מיחייב עליה. אמרי אי ס"ד כי עביד נמי במלקט וברהיטני שפיר דמי לישתוק מיניה קרא ואנא אמינא ומה גבי נזיר דאיסורא עביד אפי' הכי חייב הכא דמצוה לא כל שכן. פי' אמרי אי ס"ד כי עביד במלקט וברהיטני שפיר דמי, וקרא אתא למימר דמצי עביד בתער איבעי, ובא לומר שתדחה תגלחת מצורע איסור (הקפת פיאות) [השחתת זקן] אם כן לישתוק קרא מיניה ותיפוק לי' מנזיר דאנא אמינא ומה נזיר דאיסורא קעביד פי' ותחלתו בא על ידי איסור, דנזיר חוטא הוא, אפילו הכי חייב להעביר ראשו בתער, ודחי לאו דהקפה. דסבירא לן השתא דהקפת כל הראש שמה הקפה. מצורע דמצוה עביד בתגלחת, ולא בא על ידי איסור, לא כל שכן שתדחה לאו דהקפת דזקן. ואם תאמר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם. וי"ל לא דמי דלעיל ודאי דבעי להצריך תער לתגלחת מצורע, פריך שפיר מה לנזיר דדין הוא שיהא טעון תער לתגלחתו, שכמו כן הוא טעון לחם. אבל הכא דלא בעינן למילף להטעין תער למצורע, מתגלחת נזיר, רק שיהא רשאי להעבירו בתער ליכא ההיא פירכא כלל, דהא לא בעינן למילף חומרא מנזיר. ואם תאמר היכי מוכח דלרבנן ידעינן תער בתגלחת מצורע, מקמי דידעינן ליה בתגלחת נזיר. וי"ל דאפי' לא קים לן דמצות נזיר בתער, מכל מקום נילף ק"ו מנזיר, מדדחי פיאות ראש דאיכא לאו.
<h2>דף מא.</h2>
ותו אי ס"ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר' שמעון בן לקיש דאמר ר' שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה. פי' ותו אי ס"ד דכי עביד במלקט וברהיטני מצוה עביד, אם כן לא היה לו לעשה דמצורע לדחות לאו דהקפת זקן כדריש לקיש וכו'. והתלמוד קיצר במכילתין טובא בלישנא קלילא. והכא נמי הרי היה יכול לקיים את שתיהם שיגלח המצורע במלקט וברהיטני או במספרים ולא ידחה לאו דהקפה פאת זקן ומדדחי שמע מינה דמצות תגלחת מצורע בתער.
ור' אליעזר מאי טעמיה. פי' לר' אליעזר דלא שייך לאוכוחי דתגלחת מצורע בתער מדאיצטריך זקנו, שהרי הקפת זקן שיכא לדידיה אף [בשאר] מעבירין כמו בתער, אם כן מנא ליה דמצות תגלחת מצורע בתער. יליף מראשו דתניא ראשו. דכתב במצורע. מה תלמוד [לומר]. והלא כבר נאמר כל שערו. לפי שנאמר גבי נזיר [במדבר ו'] תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו. פי' דמיותר הוא קמ"ל דאפי' מצורע שהוא נזיר חייב לגלח בתער. ודחינן ממאי דילמא אפי' במלקט וברהיטני מצוה קא עביד. פי' המצורע. וכי תימא אם כן תער למה לי, למישרייה דאפי' בתער דסד"א הואיל וגבי נזיר כי עביד בתער מיחייב גבי מצורע נמי ליחייב. כלומר גם כשיהיה הנזיר מצורע ליחייב קמ"ל. ומשני אי ס"ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד. כלומר המצורע. מדלא כתב תער כדריש לקיש. כלומר והיה אסור לגלח בתער, ולא לידחי עשה דמצורע לא תעשה דנזיר, שהרי איפשר לו לקיים את שתיהם. ואם תאמר אמאי לא משני כדלעיל לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה נזיר דאיסור קא עביד וכו' כדלעיל. ויש לומר דהכא איכא למימר דשאני נזיר דהיינו טעמא דשרינן ביה תער דלית ביה אלא חד לאו להקפת ראש. ועוד יש לומר דלמאי דבעי למימר בריש פרק שני נזירים [נ"ח ע"א] מהך בריתא דראשו דהקפת כל הראש לא שמה הקפה, אפי' חד איסורא ליכא בנזיר המקיף פאת ראש.
ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה. פי' ורבנן דנפקא להו דתגלחת מצורע בתער מזקנו כדלעיל, למה לי ראשו. דלר' אליעזר איצטריך דמיניה ידעינן דמצורע בתער. ופרקינן מיבעי למידחא לאו דהקפה. אף במצורע שאינו נזיר. דתניא לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן. ונקיים כל שערו במי שנמרטו פיאותיו. תלמוד לומר ראשו [למה לי למכתב ראשו] ותיפוק לי' מזקנו. דאשמועינן כבר דעשה דמצורע דחי לא תעשה. דתניא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן ת"ל זקנו למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למיכתב [זקנו] צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה. פי' משום דלא תקיפו היינו מי שמשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו דעיקר איסור הקפה בנוטל פיאות לבד. להכי כתב רחמנא ראשו למידחי לאו דהקפה ש"מ הקפת כל הראש שמה הקפה. ואי כתב רחמנא ראשו ודאי שמעינן מינה תרתי חדא דהקפת כל הראש שמה הקפה ומשמע נמי דאתי עשה ודחי את לא תעשה דהקפה ואכתי דבתער מנא לן. כלומר מנא לן דחיוב תגלחת דמצורע הוי בתער, דהא מספרים נמי איכא דחייב בהקפת הראש, לכך כתב זקנו לומר דדוקא מצורע שרי, הא אחר אסור. אלמא בתער מגלח, דאי שלא בתער אחר נמי שרי גבי זקן. ומכאן יש ללמוד שאסור להקיף פאת הראש דהיינו להשוות צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו אפי' במספרים. ומיהו דוקא כשנוטלן סמוך לראש, ותניא בתוספתא [מכות פ"ג ה"ז] חייב שתים אחת לצדעיו מכאן ואחת לצדעיו מכאן ואינו חייב עד שיקיפנו בתער והיינו כעין תער. ועל כן צריך המגלח ראשו להניח הצדעיו מלגלח. ולכך הורגלו כשמגלחין ראשי התינוקות להניח הרבה שערות בצדעים.
<h2>דף מא:</h2>
ור' אליעזר דאתי עשה ודחי את לא תעשה מנא ליה. תימא לימא דאתיא ליה מראשו וזקנו. וכי תימא מה להנך שכן לאו שאינו שוה בכל, שאינן נוהגין בנשים כדאיתא בפרקא קמא דקידושין [ל"ה ע"ב], אם כן לרבנן נמי תיקשי לך הכי. ויש לומר דמשום הכי פריך לר' אליעזר דמוקי ליה להאי ראשו משום נזיר מצורע, דאיכא לאו בנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע, ולא מוקי ליה בהקפה גרידא, אם כן סבירא ליה דעשה דוחה לא תעשה גרידא מקרא אחרינא, דאם לא כן [לא] הוה ליה לאוקומיה בלא תעשה ועשה, אלא בלאו גרידא למידחי לאו דהקפה כמו לרבנן. ופרקינן יליף מגדילים דתניא לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם.
<h2>דף מב.</h2>
אמר מר וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום אמר רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו דאוריתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו. פי' דלא איצטריך דכבר כתב וגילח, אלא לאשמועינן דבעינן תגלחת מצוה שלימה שלא ישייר כלום. הכא עד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו. ומיהו גבי פאת זקן אמרינן (בתוספתא) בפרק המצניע [שבת צ"ד ע"ב] דבמלא פי הזוג חייב דהיינו שתי שערות, דפאת משמע פורתא, דתניא (התם) [תוספתא מכות פ"ד ה"ד] שלשה חייבין בשתי שערות תולש סימני טומאה ופאת זקן מלא זוג בשבת. מתקיף לה ר' יוסי בר' חנינא האי בנזיר טמא כתיב. פי' האי יגלחנו דמשמע כוליה בנזיר טמא [כתיב] וברייתא משמע דאף בנזיר טהור שתי שערות מעכבות. מחכו עלה במערבא. פי' אהך אתקפתא דר' יוסי בר' חנינא. וקשה דבפירקא קמא דסנהדרין [י"ז ע"ב] אמרינן מחכו עלה במערבא היינו ר' יוסי בר' חנינא. מכדי נזיר טמא דבתער. בתגלחת של יום שביעי. מנא לן מנזיר טהור יליף. שהוא בתער. ותיתי נזיר טהור וליליף מנזיר טמא מה טמא כי שייר שתי שערות לא כלום הוא. מדכתיב [יגלחנו]. בנזיר טהור נמי כי שייר שתי שערות לא כלום עבד. בעי אביי נזיר שגילח על הקרבן ביום מלאת ושייר שתי שערות. הרי באותה שעה לא גילח יפה. וצמח ראשו. כלומר וגדלו שערותיו, וחזר וגלח אותן שתי שערות בלבד מהו. מי אמרינן תגלחת אותן שתי שערות אינו כלום, ששאר השערות שצמחו מעכבין הגילוח, דהואיל וראשו מלא שער בשעה שגילחן, אין זה גילוח. וצריך עדיין להמתין שבעה ולגלח כל ראשו דאחר מלאת סותר שבעה. או לא מעכבין שאר השערות הגילוח. בעי רבא נזיר שגילח והניח שתי שערות וגילח אחת מהשתים ששייר ונשרה אחת. כלומר השנייה נשרה מהו, מי אמרינן כיון דלא גילח שתי שערות לאו גילוח הוא, דבפחות משתים ליכא שיעור גילוח. או דילמא השתא מיהא ליכא שער כלל, ואותה שנפלה לא היה בה כדי גילוח. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא גילח שערה שערה קא מיבעיא ליה לרבא. פי' בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי, כיון שבשעה שבא לגלח האי שער הוה ביה שיעור לגלוח. אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת מהו. פי' דהשתא כשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח. ובפ' הגוזל [ב"ק ק"ה ע"א] גרסינן מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיער. אמר ליה גילוח אין כאן שיער אין כאן. כלומר לא עלתה לו גילוח לפי שלא נשאר שם שיער. ומקשינן אי שיער אין כאן גילוח יש כאן. ומהדרינן הכי קאמר אע"פ ששיער אין כאן מצות גילוח אין כאן. פי' הואיל ובתגלחת ראשונה שייר שתי שערות ובתגלחת זו לא היה שם רק שערה אחת לא קיים מצות גילוח וחוזר ומגלח.
מתניתין. נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שהיא משרת את השיער. פי' חופף שיחוף ראשו בנתר וחול ובמיני אדמה, ואע"פ שפעמים משירין את השיער, דבר שאין מתכוין הוא ומותר כר' שמעון. ומפספס מבדיל בידו השערות המעורבות זו מזו, ואע"פ שפעמים משיר השיער. אבל לא סורק במסרק של עץ, דסתם סורק מתכוין להשיר שיער. ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שבודאי משרת השער, והוי פסיק רישיה ולא ימות. גמרא. נזיר חופף ומפספס מני ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר אבל לא סורק אתאן לרבנן. דאמרי דבר שאין מתכוין אסור. אמר רבא כולה ר' שמעון היא כל הסורק להשיר נימין המדולדלות מתכוין. פי' מדולדלות נימין שאינן מחוברין יפה ונוחין להנתק, ואם כן מתכוין הוא.
פיסקא. ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת איבעיא להו מפני שמשרת את השער תנן. פי' ובא לאסור אותו מין אדמה המשרת דוקא. או דילמא מפני המשרת תנן. דבכל אדמה גזרינן אטו אותו המשרת. למאי נפקא מינה כגון דאיכא אדמה דלא (מתניא) [מתרא] אי אמרת מפני שמשרת תנן היכא דידעינן דלא (מתניא) [מתרא] שפיר דמי ואי מפני המשרת תנן כלל וכלל לא [תיקו].
מתניתין. נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו. פ' ולא התרו בו אלא פעם אחת. אינו לוקה אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. פי' על כל התראה והתראה הוא חייב דהתראות מחלקות. וכן בתגלחת. וכן במיטמא למתים כיצד היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת. וצריכא דאי תנא יין הוה אמינא דין הוא דליחייב אכל חד וחד, כשהתרו בו על כל אחת ואחת, משום דאכתי בנזירותיה קאי, דהא תנן לקמן [מ"ד ע"א] דהיוצא מן הגפן אינו סותר כלל מה שעשה. אבל טומאה דסתרא הכל, אימא לא ליחייב אלא חדא קמ"ל דמיחייב. ואי תנא טומאה הוה אמינא טומאה שאני דחמירא, שסותרת הכל אפי' בנזירות מרובה של מאה יום, אבל תגלחת דלא סתר[א] אלא שלשים יום, אימא לא לילקי אכל חדא וחדא קמ"ל.
<h2>דף מב:</h2>
גמרא. אמר רבא אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא. פי' בנזיר כתיבי הני קראי. להזהיר על הביאה [ולהזהירו] על הטומאה. שאם נכנס לאהל המת, והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא, לוקה שתים דשתיהן באו כאחת. אבל טומאה וטומאה לא. פי' לא משכחת שיתחייב שתים משום לא יטמא, אם לא כשיש תוספת טומאה בשנייה, כגון אם מת מונח על כתפו ונוגע במת אחר, ומתרין בו אל תגע בשני, אינו לוקה (אלא) [על] נגיעה דמת שני. ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה. פי' ואפי' בלא תוספת טומאה חייב שתים אם התרו בו. דאמר רב הונא נזיר שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. פי' והושיטו לו מתו, שגם על הקרובים הוא מוזהר ככהן גדול. ומת אחר כלומר או מת אחר, כמו [יבמות נ"ב ע"א] חלץ ונתן גט, דהוי כמו או נתן גט. ונגע בו, חייב אנגיעה דשני. ואמאי הא מיטמי וקאי. כלומר הרי הוא מחולל ועומד. אלא לאו שמע מינה אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה. איתיביה אביי נזיר שהיה מת מונח עליו לו על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב תלמוד לומר להיחלו. דכתיב [ויקרא כ"א] לא יטמא בעל בעמיו להחלו. וגבי כהן כתיב באזהרת טומאה. מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד. ואתי נזיר מכהן גדול בג"ש דאמו אמו, וכהן גדול וכהן הדיוט [ונזיר] שוו להדדי. וקשיא לרב יוסף דאמר אפי' טומאה וטומאה. אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתני' דתנן היה מיטמא למתים כל (הדם) [היום] אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי. אלא שמע מינה דאפי' טומאה וטומאה לוקה ובריתא דלהחלו ליתה. ואלא קשיא אהדדי. פי' מתני' ובריתא. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחבורין. פי' אביי בא לתרץ המשנה והבריתא, כאן בחיבורין פי' בעוד שהוא מחובר למת אם מושיטין לו מת אחר לא מיחייב, כגון שנוגע למת בידו אחת, ובידו השנית נוגע למת אחר, לא מיחייב. דהשתא מחולל ועומד בנגיעה דראשון, ואינו מוסיף טומאה על טומאתו, לכך אם מתרין בו בנגיעה דשני אינו לוקה. כאן שלא בחיבורין, כגון שנגע במת ופירש ממנו, וחוזר ונוגע במת אחר, והתרו בו ואמרו לו אל תיטמא לוקה. אע"ג דטמא הוא, לפי שיש כאן תוספת טומאה, כי בשעה שהוא נוגע במת, אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ואחר שפירש, הנוגע בו, אינו טמא כי אם טומאת ערב. נמצא שהוא מתחלל בנגיעה שנייה טפי ממה שהיה מחולל. וקשיא לן דהכא אמרינן (יבוא) [יצא] זה שמחולל ועומד, ואם כן לעיל בפרק שלישי [י"ז ע"א] דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות צריך שהייה למלקות או לא, ומוקי לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו את (המערכה) [המעזיבה] ומתרין בו לצאת משם, מיבעיא ליה אי לקי בלא שהייה ואי לא. ומאי קא מיבעיא ליה, והלא אינו מוסיף טומאה על ידי השהייה, שמיד שפרע המעזיבה נטמא ואינו מוסיף שום טומאה בשהייה. ואומר ר"י דהא דאמרינן הכא שפטור כיון שמחולל ועומד, הני מילי כשמתרין בו אל תגע בשני, דמשום שהוא עובר על התראתו אינו מוסיף שום טומאה. אבל אם מתרין בו שיפרוש מן הראשון ואינו פורש לוקה על כל אחת ואחת, שעל ידי שהוא עובר על התראתו, הוא מוסיף טומאה. שאם היה פורש אדם הנוגע בו לא יהא טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב, ובעוד שהוא נוגע במת, אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ולעיל בבעיא דרבא מיירי שאמרו לו צא מבית הקברות. ומן הדין בעי אי צריך שהייה וילקה כשישהה, דכיון דמתרין בו שיפרוש ואינו פורש לוקה.
וטומאה בחיבורין דאוריתא. בתמיה כלומר וכי בעוד שהאדם נוגע במת יהא הנוגע בו טמא מן התורה. והא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לענין תרומה וקדשים. פי' דגזרו ביה שיהא נוגע בנוגע, כנוגע במת, לטמא תרומה וקדשים. אבל (לגמרי) [לנזיר]. לסתור ולהביא קרבן טומאה. ולעושה פסח. להמנע מעשות פסח לא העמידו דבריהם. ואי דאוריתא הוא מאי שנא אלא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. פי' אדם באדם כגון אדם הנוגע במת, ואדם שני נוגע בו, אדם השלישי הנוגע בשני מדאוריתא אינו טמא אלא טומאת ערב. ורבנן גזרו בו טומאת שבעה, ומינה מיירי ר' ינאי. אבל חיבורי אדם במת כגון אדם מחובר למת, ואדם אחר נוגע בו, מדאוריתא טמא טומאת שבעה. ובפרק אין מעמידין [ל"ז ע"ב] נמי אמרינן גבי יוסף בן יועזר שהעיד דיקרב למיתה מסאב, ופרכינן הא דאוריתא היא דכתיב [במדבר י"ט] וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, ומסקינן דאוריתא בחבורין טמא טומאת שבעה, שלא בחבורין טמא טומאת ערב, ואתו אינהו וגזור אף שלא בחיבורין טמא טומאת שבעה, ואתא יוסף בן יועזר ושרא. והתם ליכא לפרושי שלא בחיבורין, כגון השלישי שנוגע בנוגע בנוגע במת. דהא התם התיר יוסף בן יועזר, והכא אמר ר' ינאי שהוא טמא לתרומה וקדשים, ויוסף בן יועזר היה קודם ר' ינאי. אלא שלא בחיבורין דהתם מיירי אחר שפירש, כגון אדם שפירש מן המת ואדם אחר נוגע בו, ואותו הוא שטהור מן התורה מטומאת שבעה. והם גזרו שיהא טמא שבעה. ואתא יוסף בן יועזר ושרא. אבל בחיבורי אדם באדם דהכא לא אישתרי.
ואקשינן מאי שנא טומאה (מטומאה) [וטומאה] דלא. כלומר דאינו לוקה. דהא מיטמי וקאי טומאה וביאה נמי. אם מת מונח לו על כתפו ונכנס באהל המת אחר, אמאי חייב על הביאה. הא מיטמא וקאי אמר ר' יוחנן לא קשיא כאן בבית כאן בשדה. פי' כאן בבית כגון אדם טהור הנכנס לאהל המת, והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא, לוקה שתים. שהרי לא היה מחולל ועומד כבר, וכשנכנס לבית נתחייב בשתיהם בבת אחת. כאן בשדה, כלומר אבל בשדה בלא אהל, לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת, שאם נגע בשני מתים כאחת, כולה חדא התראה היא. ויש מפרשים כאן בשדה, שדה מלאה קברות, ובתוך השדה יש בית ומת בתוכו, ונכנס בשדה על קבר אחד, ומקצת אותו קבר שעומד עליו עומד תחת בית אחד, דלא פירש מן הקבר כשנכנס באהל, ומחולל ועומד הוא. ובחנם נקט בשדה, דהוה מצי למימר שמת מונח עליו ונכנס באהל המת.
<h2>דף מג.</h2>
ואקשינן בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב. פי' דאהל המת כמאן דמלי טומאה דמי, ומיד כשהכניס ידו לפנים כאלו נגע במת, ואכתי לא קרינא ביה לא יבא, ולא לקי משום ביאה. כי עייל כוליה בתר הכי (הוא) טמא הוא ומחולל ועומד הוא. ואמאי לקי משום ביאה. אלא אמר ר' אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא צירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין. פי' צירף ידו שהכניס ידו לבית קודם לגופו, משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא, דמחולל ועומד הוא. צירף גופו, פי' שהיו ידיו צרופות ותכופות לגופו, ולא הכניסן תחלה, טומאה וביאה בהדי הדדי אתיין. כתוב בתוספות ואומר הר"מ דאע"ג דגבי בית המנוגע אמרינן בפ' השוחט [חולין ל"ג ע"ב] דידים טמאות מדרבנן, אף כי מצורע מטמא באהל. מכל מקום אינו כל כך כמאן דמאלי טומאה, שכמו כן בית שהמצורע בו, הנכנס שם טמא אע"פ שלא נגע. ואע"פ כן מוכח במשניות [נגעים פי"ג מי"ב] שאם יש מחיצה עשרה בין טהור למצורע לא יטמאנו, ואלו בטומאת מת אף פותח טפח מביא את הטומאה. ומקשינן והא אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו ודאי משום טומאה איכא. פירוש משום דחוטמו עייל ברישא. הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. פי' הכניס גופו כגון שכפף ראשו לאחוריו שלא הכניס חוטמו ברישא. ואקשינן אי איפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא. פירוש אצבעות רגליו תחלה ונחית ליה טומאה. ולא מצי לאוקומה כשנכנס דרך אחוריו שאין זה ביאה, כדאיתא בפירקא קמא דחולין [י' ע"ב] ובפירקא (קמא) [תנינא] דשבועות [י"ז ע"ב]. ולכולהו הוה מצי למיפרך הא אי איפשר דלא עייל מיעוט גופו ברישא, ואיטמי ליה טרם יכנס רובו. אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו את המעזיבה דטומאה וביאה [בהדי הדדי] קא אתייאן. ומשכחת לה נמי כשפרע נזיר עצמו את המעזיבה עליו, והתרו בו אל תפרע, שנלקה משום טומאה וביאה ולוקה שתים. מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב. פירוש והיו מתרין בו צא מן [הבית] ולא יצא ומת הגוסס. דטומאה וביאה בהדדי אתייאן. וסבר התראת ספק שמה התראה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון שהיה הנזיר יושב בבית והכניסו כזית מת לשם. פסק. ויש ללמוד מכאן דכהן אסור ליכנס בבית הקברות אפילו לקרובין שהוא מותר ליטמא להן, שהרי אחר שפירש ממתו, אמרינן הכא שהוא לוקה, כשהוא נוגע או מאהיל על אחר.
תנו רבנן להחלו [ויקרא כ"א]. פי' בכהן הדיוט כתיב. עד שעה שימות. שנעשה חלל לאפוקי מגוייד וגוסס. ר' אומר במותם לא יטמא עד שעה שימות. פי' בנזיר כתב [במדבר ו'] לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. מאי ביניהו אמר ר' יוחנן משמעות דורשין איכא ביניהו. פי' דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו, והאי ממעט להם מבמותם. רבי שמעון בן לקיש אמר גוסס איכא ביניהו למאן דאמר מלהחלו אפי' גוסס. פי' דהוא נמי חלל מיקרי. למאן דאמר במותם עד שימות אין גוסס לא. ומקשינן ולמאן דאמר מלהחלו הא כתיב במותם ההוא מיבעי ליה לכדר' דתניא ר' אומר במותם אינו מטמא אבל מיטמא בנגעם ובזיבתם. וקשה לרבינו יצחק ז"ל למה לי קרא פשיטא דאפי' לנגע וזיבה דלאו דאביו אינו מוזהר, דאינו מוזהר [אלא] על טומאת מת ואבר מן החי, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבוא, ובתורת כהנים יש [ספרי נשא פיסקא כ"ו], במותם לא יטמא, אבל יושב בהספד ובשורה. ואקשינן ולמאן דאמר במותם הא כתיב להחלו. פי' דאייתר לרבות גוסס. ופרקינן להחלו להכי הוא דאתא מי שאינו מחולל יצא מי שמחולל ועומד. ואקשינן ולמאן דממעט גוסס מלהחלו הא מיבעי ליה להאי סברא. ודחינן אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו שמעת מינה תרתי. מתיבי האדם אשר ימות אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס. פי' וקשיא לריש לקיש דאמר דלמאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס מטמא, והכא קתני דגוסס אינו מטמא. ופי' מגוייד לשון [דניאל ד'] גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב. ופרקינן לענין טמויי עד דנפקא נשמה לא מטמא לענין אתחולי הא אתחיל ולוקה. פי' דנהי דאינו מטמא עד שימות, מכל מקום נדרוש לאו דלא יטמא כאלו סמכו למלת להחלו, והרי הוא כאלו כתב לא להחלו, לאזהורי אף על גוסס משום חילול. והוה מצי לשנויי דהך בריתא כר'. פסק. מהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר עד שימות. ומיהו בעל הלכות גדולות גריס אביי במקום ר' יוחנן ורבא במקום ריש לקיש, ולפי זה הלכה כרבא לגבי אביי, ולרבא פליגי ר' ורבנן בגוסס, ואין הלכה כר' מחביריו. וכהן יהא לפי זה מוזהר על הגוסס.
<h2>דף מג:</h2>
אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו. פירוש בכהן הדיוט מיירי שמותר ליטמא לאביו, ולא בכהן גדול ונזיר. מאי טעמא דאמר קרא [ויקרא כ"א] לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אמר ליה רב המנונא אלא מעתה קא אזיל בפקתא דערבות. פי' בקעה שהיו בה ליסטים. ופסקוה גנביה לרישיה דאבוה הכי נמי דלא מיטמי ליה אמר ליה מת מצוה קא אמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן. ומקשינן והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו. כלומר שיש לו קרובים אין זה מת מצוה. והאי הא אית ליה ברא. פי' שיכול לשכור אחרים שיתעסקו בו, ואם כן אין זה מת מצוה, ואם כן אינו יכול ליטמא לו מטעם מת מצוה, כיון דיש לו בן, ולא מטעם אביו כיון שהוא חסר. ופרקינן האי נמי כיון דאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי. דלא שכיחי אינשי התם. ולענין כהן הבא ליטפל במת מצוה אם יש שם ישראל שיוכל ליטפל בו אפי' אינו קרובו לא יטפל בו הכהן כדאמרינן בפרק כהן גדול [מ"ז ע"א] כה"ג ונזיר יטמא [נזיר ואל יטמא כ"ג וכ"ש כהן וישראל יטמא] ישראל ואל יטמא נזיר. מיתיבי לה יטמא. פי' גבי אחותו כתיבי בכהן הדיוט לה הוא מיטמא [ואינו מיטמא] לאיבריה. פי' לא לאבר מן החי דאחותו, ולא לאבר מן המת. לפי שאינו מיטמא לא לאבר מן החי דאביו ולא לאבר מן המת דאביו. כלומר אפי' לאביו אינו מיטמא לאיבריו, דכתיב לאביו בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. וכל שכן לאחותו שאינו מטמא לאיבריה. אבל מחזר הוא על עצם כשעורה. דאביו. מאי מחזר לאו דמיחסר פורתא. פי' קמ"ל שאע"פ שאינו יכול ליטמא לכתחלה לאבר של אביו מכל מקום אם נטמא כבר לגוף אביו (לא) יטמא לעצם כשעורה. אלמא דאף כשאביו [חסר עצם] כשעורה הוא, יכול להטמא לו, שעל ידי כך מותר לחזר גם על העצם. ופרקינן ההיא ר' יהודה היא. פי' אבל רב חסדא סבירא ליה כרבנן דאמרי דאינו מטמא לאביו חסר. דתניא ר' יהודה אומר לה יטמא לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו. פי' על ידי חזרה, שניטמא כבר לגוף אביו, מותר אחר כן ליגע באבר אביו. דליכא למימר אבל מיטמא הוא בלא חיזור, דהא תניא לעיל אבל מחזר על עצם כשעורה דוקא מחזר, ואוקימנא כר' יהודה. ותו דאם כן דלר' יהודה אפי' לכתחלה נמי מיטמא לאבר מן המת. אפי' לאבר מן החי נמי ליטמא, דאין סברא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת אלא מהאי טעמא שכבר ניטמא [ל]שאר הגוף. ובסופא דההיא דלעיל תניא בתורת כהנים [אמור פרשתא א' הי"ג יעו"ש בר"ש] ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה, ודבר תמה הוא דמוקמינן לה כר' יהודה, ומדאיירי ר' יהודה בסופא, מכלל דרישא לאו ר' יהודה. ויש לומר כולה ר' יהודה היא.
ומקשינן והא תני רב כהנא ברבי ר' אליעזר בן יעקב. שהיתה משנתו קב ונקי, ותני שמיטמא לאביו חסר, ואיך פליג רב חסדא. לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה. פירוש אבר מן החי ואפי' לאבר מן המת. פרט נמי לכזית מן המת וכזית נצל. פי' מיחל וליחה היוצאה מן המת. ומלא תרווד רקב. פי' מלא (קב) [כף] עפרורית ורקבון גוף של מת. יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב מניינו. פי' רוב מנין רמ"ח איברים שבאדם דהיינו קכ"ה. ולרוב בניינו. [פי'] שני שוקיים וירך אחד או שני יריכים ושוק אחד. כשהוא אומר אמור ואמרת. דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת. הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת. שתוכל ליטמות וסברא הוא להעמיד אמור ואמרת אאחותו דאיירי ביה לה למעוטי איבריה, ואתא אמור ואמרת לומר שיכול להטמא לרוב בניינה ורוב מניינה של אחותו. יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ורוב בניינו ורוב מניינו של אחרים. פי' של קרובים אחרים שהתיר הכתוב ליטמא להם כגון אביו ואחיו. אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו. שמוטל עליו לקברה ומצווה הוא ליטמא לה. ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה אף לקרובים אחרים כן דמטמא לשדרה וגולגולת ורוב בנין. אלמא דמיטמא לאביו חסר. ויש מפרשים שגופה תלוי בשדרה וגולגולת, מכל מקום קשיא לרב חסדא דאמר דאינו מיטמא לאביו כשהוא חסר, והכא קתני דמיטמא.
<h2>דף מד.</h2>
ופרקינן הא נמי כר' יהודה ורב חסדא דאמר כהאי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגנזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים. פי' שאל להם אם היה מותר ליטמא לו שהיה רוצה לקברו בקברי אבותיו. ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ולאחר שלש שנים ודאי לא היה שלם. ופוסקין שכן הלכה דכהן אין יכול ליכנס ולעבור על הקברים לקבור את אביו. לא מיבעיא אם אינו נושא ארון אביו, אלא אפילו נושא ארון אביו אסור. ואע"פ שאמרנו למעלה דבחיבורין אינו לוקה על מת אחר, נהי דלא לקי מיהו איסורא איכא. ואפי' אם הוא מותר לילך, מכל מקום לחזור אסור. אבל אם הקבר יחידי, מותר לילך שם עד שיקבר, אבל לחזור פעם אחרת אחר קבורה לבכות על הקבר אסור. ונראה דקיימא לן דבזמן שהוא חסר אין מיטמא לו, כיון דרב חסדא שהוא אמורא הוא סבור כן. וצריך הכהן ליזהר שלא [יטמא] לקרובו הרוג, כל זמן שחסר לו אפי' עצם כשעורה. דהכי משמע לעיל דאפי' בעצם כשעורה הוי חסר ואינו מיטמא לו.
מתניתין. שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן חומר בטומאה ובתגלחת מן היוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרין. פי' טומאה סותרת דכתיב [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו. ותגלחת אם גילח בתוך ימי נזירותו סותרת שלשים, משום דבעינן כדי גידול שער של סתר נזירות וליכא, הילכך סותר שלשים יום. והיוצא מן הגפן אינו סותר. פי' שאם שתה יין או אכל מכל היוצא מן הגפן, מלקא הוא דלקי, אבל אינו סותר כלום ואפילו יום אחד. חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו. אפי' במקום מצוה כדאמרינן לעיל [ג' ע"ב] לאסור יין מצוה כיין הרשות. וטומאה [ותגלחת] הותרה מכללה. שהרי נזיר מותר ליטמא למת מצוה. ותגלחת נמי הותר מכללו, דנזיר מצורע מותר לגלח בתער כדילפינן לעיל [מ"א ע"א] מראשו. חומר בטומאה מבתגלחת שטומאה סותרת הכל וחייבין עליה קרבן. פירוש אחר שהזה שלישי ושביעי, מביא אשם ושתי תורים, למיחל עליה נזירות בטהרה. והתגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן. פי' תגלחת אם גילח בימי נזירותו אינו סותר אלא שלשים בנזירות מרובה, אבל שלשים סותר, דבעינן גידול שער, ואין גידול שער פחות משלשים. ואין חייבין עליה קרבן, דלא הצריכו הכתוב להביא קרבן אלא מונה שלשים. ובנזירות מועטת אם (ניטמא) [גילח] סותר כל הימים שעשה ובנזירות מרובה [אינו] סותר אלא אם (כן) [לא] ישארו שלשים יום (או) [אז] יוסיף על נזירותו עד שישלים שלשים אחר תגלחתו. תימה אמאי לא תנא במתני' חומר בתגלחת מטומאה ויין, שבתגלחת עשה בה מגלח כמתגלח, דכתיב [שם] תער לא יעבור על ראשו, קרי ביה לא יעביר כדאיתא בגמרא. מה שאין כן בטומאה ויין.
גמרא. אקשינן וטומאה לא תותר מכללה מקל וחומר מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה. ופרקינן אמר קרא [במדבר ו'] לאביו לא יטמא לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. אקשינן [ויין] יותר מכללו. פי' למי שנשבע שישתה יין. מקל וחומר מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה (אבל) [אצל] מת מצוה. יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו. אצל מי שנשבע שישתה יין. ופרקינן אמר קרא [שם] מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות. אלמא לא הותר מכללו. ואקשינן ויין יסתור את הכל מקל וחומר מטומאה ומה טומאה שהותרה מכללה סותרת הכל יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. פי' וליכא למיפרך מה לטומאה שכן מביא קרבן, דאיכא למימר תגלחת יוכיח, שאין מביא קרבן וסותר. ומהדרינן אמר קרא [שם] והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר. פי' האי כי טמא נזרו מיותר הוא דכבר כתב וטמא טובא. ואקשינן ותו ותגלחת תסתור את הכל קל וחומר מטומאה ומה טומאה שלא עשו בה המטמא כמיטמא. פירוש שהמטמא את הנזיר אינו לוקה כמו נזיר המטמא עצמו. תגלחת שעשה בה מגלח כמתגלח. שאדם המגלח את הנזיר לוקה כנזיר עצמו כדאמרינן בסמוך. אינו דין שיסתור את הכל. וקשה מה לטומאה שכן מביא קרבן. אי נמי טעון הזאה שלישי ושביעי. ומהדרינן אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו מיעוטא הוא טומאה סותרת את הכל ואין תגלחת סותרת הכל אלא שלשים יום בלבד. אקשינן תו וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום עשו בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא. ומהדרינן אמר קרא וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו קא מזהיר רחמנא מליטמא, ולא הזהיר לאחרים מלטמאו. אקשינן תו ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח מקל וחומר מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הכל לא עשו בה מטמא כמיטמא תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים לא כל שכן שלא נעשה בה מגלח כמתגלח. ומהדרינן אמר קרא [שם] תער לא יעבור קרי ביה לא יעבור ולא יעביר לו אחר. אקשינן תו ותגלחת לא תותר מכללה קל וחומר מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה. ומהדרינן אמר רחמנא ראשו ואמר רחמנא זקנו. פי' ואוקימנא לעיל [מ"א ע"א] ראשו לנזיר מצורע, דסתמא קאמר רחמנא ראשו במצורע, ואפי' הוא נזיר במשמע. אלמא תגלחת הותרה מכללה. ומקשינן תו ותגלחת לא תסתור ולא כלום קל וחומר מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור. פי' ואם תאמר טומאה תוכיח שהותרה מכללה וסותרת. יש לומר מה לטומאה שכן סותרת הכל. ומהדרינן בעינן גידול שער ביום ראוי לתגלחת והא ליכא. ומקשינן תו ויין יסתור שלשים קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת שלשים יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. פי' שלשים יום, אבל לגמרי אי איפשר שיסתור, דהא ממעטינן לעיל טומאה סותרת ואין היין סותר. ומהדרינן מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאי שערו. פי' מידי הוא טעמא דתגלחת סותרת שלשים, אלא משום דבעינן ביום שמגלח שיהיה לו גידול השער של שלשים יום. הכא גבי יין אמאי יסתור, הא קאי שערו וראוי הוא לתגלחת, הילכך אינו סותר.
<h2>דף מד:</h2>
מתניתין. תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי. כדין כל טמא מת. ומגלח. דכתיב [במדבר ו'] וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. ודוקא אחר הזאה שהזו עליו וטבילה דכתיב ביום טהרתו אחר שנטהר שאם לא הזו עליו לא היה מגלח, כך פירש"י ז"ל בפי' התורה. ומביא קרבנותיו בשמיני. פי' אחר שטבל והעריב שמשו בשביעי, דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. דבשביעי אי איפשר לו להביא לפי שהוא מחוסר (כפרה) [הערב שמש]. ואם גילח בשמיני. פירוש שאיחר גילוחו יום אחד וטבל והעריב שמשו בשביעי. מביא קרבנותיו בו ביום. כלומר בשמיני עצמו. דברי ר' עקיבא אמר לו ר' טרפון מה בין זה למצורע. פי' דכתיב [ויקרא י"ד] והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וביום השמיני יקח שני כבשים וכבשה, ושמעתי ממך דמצורע אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי, ואם כן ניגמור נזיר מיניה. א"ל ר' עקיבא שזה טהרתו תלויה בימים. פי' נזיר טמא תלוי במנין שבעה ימים, דכי הזו עליו שלישי ושביעי וטבל בשביעי והעריב שמשו טהור הוא, דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו, דמשמע דביום השביעי מיטהר אפי' לא גילח, מדקרי ליה יום טהרתו, שטובל בו ביום וממתין עד שיעריב שמשו, ומביא קרבנותיו בשמיני דכתיב וביום השמיני יביא שתי תורים. הילכך אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום, דכבר טהר (לה) מבערב אע"פ שלא גילח אתמול (אמר אביי לא קשיא כלומר לעולם קבלה והדר ביה ר' טרפון היכא דטבל בשביעי אבל טבל בשמיני אפי' ר' עקיבה מודה דטעון הערב שמש ובריתא דתני הלל בטבל בשמיני). ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואינו מביא את קרבנותיו אלא אם כן העריב שמשו. אחר תגלחתו כי אחר שגילח זקוק הוא לטבול ולהערב שמשו, כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר, הילכך אם גילח בשמיני, זקוק הוא עדיין להעריב שמשו בשמיני, ובתשיעי מביא קרבנותיו אחרי שהעריב שמשו, ואם יביא אותם בשמיני בעצמו נקרא טבול יום.
גמרא. קבלה מיניה. ר' טרפון מר' עקיבה, דנזיר שגילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום. או לא תא שמע דתני הלל גילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי. פי' וקים ליה לתלמודא דגבי נזיר מיתניא. והשתא בשלמא אי לא קבלה מיניה הא מני ר' טרפון. אלא אי אמרת דקבלה מיניה, לכולי עלמא ליתי קרבנותיו בשמיני. אמר רבה לא קשיא הא דטביל בשמיני הא דלא טביל בשמיני. [כלומר לעולם קיבלה והדר ביה ר"ט היכא דטבל בשביעי, אבל טבל בשמיני אפי' ר' עקיבה מודה דטעון הערב שמש. ובריתא דתני הלל בטבל בשמיני] פי' הך דתני הלל מיירי כשהמתין לטבול עד שמיני, דהואיל וקפיד רחמנא שיביא נזיר קרבנותיו בטהרה, בעודו טבול יום לא יביא קרבנותיו.
אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתיבי וקא אמרי הא דתניא ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן [ויקרא ט"ו] אימתי הוא בא בזמן שטבל מבעוד יום ועשה הערב השמש, טביל והעריב שמשו אין לא טביל לא אלמא קסבר טבול יום של זב כזב דמי. פי' טבול יום דזב, אפי' דזב בעל שתי ראיות, שאינו מחוסר כפרה, כזב דאמי. דהאי קרא כתב גבי זב בעל שלש ראיות, דכתיב [שם] וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו יביא שתי תורים ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד אימתי הוא בא בזמן שטבל מבעוד יום והעריב שמשו. ובתורת כהנים שנויה כך, יכול יטבול בו ביום. פי' שיוכל להמתין מלטבול עד יום שמיני, ת"ל ובא לפני ה' [זה] שער ניקנור, כיצד הוא בא אלא אם כן יטבול מבעוד יום ועשה הערב שמש. שער ניקנור הוא שער עזרת נשים, ועד שם מחנה לויה, כדאמרינן בפסחים בפרק ואלו דברים [פ"ה ע"ב] שער ניקנור לא נתקדש, פי' כדין מחנה שכינה, ויש לו דין מחנה לויה. ועל כרחין האי לפני ה' היינו שער ניקנור. דאין לומר לפני ה' בעזרה ממש, שהרי מחוסר כפורים הוא, ואמר בסמוך עוד טומאתו לרבות מחוסר כפורים שחייב כרת אם נכנס למחנה שכינה. ומדכתיב ובא לפני ה' ביום השמיני, מכלל דקודם יום השמיני אסור הוא ליכנס אע"פ שטבל, אלמא קסבר טבול יום דזב כזב דאמי. ואפי' טבול יום דזב בעל שתי ראיות, הואיל וטומאה יוצאה עליו מגופו, אע"פ שאינו מחוסר כפורים, אסור ליכנס במחנה לויה. כיון דנפקא ליה מהאי קרא, דוכי יטהר הזב מזובו, והאי קרא מיירי בזב בעל שתי ראיות, דאינו טעון קרבן, דדרשינן מזובו מקצת זובו וספר. ואמינא להו אנא. אלא מעתה לפי סברתכם שאתם אומרים [דמה] שאומר בבריתא אימתי הוא בא בזמן שטבל מבעוד יום ועשה הערב שמש, היינו משום דכתיב ובא לפני ה' בתר וכי יטהר. גבי נזיר טמא נמי דכתיב וגלח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו, וביום השמיני יביא שתי תורים אל הכהן אל פתח אהל מועד הכי נמי אימתי הוא מביא כשטבל ועשה הערב שמש, הא בלא הערב השמש לא. מכדי שערי ניקנור היכא קיימי במחנה לויה וכי [טמא] (ב)מת [אסור ליכנס במחנה לויה] והא תניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו שנאמר [שמות י"ג] ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחנה לויה. אלא כי נקט וביום השמיני יביא, להודיענו זמן הבאת קרבנותיו בא, ולא לאוסרו מלהכנס שם קודם לכן.
<h2>דף מה.</h2>
אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי. פי' טבול יום דזב בעל שתי ראיות, דכיון שטבל מותר ליכנס במחנה לויה. ודוקא בזב בעל שתי ראיות דאינו מחוסר קרבן, אבל זב בעל שלש ראיות לא. והיינו דקאמר ואפ"ה כיון שמחוסר כפרה לא עייל, כלומר הא טבול יום דבעל שלש ראיות אע"פ דלאו כזב דמי, אפ"ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל. וקרא דוכי יטהר הזב דכתיב ביה ובא לפני ה', בזב בעל שלש ראיות כתיב, דהוא מחוסר כפרה אע"פ שטבל והעריב שמשו. ואי במחנה לויה קאי אמאי קרי ליה אהל מועד. פי' אם כן דטבול יום דזב בעל שלש ראיות אינו מותר ליכנס למחנה לויה, אמאי קרי ליה אהל מועד, דכתיב ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד. ואמרינן דלהכי קריה אהל מועד, להקיש כניסת מחנה לויה לכניסת אהל מועד. למימרא מה התם. באהל מועד. מחוסר כפורים לא עייל. אפי' העריב שמשו. אף הכא נמי במחנה לויה מחוסר כפרה כגון זב בעל שלש ראיות לא עייל. ואהל מועד מנא לן דכתיב [במדבר י"ט] טמא יהיה. בפרשת פרה אדומה בענין טמא מת לרבות טבול יום שאסור ליכנס במחנה שכינה. עוד טמאתו בו לרבות מחוסר כפרה שאסור ליכנס במחנה שכינה. ואית נוסחי דגרסי אלא אמר אביי טבול יום דזב כזב דמי וה"פ טבול יום דזב בעל שלש ראיות כזב דאמי, ואסור ליכנס במחנה לויה כזב. אבל זב בעל שתי ראיות, טבול יום דידיה, מותר במחנה לויה, ואי במחנה לויה קאי, פירוש טבול יום דזב בעל שלש ראיות אמאי קרי ליה אהל מועד למימרא וכו'.
מתניתין. תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהן. פי' ובזה מותר לשתות יין. ובגמ' מפרש טעמא. ואע"ג דבעלמא חטאת קודמת, הכא שלמים עיקר שנותן שערו תחת סיר השלמים. דברי ר' יהודה רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת. פי' עד שישחט החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום. דכתיב [ויקרא ה'] והקריב (משם) [את אשר ל]חטאת ראשונה. ואם גילח על אחת משלשתן יצא. פי' דליכא קראי לעיכובא. רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש. פי' הפרישם סתם דלא אמר אלא אלו לנזירות, כל אחת ואחת נקבעת למה שהיא ראויה. הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים. כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים.
גמרא. תנו רבנן [במדבר ו'] וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר. שנאמר בהן פתח אהל מועד דהיינו שלמים, דכתיב בהו [ויקרא ג'] ואם זבח שלמים קרבנו ושחטו פתח אהל מועד ואמרינן [זבחים נ"ה ע"ב] שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות היכל פסולין. או אינו אלא שיגלח פתח אהל מועד ממש. דהיינו בעזרה. אמרת אם כן הרי זה דרך בזיון ר' יאשיה אומר אינו צריך. כלומר אינו צריך פסוק לזה ומסברא ילפינן לה [הרי] הוא אומר [שמות כ'] ולא תעלה במעלות על מזבחי קל וחומר לדבר בזיון ובזיון הוא שיעמוד כך מגולח פתח אהל מועד. ר' יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים במי שמחוסר לקיחה ונתינה ולא במי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. פי' ואם יגלח בעזרה יהיה מחוסר הבאה, מפתח אהל מועד, עד מקום שהוא מבשל השלמים בלשכת הנזירים שבעזרת הנשים, אלא בלשכת הנזירים היה מגלח, ושם היה מבשל השלמים. אבא חנן אומר משום ר' אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח. כלומר על כרחיך לאו פתח אהל מועד ממש, דאם כן הוה ליה דרך בזיון, ולא אתי קרא לומר שמגלח על השלמים, אלא אחטאת הוא מגלח. וקרא דכתיב פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח [ו]כל זמן שאינו פתוח אינו מגלח. ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד נזיר ולא נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. פי' ופליג אכולהו, דסבירא ליה מדממעט קרא נזירה, על כרחין הוי פתח אהל מועד ממש. דאי במדינה תגלח במקום צנוע ולא יראוה פרחי כהונה. ולא סבירא ליה נמי משנה דמדות [פ"ה מ"ה] דקאמר לשכת נזירים ששם מגלחין. אמרו לו לדבריך (שוטה) [סוטה] דכתיב בה [במדבר ה'] והעמידה לפני ה' ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר להן זו כוחלת ופוקסת. היינו הנזירה. וזו דהיינו סוטה אינה כוחלת ופוקסת. פי' אלא עומדת בניוולה כדכתיב [שם] ופרע את ראש האשה.
<h2>דף מה:</h2>
היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד. שהשלמים בו. ואם גילח במדינה. שרשאי הוא לגלח במקום שירצה. ובגמ' מפ' טעמא. לא היה משלחו תחת הדוד. דכתיב [במדבר ו'] וגלח פתח אהל מועד ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. בד"א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה לא היה משלחו תחת הדוד. של אשם ושל חטאת העוף. פי' אפי' גלחו בעזרה, כגון שאיחר תגלחתו עד יום שמיני, שהיה רשאי ליכנס לעזרה שכבר העריב שמשו, דלא כתיבא נתינת שער תחת הדוד אלא בטהור. ר"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד. פי' בין נזיר טהור במקדש ובמדינה ונזיר טמא. חוץ מטמא שבמדינה בלבד. פי' דטמא שגילח במדינה שערו נקבר כדאיתא בגמ' וכן בפ' בתרא דתמורה [ל"ד ע"א]. וצ"ע מנא לן דנקבר.
ונוטל שער ראשו ומשלח תחת הדוד של שלמים פי' סיומא דבריתא הוא. ואם שלח תחת הדוד של אשם יצא. ואקשינן אשם בנזיר טהור מי איכא אמר רבא ואם נזיר טמא הוא משלח תחת הדוד של אשם. ת"ר ואחר כך נוטל את הרוטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת [דוד] של שלמים ואם שלח תחת הדוד של חטאת יצא מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא [במדבר ו'] וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים מזבחו יהיה תחתיו. פי' מיתורא דזבח דרשינן הכי, תחת דוד השלמים יתן מן הזבח דהיינו מן הרוטב, מדסמך זבח לתחת משמע דתחת השלמים יתן מן הזבח. ואם שלח תחת דוד של חטאת יצא מאי טעמא אמר קרא זבח לרבות חטאת ואשם והא אפיקתיה להאי זבח לרוטב אם כן לימא קרא מרוטב השלמים מאי מזבח השלמים ש"מ לרבות חטאת ואשם ואימא כוליה לחטאת ואשם הוא דאתא. ומהדרינן אם כן לימא קרא שלמים וזבח מאי זבח [השלמים] שמעת מינה תרתי. ת"ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מן הנזיר הטמא שגילח במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר' יהודה וחכמים אומרים טהורים כאן וכאן. פי' במקדש ובמדינה. היו משלחין ובנזיר טמא כאן וכאן לא היו משלחין ר' מאיר אומר הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו.
מתניתין. היה מבשל את השלמים או שולקן. פירוש שליקה הוי יותר מבישול. כהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחת ונותן על כפי הנזיר ומניף ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין. והוא הדין באימורין נמי מניף וחזה ושוק כשאר שלמים, אלא דלא חשיב האי תנא אלא מה שלא היה בשאר שלמים, וגם בפסוק לא הוצרך להזכיר חזה ושוק, אלא לפי שהוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש בהפרשת זרוע, הוצרך להחזירו לכללו לתנופת חזה ושוק. ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים. פי' דהיינו חטאת או עולה או שלמים. הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.
<h2>דף מו.</h2>
גמרא. ת"ר [במדבר ו'] ואחר ישתה הנזיר יין [אחר המעשים כולן דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי מ"ט דרבנן כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין] וכתיב התם [שם] אחר התגלחו את נזרו מה התם אחר מעשה יחידי. פי' דנהי דכתב אחר קרבנות, מיהו קרא דאחר ממעשה יחידי קאמר דהיינו אחר תגלחת, אף כאן אחר מעשה יחידי. ואימא עד דאיכא תרויהו. פי' תגלחת וקרבן. ומהדרינן אם כן ג"ש למה לי. פירוש דלמעט תנופה לא צריך קרא, דבלא קרא ידעינן דאין תנופה מעכבת, דשיירי מצוה היא. אמר רב תנופה בנזיר מעכבת. פי' דאם לא הניף אסור לשתות יין. ומתמהינן אליבא דמאן אילימא אליבא דרבנן השתא תגלחת, שהיא בגוף הנזיר. אמרי רבנן דלא מעכבא, תנופה, שאינה מעכבת בשום מקום, מיבעיא, דלא מיעכבא דהויא שיירי מצוה. ואלא אליבא דר' אליעזר פשיטא דמעכבא דהא אמר ר' אליעזר אחרי מעשים כולן. ומהדרינן מהו דתימא כיון דלענין כפרה שיירי מצוה היא לא תעכב קמ"ל דמעכבא לר' אליעזר.
<h2>דף מו:</h2>
ואקשינן ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים בין שאין לו כפים. פי' ומשמע ליה הכי כי היכי דכי אין לו כפים לא מעכבא ביה תנופה הכא נמי ביש לו לא מעכבא. ומתני' על כרחין כר' אליעזר אתיא, ואשמועינן דלא מעכב. דאי כרבנן פשיטא דלא מעכב, דהא אמרינן אחר מעשה יחידי, ולמה לי היקשא דהכא. אלא לאו אתא למימר דאפי' לר' אליעזר לא מעכבא. דליכא למימר דהכי קאמר כי היכי דיש לו כפים מעכבי, הכי נמי כי אין לו וכר' אליעזר. דאם כן למה לי היקשא לישתוק מיניה וממילא ידענא דמעכבא. אלא על כרחיך כי היכי דאין לו אינו מעכב, כך יש לו אינו מעכב וכר' אליעזר, וקשיא לרב דאמר דלר' אליעזר מעכבא. ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער אינו מעכב. הא ודאי ליתא לדר' אליעזר, דהא אמר אחר המעשים כולם, ולרבנן נמי פשיטא דאינו מעכב, דהא אמרי אחר מעשה יחידי. אלא ודאי הכי קאמר מה יש לו שער צריך לגלח לרבנן למצוה ולר' אליעזר לעכב, כך כשאין לו שער צריך להעביר תער על מקום השער. והילכך בריתא דיש לו כפים נמי בא להשוות אין לו כפים ליש לו כפים, לומר דבשאין לו כפים צריך להניף בזרועו, לר' אליעזר לעכב ולרבנן למצוה. וניחא שפיר לרב דאמר לר' אליעזר תנופה מעכבת. והתניא. פי' בניחותא. נזיר ממורט בית שמאי אומר אינו צריך להעביר תער על ראשו וב"ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו ואמר ר' אבינא מאי אינו צריך דב"ש אינו צריך ואין לו תקנה הא לב"ה יש לו תקנה והיינו דר' פדת דאמר ר' פדת ב"ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד. פי' והתניא סיוע לדברינו, דבאין לו שער, שייך שפיר העברת תער כמו ביש לו, כשנויי דשנינן הבריתות לרב. דתניא נזיר ממורט ב"ש אומרים וכו' ואמר רבינא וכו' כל זה ממילתיה דמאן דאמר והתניא. ולר' אבינא מאי אינו צריך דב"ש אין לו תקנה, דסברי דכיון דאין לו שער, אי איפשר לו להעביר תער במקומו, ואם העביר אינו מועיל לו כלום. דסבירא להו לב"ש, כר' אליעזר דאמר דמצורע שאין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית, ולא אמרינן יתן על מקומו ודיו. ולב"ה יש לו תקנה, וצריך להעביר תער על מקום השער, אלמא אין לו שער זקוק לתער כאלו יש לו שער. ואם כן כך יש לנו לפרש דכותה למעלה, דאין לו כפים צריך להניף בזרועו, כמו ביש לו כפים, לר' אליעזר לעכב וכדשנינן לרב. מאי ר' אליעזר דתניא אין לו בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית. פי' משום דבעינן [קרא] כדכתיב. דברי ר' אליעזר ר' שמעון אומר יניח על מקומו. פי' על מקום הבהן. וחכמים אומרים יניח על של שמאל ויוצא.
לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב תנופה בנזיר מעכבת אליבא דמאן אילימא אליבא דר' אליעזר פשיטא דהא אמר ר' אליעזר אחר המעשים כולם ואלא אליבא דרבנן השתא יש לומר תגלחת אמרי רבנן דלא מעכבא תנופה מיבעיא. ואקשינן ואי [אליבא] דר"א. דאע"פ שלא פירשו התלמוד, אמת הוא דכר' אליעזר אתיא, וכדלעיל ומהו דתימא כיון דלענין כפרה שיירי מצוה הוא לא ליעכיב קמ"ל. ומקשינן ולרבנן לא מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים בין אין לו כפים. ועל כרחין אתא לומר דמעכב, דכשם שאין לו כפים מעכב מסתמא, משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, אף יש לו כפים מעכב. ולר' אליעזר לא איצטריך, דנפקא ליה מאחר כל המעשים כולן. אלא כי איצטריך לרבנן. ושמע מינה דבתנופה מודו רבנן דמעכבת. דאע"ג דאמרי אחר מעשה יחידי, באחד מן הדמים קאמר כתקנו דהיינו זריקה ותנופה, אבל תנופה מעכבת, מדכתיב זאת תורת הנזיר, ולאפוקי תגלחת דלא מעכבא. ואלא הא דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער הכי נמי דמעכב. בשאין לו שער שיגלח, והא על כרחין לרבנן תגלחת לא מעכבא, דהא אמרי אחר מעשה יחידי. אלא על כרחין לרבנן, הכי תפרש כי היכי דיש לו שער אין תגלחת מעכב, הכי נמי באין לו שער אין תגלחת מעכב. ואתיא כרבנן דאמרי תגלחת לא מעכבא, דלר' אליעזר ודאי תגלחת מעכבא. והתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו וב"ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו ואמר ר' אבינא מאי צריך לב"ה צריך ואין לו תקנה. דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. הא לב"ש יש לו תקנה. פי' וקס"ד דלב"ש יש לו תקנה בלא כלום, ומנא להו לבית שמאי האי סברא, והא ראוי לבילה בעינן, אלא ודאי טעמייהו מהאי קרא דזאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו שער, וסבירא להו דהכי קאמר כשם שיש לו שער אינו מעכב כרבנן, דהא תגלחת לא מעכב, כך אין לו שער אינו מעכב, אע"ג דאינו ראוי לבילה. דהא ליכא למימר דאתיא כב"ה דאמרי צריך ואין לו תקנה, והכי קאמר כשם שאין לו שער אין לו תקנה, אלא אם לא העביר, כך יש לו שער אין לו תקנה אם לא העביר, וכר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא. דאם כן למה ליה למילפא מזאת תורת הנזיר, מאחר כל המעשים כולן נפקא ליה, אלא ודאי כדפרישנא מה יש לו שער אין גילוח מעכב כרבנן, הכי נמי אין לו שער אין תגלחת מעכב. ואם כן הך דכפים נמי נפרש, מה יש לו כפים אין תנופה מעכבת, הכי נמי אין לו כפים אין תנופה מעכבת. ולב"ה אין לו תקנה, משום דבעיא ראוי לבילה. ופליגא דר' פדת. פי' זה שאמר ר' אבינא דלב"ש נזיר ממורט יש לו תקנה, פליגא דר' פדת, דאמר ב"ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד, ור' אליעזר הא אמר דאין [לו] טהרה עולמית. ואנן אמרינן דלב"ש יש לו תקנה, ואינו צריך להעביר תער כלל.
מתניתין. גילח על הזבח. פי' על השלמים. ונמצא פסול. פי' בעל מום, או נשחט על מנת שיאכל ממנו כזית חוץ לזמנו או חוץ למקומו, או נשפך דמו או יצא, או ניטמא והוא לא ידע וגלח שערו. תגלחתו פסולה. שהרי גילח קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים בהכשר. וסותר שלשים, ויביא קרבן אחר בסוף שלשים. וזבחיו לא עלו לו. פי' שאר הזבחים שהקריב אחרי הפסול והתגלחת פסולה, לא עלו לו. דכיון שהיה צריך לסתור עד שיגדל שערו, וכשהקריב שאר זבחים לא היה ראוי לתגלחת, חשבינן להנך זבחים כאלו הקריבם קודם זמנו תוך מלאת. ויש מפרשים כך ושאר זבחיו שהביא קודם התגלחת, דקודם שנודע שראשון נפסל, לא עלו לו, שלא נראו להביאם, וצריך להמתין שלשים לרבנן, ושבעה לר' אליעזר. גילח על החטאת שלא לשמה ואחר כך הביא את קרבנותיו לשמה תגלחתו פסולה. וסותר שלשים. וזבחיו לא עלו לו. פי' תגלחתו פסולה משום דקיימא לן [זבחים ב' ע"א] חטאת פסולה שלא לשמה. גילח על העולה על השלמים שלא לשמן. פי' אחרי שהקריב העולה והשלמים שלא לשמן גילח, ואחר שגילח על אלו הקריב השאר לשמן. תגלחתו פסולה. ואף על פי שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן החטאת, אפילו הכי כיון דמכל מקום לא (דלא) עלו לבעלים לשם חובה העולה והשלמים, הוה ליה כמגלח על עולה ושלמים של נדבה שלא עשה כלום. וזבחיו לא עלו. ומתני' לא זו אף זו קתני, לא זו נמצא פסול מפסול שלמים הוא דתגלחתו פסולה, אלא אפילו מפסול של נשחט שלא לשמו, ולא בפסול חטאת שלא לשמו, אלא אפי' גילח על עולה ושלמים דכשרין שלא לשמן, כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה, הוי כמגלח בלא דמים. ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו ושאר כל הזבחים עלו לו ואם גילח על שלשתן (תגלחתו) ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה. והא דברי הכל היא. ויביא שאר הזבחים. פי' גילח על שלשתן, אחר שעשה שלשתן (ו)נמצא אחד מהם כשר והאחרים פסולים, תגלחתו כשירה. דהא אם גילח על אחד משלשתן יצא, ויביא שאר זבחים, היינו אותן שנמצאו פסולין.
גמרא. ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו ושאר זבחיו עלו לו אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת קסבר ר' שמעון נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא. פי' מדקאמר שאר זבחים עלו לו, היינו לפי שעלה לו התגלחת, שגילח על העולה ועל השלמים שלא לשמן, והרי עולה ושלמי נזיר ששחטן שלא לשמן הרי הן כנדבה, וקתני דכי גילח עליהן יצא. מאי טעמא דאמר קרא [ויקרא ז'] על זבח תודת שלמיו ולא כתב שלמים. פי' ובא לרבות שלמי נזיר לאקושינהו לשלמים, ולומר דאפי' שלמי נדבה. ויש ספרים שכתב בהן אמר קרא [במדבר ו'] ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב שלמיו. פי' דהוה משמע שלמי נזיר, וכתב שלמים דמשמע כל שלמים, ואפי' שלמי נדבה.
<h2>דף מז.</h2>
מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וניטמא קודם תגלחת ר' אליעזר אומר סותר הכל. פי' אף קרבנו שהביא קודם שניטמא, יחזור ויביא אחר שיטהר, דכיון דתגלחת מעכבת לר' אליעזר, הוי ניטמא קודם גילוח, כאלו ניטמא קודם שהקריב שום דבר מקרבנותיו, והוא הדין דאם נזרקו עליו כל הדמים וניטמא, לר' אליעזר דחוזר ומביא הכל. והכי משמע סוף פרק שני [י"ד ע"ב] דאמר רב חסדא קדש שער בדם דקאמר אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבא, תוך מלאת הוא וליסתור כל קרבנותיו. וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו. שלא הביא קודם שניטמא, ומתי יביא אותם כשיטהר, דהיינו לאחר שבעה. ופי' ויטהר לכשיטהר. והכי איתא בירושלמי [הי"א] כיני מתנית' יטהר ואחר כך יביא קרבנותיו. אבל אותו זבח שבא בהכשר לא יחזור ויביא, אלא אותן שהקריב משניטמא. אמרו לו מעשה במרים התרמודית. פי' מתרמוד היתה. שנזרק עליה אחד מן הדמים ובאו ואמרו לה על בתה שהיא מסוכנת והלכה ומצאתה שמתה ואמרו חכמים תביא שאר קרבנות ותטהר.
מתני' מי שנזרק עליו אחד מן הדמים. כלומר בכשרות, וניטמא במת קודם שהביא שאר קרבנות ר' אליעזר אומר סותר את הכל. וקס"ד סותר כל הימים שמנה. והאמר ר' אליעזר בפ"ק [ו' ע"א] ניטמא לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה ואפי' ניטמא ביום שלשים, דהוי אחר מלאת, דקסבר מקצת יום שלשים [ככולו]. אמר רב מאי סותר דקאמר ר' אליעזר סותר קרבנותיו. שאין אחד מהם מועיל לו כלום דהוי להו כלהו כחד, וכשנטמא קודם שיקריב את כולם, הוי כאלו נטמא שחרית, קודם שהקריב אחד מהן, ולא נראה לתגלחת כל היום, והוי הקרבן שהביא כאלו הביאו תוך מלאת. דיקא נמי. דסותר קרבנותיו קאמר, ובפסידא דקרבנות בלחוד מיירי. מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר אלמא דבקרבנות איירי ר' אליעזר. וקתני נמי במרים התרמודית תביא שאר קרבנותיה ותטהר שמע מינה.
כהן גדול ונזיר אין מטמאין לקרוביהן היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה אומר ר' אליעזר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר. פי' לפי שהוא חמור שמביא קרבן על טומאתו. וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט. פי' אפי' כהן הדיוט דנזיר קל יותר. אמר להם ר' אליעזר יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם. פי' דסתם נזירות אינו אלא שלשים יום. ומכאן יש ללמוד דכהן אינו רשאי להטמא למת מצוה היכא דאיכא שום אדם שיתעסק בו דקאמר הכא דנזיר מיטמא ולא הכהן. גמרא. בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף. פי' היינו רבנן. והוא הדין דהוה מצי למימר דכהן הדיוט נמי עדיף לרבנן. ור' אליעזר סבר נזיר עדיף. האי בשלמא הוי כמו פשיטא לי שהוא בא לשאול בעייא אחר הפשיטא, ואומר פשיטא לי דכהן גדול ונזיר, לרבנן כהן עדיף, ולר' אליעזר נזיר עדיף.
<h2>דף מז:</h2>
משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים משוח בשמן המשחה עדיף. פי' ואם מצאו מת מצוה יטמא מרובה בגדים. דאלו משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצות ואלו מרובה בבגדים לא. ופר הבא על כל המצות היינו פר כהן משיח דכתיב [ויקרא ד'] ואם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. ויש מפרשים דפר כהן משיח היינו פר העלם דבר של צבור שכהן משיח מקריבו ולא מרובה בבגדים, משום דכתיב [שם] ולקח הכהן המשיח מדם הפר. וליתא דבת"כ אמרינן דאפי' כהן הדיוט מקריבו. ומשוח בשמן המשחה זהו כל כהן שהיה קודם שגנז יאשיהו שמן המשחה שעשה משה למשוח המשכן וכליו, ולא יכלו לעשות ממנו אחר כדדרשינן בפ"ק דכריתות [ה' ע"ב] שמן משחת קדש יהיה לי זה ולא אחר. ומיאשיהו ואילך לא היו כהנים גדולים אלא מרובה בבגדים, כלומר שמשמש בשמונה בגדים ולא בארבעה ככהן הדיוט. ודרשינן בפ"ק דמגלה [ט' ע"ב] דמרובה בבגדים כשר לכל דבר העבודות ככהן משיח. ואין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות, דבמקום שיחיד מביא כשבה או שעירה, כהן משיח מביא פר, ומרובה בבגדים מביא כשבה או שעירה כיחיד. ואם תאמר היאך היה ששניהם כהנים גדולים, אם תאמר כגון שאירע קרי בכהן גדול ומינו זה תחתיו ולא נמשח אם כן הראשון הוא חוזר לעבודתו ולא השני [והול"ל כדקאמר בסמוך משוח עדיף משום דחזי לעבודה]. ויש מפרשים כגון שחלה כהן גדול או גלה ומינו מרובה בבגדים ושימש כמה שנים אין מעבירין אותו וזה השני לא נמשח כגון שנגנז שמן המשחה כשמינוהו. מרובה בבגדים ומשיח שעבר. פי' משיח שעבר כגון שאירע קרי בכהן גדול ומינו אחר תחתיו קודם שנגנז השמן זה משיח שעבר. [מרובה] בבגדים עדיף דאלו משיח שעבר לאו בר עבודה הוא. פי' דאינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט, לכהן גדול אינו ראוי משום איבה, ולא לכהן הדיוט לפי שמעלין בקדש ולא מורידין. ואלו מרובה בבגדים עביד עבודה. עבר מחמת קרויו ועבר מחמת מומו. פי' כגון שאירע מום בכהן גדול ומינו אחר תחתיו, וזה האחר אירע בו קרי. זה שעבר מחמת קירויו עדיף דחזי לעבודה למחר כשיטהר וזה שאירע בו מום לא חזי לעבודה עד שיתרפא. ויש מפרשים בשני כהנים הדיוטות אחד בעל קרי ואחד בעל מום בעל קרי עדיף דחזי לעבודה למחר.
איבעיא להו משוח מלחמה וסגן הי מיניהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דילמא סגן עדיף דחזי לעבודה. שנתמנה לכך להיות במקום כהן גדול. ת"ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן. והא דקאמר אין בין משוח מלחמה לסגן. קולי קולי קתני, שאין קולא במשוח מלחמה שלא תהא בסגן אלא הך, שיטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן. אבל חומרי איכא במשוח מלחמה שאין בסגן, דאלו במשוח מלחמה מוזהר בחמשה דברים האמורים בכהן גדול ולא פורע ולא פורם ולא מיטמא לקרובים מה שאין כן בסגן כדאיתא בפרק בתרא דהוריות [י"ב ע"ב]. ואקשינן והא תניא משוח מלחמה קודם לסגן. בפרק בתרא דהוריות [י"ג ע"א] היא שנויה לענין להחיותו. וכי היכי דלהחיותו עדיף, [הכי] נמי לענין מת מצוה. אמר מר זוטרא להחיותו. פי' להקדים לו מזונות או לפקח את הגל מעליהם. משוח מלחמה עדיף דתלוי ביה רבים ולענין טומאת סגן עדיף דתניא ר' חנינא בן אנטיגנס אומר למה תקנו סגן לכהן גדול כדי שאם יארע בו קרי יכנס ומשמש תחתיו.
עד כאן לא פליגי. ר' אליעזר ורבנן דמתני'. אלא בכהן גדול ונזיר כי אזלי בהדי הדדי אבל חד חד בר איטמויי אינון. למת מצוה. מנא הני מילי דת"ר ועל כל נפשות מת לא יבוא. בכהן גדול כתיב. במה הכתוב מדבר ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מיטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מיטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לרחוקים, אלא בקרובים הכתוב מדבר אם כן מה תלמוד לומר לאביו ולאמו לא יטמא לאביו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. פי' דעל כל פנים האי על כל נפשות מת, אפי' בלא ק"ו, אית לן למימר דבקרובים קאמר, דברחוקים לא איצטריך, דפשיטא דלא גרע מכהן הדיוט, דמי הפקיעו ממצות כהן הדיוט, אלא על כל פנים בקרובים קאמר. ולאביו ולאמו בא לומר דמיטמא הוא למת מצוה.
<h2>דף מח.</h2>
לאמו לגזירה שוה לכדר' דתניא. [רבי אומר] גבי נזיר. במותם במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם. פי' דסד"א מצורע חשוב כמת ולא יטמא להם קמ"ל. ולזיבתם אגב ולנגעם נקטיה. ואין לי אלא בנזיר בכהן גדול מנין. שיהא מותר ליטמא בנגעם ובזיבתם. אמרת לא יאמר אמו בכהן גדול שאינו תלמוד שהרי קל וחומר הוא ומה אם במקום שכהן הדיוט מיטמא לאחיו מאביו. פי' דכתיב ביה לאחיו, וקסבר דילפינן אחוה [אחוה] מבני יעקב. אלמא צד אביו חמור, אפ"ה אין כהן גדול מיטמא לאביו. מקום שכהן הדיוט אינו מיטמא לאחיו מאמו. אלמא צד אם קל. אינו דין שכהן גדול אינו מיטמא לאמו. שהרי למדנו דמשפחת אב עדיפא ממשפחת אם, אם כן בתר דגלי קרא שאין מיטמא כהן גדול לאביו, כל שכן שאין מיטמא לאמו. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל בכהן גדול אמו מופנה להקיש לדון ג"ש נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכהן גדול מה אמו האמורה בנזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם [אף אמו האמור בכ"ג במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם]. אשתכח דאביו הנאמר בכהן גדול, בא לומר שמיטמא למת מצוה. ואמו מייתר לגזירה שוה.
אשכחן כהן גדול. שמיטמא למת מצוה. נזיר מנא לן. הוה מצי למימר מג"ש דאמו אמו דאין ג"ש למחצה. דתניא כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה במשמע שנאמר [ויקרא כ"ד] ומכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל נפשות מת בנפש אדם הכתוב מדבר. פי' דבהמה אע"ג דאקרי נפש ואקרי מת דכתיב [שמות כ"א] והמת יהיה לו מיהו לא איקרי [נפש] מת. ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא יבוא בנפשות הטמאות בביאה. כלומר באהל. הכתוב מדבר לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה עד שלא יאמר. האי קרא. יש לי בדין. למשמע דנזיר מיטמא למת מצוה. ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מיטמא למת מצוה נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שמיטמא למת מצוה לא אם אמרת בכהן גדול אינו מביא קרבן על טומאתו תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו הואיל ומביא קרבן על טומאתו לא יטמא למת מצוה ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. או [אינו] לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא לשאר מתים. שאינם קרובים. פי' וקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא, מיתוקם בקרובים. נמצא לפי זה שיהא הנזיר אסור להטמא לקרובים ומותר ברחוקים. והטעם משום דנזיר איקרי קדוש, ומן הדין הזהירה אותו תורה שלא יטמא לקרובים דאית ליה עגמת נפש, אבל ארחוקים דלית ליה עגמת נפש לא הזהירה. אמרת קל וחומר ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים אינו מיטמא לשאר מתים נזיר שאינו מיטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים מה ת"ל לאביו (ולאביו) [ולאמו] לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה.
<h2>דף מח:</h2>
ועד שלא יאמר יש לי בדין. (דנדר) [דנזיר] מיטמא למת מצוה. נאמרו כללות בנזיר. על כל נפשות מת לא יבוא. ונאמרו כללות בכהן גדול. על כל נפשות מת לא יבוא. מה כללות האמורות בכהן גדול לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה [אף כללות האמורות בנזיר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה]. הילכך לאביו מיותר הוא דלגופיה לא איצטריך דמכללות נפקא לן. או כלך לדרך זו. ושפיר איצטריך לאביו לגופיה. נאמרו כללות בכהן הדיוט. לנפש לא יטמא בעמיו. ונאמרו כללות בנזיר. מה כללות האמורות בכהן הדיוט מיטמא לאביו אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו. ואינו אומר לאביו לא יטמא (אלא) להוציא את אחרים. (אמרת ק"ו ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים אם מה) ת"ל לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. ואקשינן האי לאביו מיבעי ליה שאינו מיטמא לאביו ממש. כלומר לגופיה. אלא לאביו לומר שאינו מיטמא לאביו ולאחיו לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לאמו לג"ש לכדרבי. דלעיל. לאחותו לכדתניא לאחותו. דנזיר. מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא. פי' שמצוה היא להיטמא לקרובים, וימנע מעשות פסח, או מעשות מילה שהם חמורים שיש בהם כרת. והוא ישראל ואינו נזיר. אמרת לא יטמא. פי' דסברא הוא דאפי' כהן הדיוט נמי, או ישראל שהיא מצוה להיטמא לקרובים, לא אתי עשה דטומאה דקרובים, ודחי עשה דפסח ומילה שיש בהן כרת. יכול לא יטמא למת מצוה. כלומר אם היה הולך לשחוט פסחו ולמול את בנו. ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. ר' עקיבא אומר נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים. כלומר ובא לאוסרו להיטמא אף (לקדושים) [לקרובים]. לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. ותרויהו צריכי לחדא דרשא כדאיתא לקמן. לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. פי' ולא מצריך קרא לכהן הדיוט ונזיר, דסבירא ליה דהואיל וכהן הדיוט מיטמא לקרובים, דין הוא שיהא כהן הדיוט נזיר לגבי מת מצוה כנזיר גרידא, ולא איצטריך קרא. ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו'. ואקשינן ולר' עקיבה גזירה שוה דרבי מנא ליה. פי' דהא מצריך ר' עקיבה לאביו ולאמו תרויהו למת מצוה. ומהדרינן כיון דאמר מר. כיון דאמר ר' עקיבה. לאחיו אם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה מה לי כהן גדול לחודיה מה לי נזיר [וכ"ג]. פי' כיון דחזינן דכהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה, כל שכן כהן גדול לחודיה דמיטמא למת מצוה. ואם כן לא איצטריך לאמו דכהן גדול להתירו במת מצוה, והרי אמו דכהן גדול מופנה, לגזירה שוה לכדרבי. ואע"ג (דמצות) [דאמו] בנזיר אינו מופנה לר' עקיבה, קסבר מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. ואקשינן ולר' ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנא ליה. כלומר שיהא מיטמא למת מצוה, דלדידיה לא מייתר אחיו דכתיב גבי נזיר, לכהן גדול והוא נזיר, דלית ליה מת אלו הקרובים, ואיצטריך לאביו לגופיה, ואיצטריך לאמו לג"ש לכדרבי, ואיצטריך לאחיו למשרי מת מצוה בנזיר, ואם כן כהן גדול והוא נזיר מנא ליה שיהא מיטמא למת מצוה. ומשני כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה. דהיינו בנזיר לחודיה (ובמת) ובכהן גדול לחודיה. מה לי חד לאו מה לי תרין לאוין. דהיינו כהן גדול ונזיר. אחותו למה לי. פי' נימא מה לי חד לאו מה לי תלתא לאוין דהיינו [נזיר] מילה ופסח, אחותו למה לי. סד"א כי שרא רחמנא מת מצוה בנזיר וכהן (דחד) [דאיסור] לאו הוא אבל מילה ופסח דכרת אימא לא ליטמא למת מצוה קמ"ל.
<h2>דף מט.</h2>
ומקשינן ולר' עקיבה מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ולא שנא כהן גדול והוא נזיר נפקא ליה מלאחיו אם כן לאביו ולאמו למה לי. בכהן גדול, נהי דלאמו איצטריך לג"ש לכדרבי, לאביו [למה] לי(מא), דלגופיה לא איצטריך, דמעל כל נפשות [מת] נפקא דמיירי בקרובים. והוא הדין דקשיא ליה מאביו ולאמו דגבי נזיר למה לי, דתרויהו לא אתי אלא לומר שהוא מיטמא למת מצוה. ופרקינן צריכי דאי כתב רחמנא לאביו לא יטמא ולא כתב לאמו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה לאביו משום דחזקה בעלמא הוא. דסתם בעילות מבעל. אבל אמו דודאי ילידתיה אימא ליטמא לה צריכא ואי כתב רחמנא לאמו ולא כתב לאביו הוה אמינא לאמו הוא דלא יטמא משום דלא אזיל זרעה בתרה אלא בתריה דכתיב [במדבר א'] למשפחותם לבית אבותם משפחת אב קרויה משפחה ומשפחת אם אינה קרויה משפחה אבל לאביו דאזיל זרעיה בתריה אימא ליטמא לה כתב רחמנא לאביו לא יטמא. והשתא דאיכתבי תרויהו דייני שפיר ג"ש, דלישתוק מתרויהו, ונפקא ליה מדדרשינן מת אלו הקרובים.
<h2>דף מט:</h2>
ומקשינן על כל נפשות מת [ויקרא כ"א]. דכהן גדול. למה לי. פי' דאמר [ר' עקיבה גבי נזיר] נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים, על כל נפשות מת דכהן גדול למה לי. ומהדרינן על כל לאפוקי רחוקים. דלא מיטמא להו. מת לאפוקי קרובים. דלא מיטמא להו פי' ולעבור עליהם בשני לאוין חד משום כהן הדיוט וחד משום כהן גדול. נפשות לאפוקי רביעית דם הבא משני מתים שמטמאה באהל. ואסור ליטמא להן. דכתיב נפשות מת. שתי נפשות ושיעור אחד.
מתניתין. על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. פי' בין במגע בין במשא בין באהל. ועל כזית נצל. פי' מיחל כדאיתא בגמ'. ועל מלא תרוד רקב. פי' עפר רקבון המת. ועל השדרה ועל הגלגולת. פי' אע"פ שאין עליהם בשר כלל. ועל אבר מן המת. פי' אע"פ שאין עליו כזית בשר ולא כזית עם בשר גידין ועצמות. [שיש] עליהם בשר כראוי. ומשמע בפ' העור והרוטב [חולין קכ"ח ע"ב] שזהו כל כך בשר שיוכל (האבל) [האבר] לחיות, אם היה מחובר לאדם חי. כלומר שיכול להעלות ארוכה, ואע"פ שאין בו כזית בשר. ועל חצי קב עצמות. כתוב בתוספות ומיירי שהן מרוב בנינו או מרוב מניינו, כגון שיש קכ"ה עצמות שנרקבו, וחצי קב זה יש בו מעט מכל אחד ואחד, והיינו רוב מניינו. ורוב בנינו מפרש לקמן שתי שוקיים וירך אחד. וליכא לפרושי חצי קב עצמות משאר עצמות, שאינן מרוב בניינו ורוב מניינו. דהא באהל נמי לא מטמא, מדלא קתני לה בפ"ק דאהלות בהדי המטמאין באהל. ועל חצי לוג דם. היינו שתי רביעיות. ואע"פ שמיטמא באהל ברביעית, מכל מקום אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג, ושיעורין הלכה למשה מסיני הם. על מגען ועל משאן ועל אהלן. דכל הני, מגלח בכל אלו הלכה למשה מסיני. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. יגלח, אבל באהל אפי' טמויי לא מטמא. על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי (כגון) [כמו] כל טמא מת. וסותר את הקודמין. כדכתיב [במדבר ו'] והימים הראשונים יפלו. ואינו מתחיל למנות. נזירות בטהרה עד שירחץ ביום השביעי אחר הזאה ויעריב שמשו ויביא קרבנותיו ביום השמיני כדאיתא בפרק שלשה מינין [מ"ד ע"ב].
<h2>דף נ.</h2>
גמרא. ת"ר אחר פטירתו של ר' מאיר אמר להם ר' יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחנו בהלכות הן באין דחק סומכוס ונכנס אמר להם כך שנה לנו ר' מאיר על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כעס ר' יהודה אמר להם לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן השתא על כזית מן המת מגלח על מת כולו לא כל שכן אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכיב יהודה כעס תורה מה תהא עליה אמר ר' יוסי לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר ועדיין יאמרו על אבר ממנו מגלח על כולו לא כל שכן. פי' דאבר ממנו אין לו שיעור, דאפי' אין עליו כזית בשר טמא, שהאיברים אין להם שיעור. אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. פי' ואין בו כזית בכולו, דמטעם אבר אינו מטמא, דאבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר גידין ועצמות. ומכל מקום מטמא מטעם מת שלם אע"פ שאין בו כזית בשר ואין בו נמי משום אבר. והא דאמרינן כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה, פי' ר"י דאמתני' דאהלות [פ"ב מ"א] אמרה דקתני המת וכזית מן המת ומוקי לה ר' יוחנן בנפל וכו'. רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ורוב [מניינו] שאין בהן רובע עצמות. פי' הא דקתני על המת, בא לומר שאם יש שם רוב בנינו או רוב מניינו, אע"פ שאין שם אבר שלם, ולא רובע עצמות, ולא בשר כלל, מגלח הנזיר עליו. אבל אם אין שם רוב בנין ורוב מנין אינו מגלח אלא אם כן יש בו חצי קב. ויש ספרים שכתוב בהן רבא אמר לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות. משום דלקמן [נ"ג ע"א] פריך והא אמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגלגלת, ולא מצינו שאמרה רבא אם לא אמרה כאן. ולא נהירא דהיכי מצינן למימר דבמת דמתני' מיירי בשדרה וגלגלת, והא קתני ליה במתני' על השדרה ועל הגלגלת. ונראה טפי דגרסינן ליה ארוב בניינו ורוב מניינו.
כזית נצל. ואי זה הוא נצל בשר המת שקרש ומיחל שהרתיחו. פי' בשר המת שנימוח מתחלה הבשר ואחר כך קרש זהו נצל. וכן מיחל היוצא מן המת שאינו קרוש, והרתיחו באור והעלה רתיחות, זהו נצל. וכזית ממנו מטמא באהל. ואקשינן היכי דמי אילימא דלא ידעינן ביה דדידיה הוא. פירוש שאין אנו יודעין אם המיחל הזה מבשר המת שנימוח או מכיחו וניעו. אם כן כי קרש מאי הוי. היכי מגלח על הספק. ואלא דידעינן דדידיה הוא אי הכי אע"ג דלא קרש. יגלח הנזיר עליו. א"ר ירמיה בסתם. פי' כגון דידעינן דמן המת קאתי, מיהו לא ידעינן אי מכיחו וניעו אתי או מבשר קאתי. קרש ודאי מיחל הוא, לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא. בעא מיניה אביי מרבא יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה. כלומר כזית בשר נבלה שנימוח מאיליו ונעשה מיחל, מי מטמא במגע ובמשא או לא. מי אמרינן כי גמירי נצל דאתי מאדם דאתי מבהמה לא או דילמא לא שנא הא ניחא למאן דאמר [טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב שפיר אלא] למ"ד אף טומאה חמורה עד לכלב מאי איכא למימר. טומאה חמורה, טומאת נבלות לטמא במגע ובמשא, עד לגר עד שתפסל מלאכול הגר, וכיון שאין ראוי לגר אינה מטמאה. וטומאה קלה, פי' לטמא אוכלין ומשקין, והרי לה טומאה (כולה) [קלה], לפי שאין מטמאין אלא בכביצה. ולפיכך מטמאין טומאת אוכלין, עד שיפסל מלאכול הכלב. ולמאן דאמר הכי ודאי אין נצל לבהמה, דאימת הוי נצל לכי מסרח, ואז אינו ראוי לגר. אלא למאן דאמר טומאה חמורה עד לכלב, ודאי איכא למיבעי, אי הוי נצל של נבלה חשוב כבשר או לא, דהא אכתי ראוי לכלב. ואמרינן ת"ש המחוהו באור טמא. גבי נבלת עוף טהור מיתניא, המחהו לשומן של נבלת עוף באור טמא, דמשום הכי לא נפסל מלאכול. המחהו בחמה טהור. דכשנמוח בחמה הוא מסריח מפני חום החמה, ואינו ראוי לאכילת אדם, ולכך טהור. ואי [ס"ד] יש נצל לבהמה בחמה נמי. ניטמי דאכתי ראוי הוא לכלב. ומשני אימת ממחי ליה בתר דמסרח מכח החמה ההיא שעתא הוה ליה עפר. וגם לכלב אינו ראוי, ומיהו באור כיון שהמחהו בידים עדיף מנצל.
תנן התם כל הנצוק טהור. פי' שאם יצק משקין טהורין לתוך משקין טמאין מלמעלה למטה, לא נטמאו הטהורין שלמעלה, דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה. חוץ מהני דחשיב מפני שסולדת לאחוריה, כשהקלוח נפסק חוזר הנשאר למעלה. חוץ מדבש הזיפים. בפרק בתרא דסוטה [מ"ח ע"ב] מאי זיפים דבש שמזייפין אותו, לפי שהוא עב יותר מדאי נותנין בו מים ואינו ניכר. וריש לקיש אמר מקום הוא כדכתיב [יהושע ט"ו] זיף וטלם ובעלות. והצפחת. פי' העיסה המטוגנת בדבש. ומתוך שהוא עב חשיב אוכל, וכאלו העליון והתחתון מעורבין זה בזה. ב"ש אומרים אף מקפה של גריסין. כלומר שנכתשו בריחים של גרוסות ועושה מהן תבשיל. ושל פול. כלומר מפולין שלמים הוי חשוב אוכל, והוי ניצוק וניטמא העליון. מפני שהיא סולדת לאחוריה. כלומר כששופך תבשיל של מקפה ופסק מלשפוך, העמוד סולד וכווץ (ו)מתוך שהתבשיל עב, וחוזר ונוגע לעליון.
<h2>דף נ:</h2>
בעי רמי בר חמא יש נצוק לאוכלין או אין נצוק לאוכלין. פי' כגון ששופך עדשים מלמעלה למטה ונטמאו התחתונים מי הוו העליונים טמאים או לא. מי אמרינן הני טעמא (האי) [מאי], משום דאית בהו רירי, או דילמא טעמא משום דסמיכן. פי' שהן עבין. והני נמי הא סמיכן. והוי חבור, והאי בעיא לדברי חכמים קא בעי לה. אבל לב"ש לא מיבעיא ליה, דמדאמרי מפני שהיא סולדת לאחוריה, ש"מ טעמא משום רירי, אלא לרבנן מיבעיא ליה אי טעמיהו משום רירי. ופליגי בהא, דרבנן בעי רירי טובא כדבש הזיפים, וב"ש סברי אף מקפה של גריסין דלית בהו רירי כל כך הוו חבור, או דילמא טעמא דרבנן משום דסמיכן ולאו משום רירי. אמר רבא ת"ש חלב המת שהוא שלם. פי' כזית שלם. וחתכו טמא. פי' חתכו כמו היתכו שהמחהו טמא אם יש בו כזית. היה מפורד וחתכו טהור. פי' אם היו פירורין של חלב המת והתכן טהור. ומפרש בתוספתא [אהלות פ"ד ה"ג] מפני שחבור אדם אינו חיבור. וזה קודם שהתיכו, לא היה מיטמא הנוגע בו, דאין [נוגע ו]חוזר ונוגע. ולכך כי התיכו נמי לא חשיב כזית, כיון דחיבור זה בא על ידי אדם. ואע"ג דרביעית דם הבא משני מתים וכן שני חצאי זתים משני מתים מטמאין, היינו באהל ובמשא, אבל בנגיעה לא. והא דאמרינן [שם פ"ג מ"ג] הנוגע בשני חצאי [כזית] מן הנבלה טמא, דוקא כשבשר מרודד מחברן. וכי אמרינן הכא דחבורי אדם אינו חיבור, דוקא לצרף כזית לטמא אחרים, אבל לצרף אוכלין לקבל טומאה כביצה הוי חבור. וכי [הא] דאמרינן [מעילה י"ז ע"ב] כל האוכלין מצטרפין לכביצה וכן הפרה מטמאה טומאת אוכלין מוקמינן לכזית שחיפהו בבצק דמצטרף לכביצה. ואם תאמר והא אמרינן [שם ט"ו ע"ב] כל הנבלות מצטרפות זו עם זו בכזית, ושני מיני נבלות אינן יכולות [לחבר] אלא על ידי אדם. י"ל דבפרק העור והרוטב [חולין קכ"ד ע"ב] אמרינן תנאי היא בשני חצאי [זיתי] נבלה שתחבן בקיסם, דפליגי אי יש נוגע וחוזר ונוגע. ואי ס"ד אין נצוק לאוכלין שלם וחתכו ליטהר. פי' משום דכזית חלב כשנתנו על האור, אי איפשר שלא נפרדה טיפה אחת ממקום חיבורה מחמת הרתיחה, וכי חזרה למקומה לא הוי חבור שהרי נצוק הוא. אמר רב זירא אנא ומר בריה דרבינא תרגימנא הב"ע כגון דבהדי דמרתח ליה סליק תימורא לפומיה דמנא וקרש דהשתא איתיה לכוליה בהדי הדדי. פי' הב"ע דשלם וחתכו טמא, כגון שנתנו על גבי האש שהרתיח עלה כזית לפומא דמנא בבת אחת, ושם קרש ועמד, דהשתא איתיה כוליה בהדי הדדי, דאלו לא קרש אלא חזר ונפל למקומו, אינו נופל יחד אלא דרך נצוק, שאין כח האש מסייעו ליפול כמו שמעליהו, וכי סליק סליק בבת אחת, וכי נפיל נפיל דרך נצוק. אמר ליה רבינא לרב אשי ת"ש ב"ש אומרים אף מקפה של גריסין ושל פול מפני שסולדין לאחוריהם. פי' אלמא טעמא דב"ש משום רירי, שעל ידי הרירי נמשך העמוד לאחוריו כשנפסק. וכי היכי דטעמא דב"ש משום רירי, הכי נמי טעמא דתנא קמא משום רירי, אלא דבעי ת"ק רירי טובא. ודחינן מידי איריא התם משום דסמיכי הכא משום רירי. טעמא דב"ש ודאי משום רירי, אבל טעמא דת"ק משום דסמיכי.
ועל מלא תרוד רקב. וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד. פי' מתחלת פיסוק האצבעות עד הזרוע, בלא האצבעות. ר' יוחנן אמר מלא חפניו. פי' דהיינו עם אצבעותיו ועם כף היד. תנן מלא תרוד רקב שאמרו ישנו מעיקר אצבעותיו ולמעלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מלא חפניו בשלמא לר' יוחנן הוא דאמר כרבנן אלא לחזקיה דאמר כמאן לא כר' מאיר ולא כרבנן. ופרקינן אמרי מלא פיסת היד ומלא קשרי אצבעותיו ולמעלה חד שיעורא הוא. פי' מלא פסת היד מתחלת פיסוק האצבעות עד הזרוע, ומעיקר אצבעותיו ולמעלה עד ראשי האצבעות, חד שיעורא הוא. שכך יכול ליכנס באצבעותיו, כמו בפיסת ידו. אמר ליה רב שמואל בר אחא לרב פפא ממאי דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה קאמר לראש אצבעותיו ודילמא למטה (דידה) [דידא] הוא דהוה ליה מלא פיסת היד תיקו. פי' אמר ליה שמואל שינויא הוא. כלומר מנא לך דהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה קאמר ותקשי אהדדי, ותצטרך לומר חד שיעורא הוא, דילמא מקשרי אצבעותיו ולמטה קאמר, דהיינו פיסת יד עצמה.
<h2>דף נא.</h2>
ת"ר איזהו מת שיש לו רקב. כלומר שמלא תרוד רקב ממנו מטמא באהל. [מת ש]נקבר ערום בארון של שיש. פי' שאין לספק ברקב אחר, כי אם ברקב המת. [או] על גבי רצפה של אבנים זהו מת שיש לו רקב ואיזהו מת שאין לו רקב נקבר בכסותו או ערום בארון של עץ או על רצפה של לבנים. פי' שהן נוחות ליכתש מאיליהן. זהו מת שאין לו רקב. ואפי' ליקט ארבע או חמש תרודין מן הרקב, אע"פ שיש בודאי מלא תרוד מגוף המת, אינו מטמא. (כגון) [כיון] שנתערב בו דבר אחר בתחלתו, כדאמרינן בפרק המפלת [נדה כ"ז ע"ב] מה תחלתו דבר אחר נעשה לו גלגלין. ואם תאמר והא אמרינן בפרק המפלת [שם] אי איפשר למלא תרוד עפר ועוד מבית הקברות שלא יהא בו מלא תרוד רקב. ויש לומר דמיירי התם בשנקבר בקרקע קשה, שיש שהות למת לירקב, קודם שיתערב בו מן העפר. דכיון דבתחלתו לא היה בו שום תערובת, אע"ג שבסוף יהיה שם תערובת מטמא.
אמר עולא אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידין ומן העצמות. מכולם צריך הוא שיהא ברקב. איתיביה רבא לעולא רקב הבא מן הבשר טהור מן העצם טמא ואע"ג דליכא בשר. ופרקינן אימא הכי רקב הבא מן הבשר טהור עד שיש עצם בבשר. הא יש עצם בבשר טמא והא ליכא גידין. ופרקינן אי איפשר לבשר ועצמות בלא גידין. ולא מצי לשנויי דהכי קאמר מן הבשר לחודיה טהור עד שיהא שם בשר וגידין דאם כן ליתני [מן] בשר ועצם טהור ודיקינן עד דאיכא גידין בהדייהו. והא דאמרינן אי איפשר לבשר ועצמות בלא גידין דוקא בולד גמור. אבל בנפל איפשר שיהא בו בשר ולא גידין, כדאמרינן [לעיל נ' ע"א] לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. אמר ר' שמעון בר אבא אמר ר' יוחנן שני מתים שנקברין זה עם זה נעשה גלגלין זה לזה. פי' גלגלין עפר המעורב ממקום אחר לשון דבר המתגלגל. ויש מפרשים גלגילון קונטארדי בלעז, דבר העומד כנגדו לקלקלו, משום דלא גמירי רקב אלא למת אחד, ולא שיש של מת אחר מעורב בו. מתיב רב נתן בר אושעיא רקב הבא משני מתים טמא. פי' וקס"ד דמיירי דנקברו יחד. ופרקינן אמר רבא הב"ע כגון שנקברו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו ועמדו על מלא תרוד. פי' שלא נשאר בכל אחד כי אם חצי תרוד, וכיון שהיה כל אחד בפני עצמו בשעה שנרקבו, יש להן דין רקב. אבל נקברו שניהם יחד, אין להם רקב. ואם תאמר אמאי נקט ועמדו על תרוד, (אלא נימא) [אפי' נמי] דאיכא טובא (ו)תרוד[ין] משניהם מטמא. ויש לומר דזה לא הוה חדוש, דכל שטומאתן ושיעורן שוה מצטרפין. אבל השתא אשמועינן דאע"ג דליכא אלא תרוד משניהם טמא.
תנן התם במסכת אהלות [פ"ג מ"ג] כל שבמת טמא. פי' וגם העור טמא מן התורה ובפ' דם הנדה [נדה נ"ה ע"א] פליגי אי טמא מדאוריתא או מדרבנן. חוץ מן השניים ומן הצפורן והשער. דטהורין אפי' מדרבנן משום דדרשינן [שם] מה עצם שנברא עמו אף כל שנברא עמו לאפוקי שן שלא נברא עמו, ומה עצם שאין לו חליפין אף כל שאין לו חליפין, לאפוקי שער וצפורן. ואם מחוברין למת כולן טמאים. מטעם ידות שהמגע (חייב) בהן כמגע בגוף המת. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגילון בעי חזקיה שערו העומד [לגלח צפורן העומד ליגזז מאי מי אמרינן כל העומד] ליגזז כגזוז או דילמא השתא מיהא הא מיחברי. יש מפרשים דקא מיבעיא ליה אי הוי גלגילון. ויש מפרשים דמיבעיא ליה אי מיטמא בשעת חבורו למת כמת או לא, מי הוי כגזוז ולא מיטמא, או לא הוי כגזוז ומיטמא. והכי משמע טפי דקאי אמתני' דכל (שבאת) [שבמת] טמא. ותיפשוט ליה מדרבה בר בר חנה. דאמר גזז שערו. טעמא דגזז. הוא דהוי גלגילון. הא לא גזז לא. ומיירי בכל ענין אף משער העומד ליגזז, וקאמר דאם לא גזזו לא הוי גלגילון. ואם כן הכי נמי אמרינן דבשעת חבורו טמא כמת, דהוי כגופו של מת. ודחינן לא מ(א)י קאמר [הא לא גזז לא] הכי קאמר גזז ודאי הוי גלגילון לא גזז תיבעי לך. כלומר לרבה בר בר חנה גופיה מיבעיא היכא דלא גזז, אבל גזז פשיטא ליה.
בעי ר' ירמיה רקב הבא מן העקב מהו. פי' שבעקביו של אדם יש עובי בשר מת, כלומר שאין בו חיות, מיבעיא ליה אי גמירי ביה רקב או לא. והא תני ר' נתן בר אושעיא רקב הבא משני מתים טמא. ולעיל אוקמה רבא כגון שעמדו על מלא תרוד, שלא נשאר משניהם כי אם מלא תרוד. ואי ס"ד הבא מן העקב לא. כלומר אינו מיטמא. זיל הכא דילמא מעקב קאתי וזיל הכא דילמא מעקב קאתי. לאו דוקא, אלא כלומר שמא יש בו מן העקב. והא דאמר דילמא, משום דאינו ודאי, כי שמא העקב אכלו עש, וזה נשאר משאר הגוף. ואמרינן היכי דמי. כלומר היכי הוה בעיין. אי דאירקיב כוליה מת וקא אתי האי רקב דרך עקב הכי נמי. כלומר הא ודאי לא מיבעיא לן, דכיון שנרקב המת ונרקב גם העקב, בודאי יש לו דין רקב, דבהא מיירי בריתא. אלא הכא כגון דאירקיב חד אבר וקאתי דרך עקב מאי תיקו. פי' כגון שעדיין לא נרקב שאר הגוף, כי אם העקב לבד ואותו אבר שסביביו, דאיכא למימר לפי שאין חיות בבשר העקב מיהר לרקוב, ובכי האי גונא לא גמירי רקב תיקו.
בעי ר' ירמיה עובר במעי אשה מהו מי הוי גלגילון. כשני מתים הנקברים זה עם זה. או לא כיון דאמר מר עובר ירך אמו הילכך גופה הוא ולא הוי גלגילון או דילמא כיון דסופו לצאת מיפרש פריש מינה. ואם תימצא לומר עובר כיון שסופו לצאת מיפרש פריש שכבת זרע במעי אשה. כגון שנבעלה ומתה לסוף יום אחד או שנים. מהו מי אמרינן כיון דלא איתצר. פי' שלא נוצר הולד. כגופה דמי. ולא הוי גלגילון. או דילמא כיון דמעלמא אתי לאו כגופה דמי.
<h2>דף נא:</h2>
בעי רב פפא פירשה מהו. פי' הרעי שבגוף מי הוי גלגילון או לא. מי אמרינן כיון דלא מיקימא בדלא אכלה חיותא הוא. פי' וכגופה דמי. או דילמא הא נמי מעלמא אתי לה והוי גלגילון. והוא הדין דמיבעיא ליה בפרש דאיש. בעי רב אחא בריה דרב איקא עורו מהו. פי' מהו שיעשה גלגילון. [בעי רב הונא בר מנוח כיחו וניעו מהו] אמר ליה רב שמואל בר אחא לרב פפא אי ס"ד כל הני דקאמרינן. דהיינו כיחו וניעו ופרשו ועורו. הוו גלגילון רקב דמטמא היכי משכחת לה. פי' שהרי אין אדם שאין לו שערות ופרש ועור. ומשני כגון דאשקייה מי דקלים (וסאכיה) [וסכייה] נשא ושלקו בחמי טבריה. פי' מי דקלים, תרי דיקלי איכא במערבא ונפיק עינא דמיא מביניהו, כסא קמא מרפי אידך משלשל אידך כי היכי דעייל הכי נפיק, פי' שמשלשל ומנקה הגוף ויצא כל הפרש וכחו וניעו. וסכיה נשא ובכך העביר כל השערות, ולא נשאר בו שער כלל העומד ליגזז, ושלקו בחמי טבריה לאחר מיתה והלך כל העור, כגון זה ודאי אין לו גלגילון. ויש מפרשים וסכו נשא להעביר עור הראש, ושלקו בחמי טבריה להעביר עור של שאר הגוף, אבל חמי טבריה לעור הראש לא, לפי שעור הראש רך, ומי טבריה עזין, ואי שליק בהו הראש, יעלו גם מן הבשר, ויהיה מת חסר שאין לו רקב. מיהו קשה דמשמע דנשא אינו מעביר העור אלא השער בלבד. לכן יש מפרשים שלקו בחמי טבריה להעביר עור של הראש והגוף, ועדיין נשארו שרשי השערות שתחת (השער) [העור], כדאמרינן בהעור והרוטב [חולין קי"ט ע"ב] שערות חלחולי מחלחלי, ולכך סכו נשא להעבירן. וקסבר דשערו אפי' אין עומד ליגזז הוי גלגילון, ודלא כר' יוחנן דלעיל. אמר אביי נקיטינן מת שטחנו אין לו רקב. פי' דדוקא רקבון גמירי ולא עפרורית הטחינה. איבעיא להו טחנו ואחר כך הרקיב מהו מידי הוא טעמא עד דאיכא בשר גידין ועצמות והא איכא או דילמא כבריתו בעינן והא ליכא תיקו.
תני עולא בר חנינא מת שחסר. מאחד מאיבריו. אין לו לא רקב ולא תפישה. דאמרינן לקמן בפרק בתרא [ס"ד ע"ב] דצריך ליטול [ג'] אצבעות מקרקע שסביב המת. ולא שכונת קברות. דאמרינן נמי התם מצא שלשה מתים, אם יש ביניהם מארבע אמות עד שמונה, הרי זה שכונת קברות, ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה, כי יש לחוש אולי יש שם בית הקברות. ואם מצא שנים שלמים ואחד חסר, אין זה שכונת הקברות. ואין טעם לדבר. ושמא כך הלכה למשה מסיני. מתיבי לא אם אמרת במת. פי' במסכת עדיות [פ"ו מ"ג] תנן לה, דאפליגי התם ר' אליעזר ורבנן, בכזית בשר הפורש מאבר מן החי אי מיטמא או לא. ובא ללמדו מבשר (מפורש) [הפורש] מן המת, ועלה קתני לא אם אמרת במת. שיש לו רוב. דהיינו רוב בניינו ורוב מניינו. ורובע. היינו רובע עצמות דמטמאין באהל. ומלא תרוד רקב תאמר בחי שאין לו לא (חיוב) [רוב] ולא רובע ולא מלא תרוד רקב היכי דמי דאין לו רקב לחי, אילימא שחתך אבר מן החי ואירקב אותו אבר דכותה גבי מת אם הרקיב חד אבר יש לו רקב וקשיא לעולא. ודחינן מי קתני הא [מת] מאי קמ"ל דשום מת יש לו רקב. כשנרקב שלם לאחר שמת. שום חי אין לו רקב. אין האבר שנרקב בעודו חי מטמא בדין רקב. בעי רבא הרקיב כשהוא חי. אבר ממנו ומחובר בגופו עדיין. וחזר ומת. יש תורת רקב על אותו אבר. ולא מיירי שנחתך, דאם כן הוי מת חסר (וחזר). כי גמירי רקב דאירקיב כשהוא מת. והאי כשהוא חי אירקיב. או דילמא השתא מיהת הא מית. ת"ש לא אם אמרת במת שיש לו רוב ורובע ומלא תרוד רקב תאמר בחי שאין בו לא רוב ולא רובע ולא מלא תרוד רקב טעמא משום חי. אינו מטמא בתורת רקב. הא מת. כלומר אם ימות [אפי' אותו אבר שהרקיב], בחייו יש לו רקב. ופרקינן מי קתני הא מת מאי קמ"ל דשום מת יש לו רקב ושום חי דאירקיב כשהוא חי אין לו רקב אף כשמת.
בעי רבה נמלה שחסרה מהו שיעורא גמירי והא חסר או דילמא בריה גמירי והא איכא. פי' קי"ל [מכות י"ג ע"א] שהאוכל נמלה חייב עליה מלקות אפי' בכל שהו, מפני שהיא בריה, ובריה אסורה אפי' בפחות מכזית. וקא מיבעיא ליה אם חסרה הנמלה, כגון שנקצצו רגליה, שעדיין היא יכולה לחיות, אם עדין שם בריה עליה, מי אמרינן שיעורא גמירי דוקא כשהיא שלימה לגמרי. או דילמא בריה גמירי, ושפיר מיקריא בריה, כיון שעדיין ראויה לחיות.
<h2>דף נב.</h2>
אמר רב יהודה מדסקרתא ת"ש בהם יכול בכולן ת"ל מהם [אי] מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם. פי' גבי שרצים כתיב [ויקרא י"א] אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ובמקום אחר כתיב [שם] אשר יגע בהם במותם. הא כיצד. נישב שני מקראות הללו. שיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחלת בריתו בכעדשה. פי' כעדשה מיקרי מהם, שזהו מקצת שרץ אחד. ומיקרי בהם לפי שיש שרץ שאינו כולו אלא כעדשה, שכן החומט תחלת בריתו בכעדשה. שמע מינה שיעורא גמירי לה. פי' דאם באנו לומר גבי נמלה, דאף גבי קיצץ רגליה לוקה עליה, משום דבריה גמירי. גם כן חומט תחלת בריתו בלא הרגלים פחות מכעדשה הוא, ועם רגליו אין בו אלא כעדשה, ואם כן יהא טמא פחות מכעדשה מן השרץ. אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא כעדשה דכי לא הוי כעדשה לא מטמא היכא דלא נפלה ביה נשמה. פי' כגון חומט בתחלת בריתו, שאם נרקב תחלה, אז ודאי אין לנו להחשיבו בריה בפחות מכעדשה, הואיל ולעולם לא יפול בו נשמה, אינו חייב בפחות מכן. אבל היכא דנפלה ביה נשמה. כגון נמלה חיה חשובה בריה, אע"פ שקיצץ רגליה או שום דבר ממנה, כיון דיכולה עדיין לחיות הרבה, ואם כן עדין תיבעי לך נמלה שחסרה מהו, תבעי לך.
על השדרה ועל הגלגלת. איבעיא להו שדרה [ו]גולגולת תנן. דוקא בשתיהן. או דילמא או שדרה או גולגולת אמר רבה ת"ש שדרה שגרד רוב צילעין שבה. פי' שעקר רוב הצלעות מצד אחד. טהורה ובקבר אפי' משוברת או מפורקת טמאה מפני שהקבר מצרפה. דהכי גמירי. טעמא דגירד הא לא גירד טמאה. וקס"ד דמיירי בשדרה בלא גולגולת. ש"מ או שדרה או גולגולת תנן. ומשני מי קתני הא לא גירד הא קמ"ל דכי גירד טהורה אידך תיבעי לך. פי' מי קתני הא לא גירד טמאה בלא גולגולת, דילמא עם גולגולת מיירי, ואעפ"כ כי גירד טהורה. ואידך. כלומר כי לא גירד, ואין שם כי אם שדרה תיבעי לך. ת"ש ר' יהודה אומר ששה דברים ר' עקיבה מטמא וחכמים מטהרין. בסמוך חשוב להו כולהו. וחזר בו ר' עקיבא ומעשה והביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של טרסיים. פי' צורפי נחשת. והניחוה באויר. פי' מקום שאין עליו גג שלא יטמאו באהל הנכנסין שם. ונכנס תודרוס הרופא וכל הרופאים אצלו. פי' הרופאים הבקיאים להכיר העצמות, כדי לידע אם הם משדרה וגולגולת, ולהשוות עצם אל עצמו ולידע אם הם משני מתים או ממת אחד. ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד ולא גולגולת ממת אחד. והנזיר שהאהיל עליהם בעודם בקבר אינו מגלח. דמשום טומאת אהל אפי' היה שם שדרה ממת אחד, לא היה הנזיר מגלח, כיון שאין השדרה שלימה. ש"מ או שדרה או גולגולת תנן. ודחינן דילמא לעולם אימא לך דשדרה וגולגולת בעינן. והכי קאמר לא מיבעיא שדרה וגולגולת דמת אחד [ליכא אלא אפי' או שדרה ממת אחד או גולגולת ממת אחד] נמי דליכא.
<h2>דף נב:</h2>
ת"ש ממניינא ומה הן ששה דברים שר' עקיבא מטמא [וחכמים מטהרין] על אבר מן המת שבא משני מתים. כגון חתך מזה חצי אבר ומזה חצי אבר. ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם ועל חצי קב עצמות הבא משני מתים. הא דלא קתני על רבע עצמות הבא משני מתים, משום דההוא אין הנזיר מגלח עליו, אלא שמטמא באהל. והכא מיירי לענין תגלחת נזיר, ואינו מגלח על פחות מחצי קב. ועל רביעית דם הבא משני מתים ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים. פי' אע"פ שהוא ממת אחד. והשדרה והגולגולת. ואי ס"ד או שדרה או גולגולת אמרינן הני שבעה הוו. ופרקינן כי קתני היכא דפליגי עליה רבים לאפוקי עצם כשעורה דיחיד הוא דפליג עליה דתניא עצם כשעורה שנחלק לשנים ר' עקיבה מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר. ואיבעי תימא [כי קתני אבר מן המת אבר מן החי לא קתני. ואיבעי תימא] כי קתני מידי דנזיר מגלח על אהלו לאפוקי עצם כשעורה שאין הנזיר מגלח על אהלו. [ועל רביעית דם דקתני ס"ל לר"ע דנזיר מגלח על אהלו]. מיהו יש תימה דבמתני' [להלן נ"ו ע"ב] מוכח ר' עקיבה שנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו דעצם כשעורה, ועצם כשעורה עצמו אין הנזיר מגלח על אהלו. ונראה דלר' עקיבה גם על אהלו הנזיר מגלח, ובמתני' לדבריו דר' אליעזר קאמר. ואיבעי תימא כי קתני מידי דהדר ביה. שחזר בו ר' עקיבה כדקתני לעיל וחזר בו ר' עקיבה. לאפוקי רביעית דם דלא חזר ביה דאמר ליה ר' לבר קפרא לא תשני רביעית דם בחזרה שהרי תלמודו בידו. כלומר תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' עקיבה דרביעית דם הבא משני מתים מטמא, ומגלח הנזיר עליו, ולא חזר בו ר' עקיבה. ועוד המקרא מסיעו ועל כל נפשות מת לא יבוא. דמשמע שתי נפשות ושיעור אחד. אמר ר' שמעון כולהי שניה חס ושלום דהדר ביה ר' עקיבה ואי הדר ביה לאחר מיתה הדר ביה. גירסא אחרינא. אמר ר' שמעון עד ימיו היה ר' עקיבה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע. ובא ר' שמעון לחלוק על האומר שר' עקיבה חזר בו, ואמר שמעולם לא חזר בו כל ימי חייו. תאנא הושחרו שניו של ר' שמעון מפני תעניותיו. פי' לפי שדיבר דרך גנאי על ר' עקיבה רבו דאמר אם משמת חזר בו.
ת"ש דתניא ב"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים ומן השנים או מן השלשה וב"ה אומרים מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין. פי' רובע עצמות שאמרו חכמים שמטמא באהל, ומזה עליו בשלישי ושביעי, דוקא כגון שבאין משנים או משלשה עצמות. אבל מעצם אחד לא, ואפי' אית ביה רובע קב. וב"ה אומרים רובע עצמות שאמרו מן הגויה. כלומר מעיקר הגויה כגון מרוב המנין ומרוב הבנין. כי רמ"ח איברים יש באדם, וקכ"ה הם רוב מנין, ואם לקח קכ"ה עצמות, וקיצע מכולן עד שהעמידו לרובע קב עצמות מטמאין באהל. אמר ר' יהושע יכולני לעשות דברי ב"ש וב"ה אחד שב"ש אומרים משנים או משלשה משני שוקים וירך אחד. פי' דהינו שנים. או משתי ירכות ושוק אחד. והיינו שלשה, משום דשני שוקים, כיון דהם דקים, לא חשיב אלא אחד, ואם כן שני שוקים וירך אחד לא חשיב אלא תרי. ושני ירכות ושוק אחד חשיב תלתא. הואיל ורוב בניינו של אדם מגובה. וב"ה אומרים מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין הואיל ויש בו מרפקי ידים ורגלים שמאי אומר. פי' היינו שמאי הזקן עצמו ולעיל הם בית שמאי. אפי' עצם אחד מן השדרה או מן הגולגולת. אם הוציא ממנו רובע קב עצמות מטמא באהל. פי' וקס"ד מדאמר שמאי אפי' עצם אחד משדרה או מגולגולת מטמא באהל, מכלל דרבנן דמקילי אמרי שדרה שלימה או גולגולת שלימה, אלמא או שדרה או גולגולת תנן. ודחינן שאני שמאי דמחמיר. פי' אבל רבנן בעי תרויהו. ואמרינן ליפשוט מינה דטעמא דשמאי דמחמיר. לטמא בעצם דשדרה או דגולגולת כדקתני או או. הא רבנן. דלא תנן או או אלא השדרה והגולגולת שמע מינה תרויהו בעי. עד דאיכא שדרה וגולגולת אמרי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא בעצם אחד דאתי משדרה או מגולגולת אבל היכא דאיתיה בעיניה. שהשדרה או הגולגולת שלימה. אפי' בחד מינהון.
בעי רמי בר חמא רובע עצמות היכא דאתי משדרה או גולגולת מאי כי קתני מתני' על חצי קב עצמות הנזיר מגלח היכא דאתי משאר איברין. כגון מרוב בנינו ורוב מנינו. אבל משדרה וגולגולת דחמירין. כלומר דאית בהו חומרא טפי משאר איברין, דהא בעינן לעיל אי אמרינן או דשדרה או גולגולת תנן, ואם כן אפי' על רובע קב יגלח. או דילמא לא שנא אמר (רבה) [רבא] ת"ש והשדרה והגולגולת ואי ס"ד רובע עצמות דאתי משדרה וגולגולת חמיר ליתני ועל רובע קב עצמות הבא משדרה וגולגולת. ואמאי תני במתני' שדרה וגולגולת דמשמע דוקא כשהן שלימין, והלא אף שבורין אם יש בהן רובע עצמות הנזיר מגלח. ומקשינן והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות. ופרקינן (בהדי) [בתר] דשמעה מר' עקיבה. וה"פ והא (רבה) [רבא] הוא דאמר, כלומר היכי סלקא אדעתיה דרבא לאתויי ראיה ממתני', והא איהו גופיה הוא דאוקמה למתני' בשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות, וכבר כתבנו למעלה היכא אמרה רבא. ומשני בתר דשמעה מר' עקיבה. כלומר רבא לא אמרה על מתני' דהכא, אלא אמתני' דאהלות [פ"ב מ"ו], דחשיב ששה דברים שר' עקיבה מטמא, וחשיב רובע עצמות הבא משני מתים, [ושדרה וגולגולת משני מתים], ועלה איצטריך לשנויי הכי. אבל מקמי דשמעה לר' עקיבה, סבירא ליה שאין שדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות, ומן הדין הוה מייתי רבא ממתני' שפיר, דאכתי לא שמעה לר' עקיבה.
<h2>דף נג.</h2>
ת"ש [שמאי] אומר אפי' עצם אחד או משדרה או מגולגולת. פי' ומדלא בעי שמאי אלא עצם אחד, מכלל דרבנן דפליגי עליה בעו רובע עצמות, דס"ד שאין לנו לומר שחלוקין כל כך, דרבנן ליבעי חצי קב. ודחינן שאני שמאי דמחמיר הא רבנן עד דאיכא חצי קב עצמות. ודחינן דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דשמאי אלא בעצם אחד אבל ברובע עצמות אפי' רבנן מודו. ואם תאמר היכי מייתינן ממתני' דשמאי אומר דהיא באהלות, למיפשט מינה דרבנן מודו ברובע הקב לענין לגלח נזיר. ויש לומר דבעיא דרמי דלעיל תליא באידך בעיא, דבעי אי שדרה וגולגולת תנן ואי או או תנן, והכי קא מיבעיא ליה לרמי, אם תמצי לומר דשדרה או גולגולת תנן, אם כן שדרה וגולגולת חמירי מרוב מנין ורוב בנין, וכיון דחמירי סגי בהו ברובע קב. ואי שדרה וגולגולת תנן, פשיטא דבעי חצי קב, דהא לא חמירי טפי מרוב בנין ורוב מנין. והיא גופה מיבעיא ליה אי שדרה וגולגולת תנן, ובעי חצי קב. ואי או או תנן, וסגי ברובע. והשתא ניחא דמיתי שפיר שמאי אומר דמתניא גבי אהלות דמדשמאי מטמא עצם אחד משדרה או מגולגולת, מכלל דרבנן מטמו בשדרה או בגולגולת. ואי שדרה וגולגולת דגבי אהלות בעי למימר או או, הכי נמי נאמר במתני' דנזיר, דלשון אחד יש בשניהן.
אמר ר' אלעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. פי' שאם האהיל עליהם טמא לתרומה וקדשים ונדחה לפסח שני ואם נזיר הוא מגלח. רובע עצמות ורביעית דם לא לכל. פי' שאין בה טומאת אהל כל עיקר, אף לתרומה וקדשים. ופליג אמתני' דמס' אהלות [פ"ב מ"א ומ"ב]. ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. כלומר אף לנזיר, ופליג אמתני' דידן. ב"ד של אחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל. פי' אף לנזיר כדתנן במתני'. רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים. כדתנן במסכת אהלות [שם]. אבל לא לנזיר ועושה פסח, ואקשינן מכדי אין הכרעה שלישית מכרעת. פי' ומדמתני' דהכא ומתני' דאהלות כב"ד של אחריהם סבירא להו, מכלל דהילכתא הכי, משום דהוו להו מכריע. והא אין הכרעה שלישית הכרעה שדעת שלישית היא, וטעם בפני עצמו, כי הראשונים לא גילו בדעתם, שיהא ראוי לחלק (רבנן) [בין] נזיר ועושי פסח ותרומה וקדשים. ומשני אמר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה מפי חגי זכריה ומלאכי. פי' ועל כן כדאי ב"ד של אחריהם לסמוך על שמועתם.
פיסקא. על אלו הנזיר מגלח. על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה דעל מגעו ומשאו אין ועל אהלו לא. ואע"ג דבהדיא קתני על עצם כשעורה על מגעו ומשאו, דמשמע על אהלו לא. י"ל דתני והדר מפרש. על אלו דסופא למעוטי מאי למעוטי אבן הסכוכית. היינו סככות. אבנים היוצאות מן הגדר, וטומאה היתה תחת אחת מהן, ועבר תחת אחת מהן, ואינו יודע אם האהיל עליו. ואע"ג דבסופא תני לה בהדיא, רגילות הוא דאיכא יתורא ברישא, לאשמועינן מילתא דמיתני בסופא בהדיא.
<h2>דף נג:</h2>
חצי קב עצמות אין רובע עצמות לא. ואע"ג דמטמא באהל, אין הנזיר מגלח על אהלו. היכי דמי אי דאית בהו עצם כשעורה תיפוק לי' משום עצם כשעורה. ואם תאמר מאי פריך הא לענין אהל איירינן, ועצם כשעורה אין מטמא באהל. ויש מפרשים דהכי דייק רובע עצמות לא. כלומר ואפילו במגע, ואמאי והא אית בהו עצם כשעורה דמטמא במגע. ור"י פי' דסמיך אדבעינן למימר בסמוך, דבתר דתנא רישא חצי קב, דמשמע אבל פחות לא, אמאי איצטריך בסופא למיתני, רובע עצמות דאין נזיר מגלח, ומשני בסמוך דאייתר למידק, דפחות מחצי קב אינו מגלח על אהלו, אבל על מגעו ומשאו מגלח. ודייק השתא פשיטא דעל פחות מחצי קב יגלח על מגעו ומשאו, דתיפוק לי משום עצם כשעורה. ופרקינן כגון דאיקמח איקמוחי. פי' שטחנו הדק כקמח או עפר, דכי האי גונא לא מטמא משום עצם כשעורה. ואיצטריך שפיר לאשמועינן (דכל) [דעל] פחות מחצי קב יגלח על מגעו ומשאו.
פיסקא. על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי. גמרא. אין עליהן בשר כראוי מאי. הא ודאי על אהלו לא יגלח, אלא קא מיבעיא ליה על מגעו ועל משאו, כשאין בו עצם כשעורה. ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליהן. הואיל ואין בו עצם כשעורה. וריש לקיש אמר נזיר מגלח. על מגעו ומשאו. אע"פ שאין בו עצם כשעורה, ואינו חשוב לטמא באהל. מכל מקום חשוב הוא ליטמא במגע ובמשא, ובסמוך דריש ליה מן המקרא. ר' יוחנן סבר [אין מגלח] מדקתני ברישא. פי' מדקתני ברישא על אלו הנזיר מגלח וקתני על אבר שיש בו בשר כראוי, מכלל דאי אין בו בשר כראוי אין מגלח עליו. וריש לקיש סבר מגלח מדלא קתני לה בסופא. גבי הסככות והפרעות, לאשמועינן דאבר שאין עליו בשר כראוי אינו מגלח על מגעו ומשאו, אע"פ שהוא מטמא במגע ומשא כדאיתא בסמוך. ור' יוחנן אמר לך. הא קתני ברישא על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי. אבל אין עליהן בשר כראוי מגלח למגעו ולמשאו לא קתני, ש"מ דלא מגלח, ולא איצטריך תו למתנייה בסופא. וריש לקיש אמר לך אטו כל היכא דשמע(מד) מכללא לא קתני בסופא והא חצי קב עצמות דמשמע חצי קב אין רובע לא וקתני סופא רובע עצמות אין הנזיר מגלח. ודחינן התם אי לא תנא רובע עצמות הוה אמינא אפי' על מגעו ועל משאו לא יגלח, להכי איצטריך למיתני רובע עצמות, למימרא דעל אהילו הוא דאין הנזיר מגלח. [הא על מגעו ועל משאו הנזיר מגלח] ואקשינן תו והא חצי לוג דם דשמע (מר) מינה דחצי לוג דם אין רביעית [דם לא]. ואפי' במגע ובמשא, מדלא תניא בסופא רביעית דם אין נזיר מגלח (ו)על אהלו. וקתני סופא רביעית דם. ה"ג התם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר רביעית דם נזיר מגלח עליו. פי' דאמר במתני' לקמן [נ"ו ע"ב] דנתי לפני ר' אליעזר וכו' ומוכח דנזיר מגלח על מגע ומשא דרביעית דם, מקל וחומר דעצם כשעורה. ואם תאמר והא נמי שמעי מכללא שאין נזיר מגלח על מגעו ומשאו, מדלא קתני ליה גבי עצם כשעורה. ויש לומר מכללא לא שמיע לן הכי, דהוה אמינא דשפיר אתיא כר' עקיבה, והא [ד]לא קתני לה גבי עצם [כשעורה], משום שהוא בכלל עצם כשעורה דמיניה אתיא מק"ו.
אקשינן האי אבר מן המת היכי דמי אי דאית ביה עצם כשעורה מאי טעמיה דר' יוחנן. דאמר אין הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו. ואית דלית ביה עצם כשעורה מאי טעמיה דריש לקיש אמר לך ריש לקיש לעולם דלית ביה עצם כשעורה ואפ"ה רחמנא (כפיה) [רבייה] דתניא וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה. פי' דהכי משמע בחלל (חרב) [אבר] שנחלל ונחתך מגוף החי. חרב הרי הוא כחלל. פי' שהוא אבי אבות כמת עצמו. ואם הוא באהל, הנכנס שם טמא טומאת שבעה. או במת זה אבר שנחלל מן המת. ויש בו כדי להעלות ארוכה. או בעצם אדם זו רובע עצמות. שמטמא באהל. או קבר זה קבר סתום. פי' שאין לו פתח, שמטמא כל צדדיו. ומיירי שיש חלל טפח בין המת לקבר. דאי לאו הכי הוי טומאה רצוצה, ובוקעת ועולה כנגדה. והראיה דתנן [אהלות פ"ז מ"א] נפש אטומה הנוגע מן הצדדין (טמא) [טהור] מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אם היה מקום הטומאה חלל טפח על טפח ברום טפח טמא מפני שהוא כקבר סתום. והכי נמי אמרינן בסיפרי דקבר סתום מטמא כל צדדיו ואפי' ריקם שבו. ויש ספרים שכתוב בהן בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ובכדי איתי לה, דהא האי קבר מטמא אף מן הצדדין.
<h2>דף נד.</h2>
ואלו גבי נגיעה תניא ועל הנוגע בעצם זו עצם כשעורה או בחלל זה אבר שנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או [במת זה אבר הנחלל מן המת או] בקבר אמר ר' שמעון בן לקיש זה קבר שלפני הדיבור. פי' שקודם מתן תורה. דאע"ג דקברי גוים אין מטמאין, הני מילי באהל, אבל במגע מטמאין, והכא בנוגע מיירי. אי נמי יש לומר דאותן של קודם מתן תורה, מטמאין בין במגע בין באהל, אבל אותן שלאחר מתן תורה לא מטמו. ויש מפרשים קבר ישראל שמת קודם שנאמרה פרשה זו. דסד"א אדם כי ימות באהל, מן הדיבור ואילך, כדדרשינן אדם כי תהיה בעור בשרו מן הדיבור ואילך. היכי דמי. כלומר האי אבר שנחלל מן המת דאמר רחמנא דטמא היכי דמי. אי דאית ביה עצם כשעורה היינו נוגע בעצם. דדרשינן ביה זה עצם כשעורה. אלא לאו דלית ביה ואפ"ה רחמנא רבייה. כיון שהוא אבר שלם. ור' יוחנן אמר לעולם דאית ביה עצם כשעורה ואם אינו ענין למגעו תנהו ענין למשאו. לומר דמטמא במשא. ולעולם אימא לך דאבר מן המת שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה אינו מטמא לא במגע ולא במשא. ובמסכת אהלות בפ"ב [מ"א] תנן אלו מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שיש עליהם בשר כראוי. ובסופא [מ"ג] תני ואלו שאין מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שאין עליהם בשר כראוי ועצם כשעורה. והך סופא לר' יוחנן מיירי באבר שאין עליו בשר כראוי, אבל יש בו עצם כשעורה, וקמ"ל דאפילו הכי אינו מיטמא באהל, אבל מטמא במגע ובמשא.
פיסקא. על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא את קרבנותיו. גמרא. איבעיא להו עד שיטהר דקתני בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביד העריב השמש ומני ר' אליעזר היא. דאמר לעיל בפ' מי שאמר [י"ח ע"ב] מתחיל ומונה מיד והיינו משביעי, דאם לא היה מתחיל למנות נזירות טהרה עד שמיני, היכי מייתי קרבן טומאה, והא ר' אליעזר אמר התם במתני' לא בו ביום. אלא ודאי מתחיל ומונה מיד דקאמר ר' אליעזר היינו בשביעי. ומיד דקאמר היינו מיד שיטהר, ואחר כך מביא קרבנותיו בשמיני. וה"ה דהוה מצי למימר ור' יוסי בר' יהודה היא דאמר לעיל ביום תגלחתו. או דילמא בשמיני קאי ומאי עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ומני רבי היא. דאמר התם וקדש את ראשו ביום ההוא [במדבר ו'] ביום הבאת קרבנותיו. ת"ש מדקתני סופא ומתחיל ומונה מיד מיום שביעי וקרבן אין לו מכלל דרישא דיש לו קרבן הכי משמע עד שיביא קרבנותיו דהיינו בשמיני ומני ר' היא דאמר נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילא.
אבל הסככות והפרעות. בגמ' מפרש מאי ניהו. ובית הפרס. שדה שנחרש בו קבר. וארץ העמים. דגזרו עליה טומאה, הילכך אם עשה נזירותו בארץ, בתוך ימי נזירותו יצא לארץ העמים, ונגע בגושה ונכנס, אין הנזיר מגלח שאין סותר את הקודמין. והגולל. פי' זו המצבה כדכתיב [בראשית כ"ט] וגללו את האבן. והדופק. שתי אבנים שהמצבה נשענת עליה בשני ראשיה. [דופק] דפקים זהו אבנים קטנות שהמצבה נשענת גם עליהם. ורש"י ז"ל פי' גולל כיסוי הארון כדאמרינן [מו"ק כ"ז ע"ב] מאימתי מתחיל באבלות משיסתם הגולל. ודופק (דופק) [דופן] הארון. והא דאמרינן [חולין ע"ב ע"א] וכל אשר יגע על פני השדה [במדבר י"ט] לרבות גולל ודופק, שאף על פי שהוא פשוטי כלי עץ, אתא הלכה למשה מסיני שהוא מיטמא. והאי דקרי ליה על פני השדה, רגילים היו לגלות מקצת מן הארון. ואם תאמר היכי אמרינן [ברכות י"ט ע"ב] מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים והלא הוא מטמא. יש לומר אע"פ שמטמא, אין כהן מוזהר על טומאתו של גולל ודופק, דהכי אמרינן במס' שמחות [פ"ד הכ"א] כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. ונזיר אינו מגלח [על] גולל ודופק כדאיתא במתני', הילכך אין הכהן מוזהר עליו. ומיהו אין הגולל טמא אלא מה שמגולה ממנו, שנאמר על פני השדה. אבל מה שיש ממנו מכוסה טהור. וחוצץ בפני הטומאה, אם יש פותח טפח מן הכסוי ועד המת, דפשוטי כלי עץ הוא הכיסוי. ורביעית דם ואהל ורובע עצמות. אע"פ שמטמאין באהל. וכלים ה(מ)נוגעים במת. מפרש בגמ' בכלי עץ. וימי ספרו וימי גמרו. של מצורע, ימי ספרו, לאחר שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. וימי גמרו, הם ימי חלוטו. על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו וגמרו שהרי הוא מגלח תגלחת מצורע. ומזה בשלישי ובשביעי. לא קאי אכלים הנוגעים במת ולא אימי ספרו וגמרו. ואינו סותר את הקודמין ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו. פי' מזה שלישי ושביעי, ואע"ג דלא סתרי מה שמנה מימי נזירות, אבל כל זמן שאינו טהור, אין עולין להשלים ימי נזירות שקבל על עצמו. ומתחיל ומונה מיד. פי' תכף שהזה שלישי ושביעי, לפי שאינו חייב להביא קרבן, דהיינו אשם ושתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. באמת אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו. פי' ימי הסגרו של מצורע, כגון שפרחה הצרעת והסגירו הכהן, ועמד בעיניו או כהה, עולין לו לימי נזירותו. ופי' ימי הזב והזבה, נזיר או נזירה שראו זוב בימי נזירותם, וכן ימי הסגרו של מצורע, כגון הסגר ראשון והסגר שני אם עמד בעיניו בראשון, אותן ימים עולין לו להשלים ימי נזירותו. אבל ימי חלוטו בעוד שהוא מוחלט, כגון שפשה הנגע והחליטו הכהן. וכן בימי ספרו כשנרפא מנגע הצרעת, והביא שתי צפרים חיות, וגלח כל שערו, ואחר כך צוה הכתוב שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, ואלו הם שבעת ימי ספרו. ואחר כן מגלח תגלחת שניה כתגלחת ראשונה שמגלח כדלעת, ומביא קרבן עשיר ונכנס תוך המחנה, ואם דל הוא מביא שתי תורים. ואלו ימי חלוטו וימי ספרו אע"פ שאינן סותרין את הקודמין מיסלק לא סלקי. [פירוש אחר], ואהל רבע עצמות. הבא מרוב הבנין, אבל על מגעו ומשאו של רבע קב מגלח. ומן הדין תני ואהל רבע טפי מאינך, דלא מגלח אפי' על מגען. וכלים ה(מ)נוגעין במת. אמרינן בגמ' דמיירי בכלי עץ. וימי ספרו וימי גמרו. אם נצטרע בתוך ימי נזירותו, אין עולין לו לא ימי חלוטו, ולא ימי ספרו שבין צפרים לקרבנו. וצריך לאשמועינן תרויהו, דאי תנא ספרו, הוה אמינא ימי ספרו אינן סותרין הקודמין, אבל ימי גמרו דחמירי סותרין. ואי תנא [גמרו] הוה אמינא דספרו אפי' עולין קמ"ל. ולעולם אין ספר בלא גמר. ואין הנזיר מגלח. אע"ג דגמרו וספרו מגלח, לאו היינו נזירות. ומיהו ומזה שלישי ושביעי לא קאי אכלים הנוגעים במת, דהא בכלי עץ מיירי, ואין הנוגע בהם טמא אלא טומאת ערב. ומתחיל ומונה מיד. פי' מתחיל למקום שפסק, לפי שאלו לא עלו לו, וקרבן של נזיר טמא לא מייתי. ותימה כלים הנוגעין במת דאין בו אלא טומאת ערב אמאי אין עולין. באמת [אמרו] ימי הזב נזיר שנעשה זב בתוך ימי נזירות וימי הסגרו שפרח בו נגע והסגירו הכהן ועמד בעיניו או כהה עולין לו.
<h2>דף נד:</h2>
מתניתין. (אהל) [אבל] הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים. גמרא. ואלו הם סככות. (פי') אילן המיסך על הארץ, פי' ענפיו מתפשטין על הארץ, ויש כזית מת תחת אחד מן הענפים, ויש הפרש בין נוף לחבירו, ואין ידוע תחת איזו נוף היא הטומאה, והלך הנזיר תחת אחת מהן, ואין בהם פותח טפח. ומדרבנן הוא. ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר. פי' אבנים בולטות מן הגדר, ויש כזית מת תחת אחת מהן, ואין ידוע תחת איזו מהן היא הטומאה. ומיירי שהן רחבות טפח. דהכי משמע סוף פרק דם הנדה [נדה נ"ז ע"א] דמהלך תחת כולן טמא בודאי. אך יש אויר מפסיק ביניהם, והלך הנזיר תחת אחת מהם, דמן התורה טהור. ואף על פי שאין בין כל אחת ואחת אלא פחות משלשה, הוי הפסק. דגבי טומאה לא אמרינן לבוד, כדאמרינן [אהלות פ"י מ"א] תחת ארובה הבית טהור ואפי' אין בארובה פותח טפח.
וארץ העמים. איבעיא להו ארץ העמים משום אוירה גזרו. ואפי' מהלך בה בשידה תיבה ומגדל, גדולים יותר מארבעים סאה, שאינם מקבלים טומאה, וחוצץ שפיר בפני הטומאה. וכן בקרון או בספינה, אע"פ שאין מאהיל [על] גושה גזרו. או דילמא משום גושה גזרו. ודוקא למאהיל על גושה, אבל בשידה תיבה ומגדל או בקרון ובספינה לא. והא דאמרינן בפ"ק דשבת [ט"ו ע"ב] דגזרו על גושה ועל אוירה זהו בלא הפסק, אבל בשידה תיבה ומגדל לא מיירי התם. ת"ש. דקתני סופא דמתני'. ומזה בשלישי ובשביעי ואי אמרת משום אוירה גזרו, אם כן לא החמירו עליו משום טומאת מת, אלא משום גזירה שלא (יבוא) [יצא] אדם מארץ לחוצה לארץ, ואם כן למה החמירו שיהא צריך הזאה. אלא ש"מ דאגושה נמי גזרו, שיהא העפר מטמא, והמאהיל עליה כמאהיל על המת, ולכך צריך הזאה שלישי ושביעי. ופרקינן כי קתני אשארא. פי' כי קתני ומזה שלישי ושביעי אשארא כגון סככות ופרעות, (אלא) [ולא] אארץ העמים. הכי נמי מסתברא. דלא קאי אכולהו. דקתני וכלים הנוגעים במת וכלים בני הזאה ניהו. והלא הם אינם אלא אב הטומאה, והנוגע בהם אינו טמא אלא טומאת ערב ולא טומאת שבעה, דראשון בלבד הוא. אלא ש"מ אשארא. ואם תאמר ולוקמה למתני' בכלי מתכות, דקיימא לן [לעיל נ"ג ע"ב] חרב הרי הוא כחלל, והנוגע בהן טמא טומאת שבעה וטעון הזאה, ואין הנזיר מוזהר על טומאתן כדאיתא בתוספתא [אהלות פ"א ה"א], ואתיא מתני' שפיר. ויש לומר אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי נמי מסתברא דכי קתני מתני' ומזה שלישי ושביעי לא קאי אכולהו, דהא קתני ימי גמרו או (הוי) ימי ספרו דלאו בני הזאה נינהו, וכיון דסוף סוף לא קאי אכולהו, לא חש למידק עלה כוליה האי. זה תירץ רבינו יצחק ז"ל. הני כלים בני הזאה נינהו. כלומר אדם הנוגע בו הלא אינו טמא רק טומאת ערב ולא טומאת שבעה אלא ש"מ אשארא. תימה ולוקי מתני' בכלי מתכות שאדם הנוגע בהן טמא טומאת שבעה. ואומר רבינו תם דעל כרחין מתני' לא מיירי בכלי מתכות, דכיון שחרב הרי הוא כחלל, הרי הנזיר מגלח עליהם. ושלח לו רבינו חיים כהן אם כן אי זה בית אשר תבנו לי, דאי (נמי) [נימא דנזיר] מגלח עליו, הוא הדין נמי דכהן מוזהר עליו, [דתניא בתוספתא (מכות פ"ג ה"י) כל טומאה שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו אין נזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו] ואין לך בית שאין שם שום כלי מתכות או שום מסמר שהיה באהל מת. ואמר רבינו תם ז"ל דעל כרחיך ההיא תוספתא משבשתא היא, דהא רביעית דם דאין נזיר מגלח עליו, וכהן מוזהר עליו, כדכתיב על כל נפשות מת לא יבוא. ואומר רבינו יצחק דאין זה קושיא, דשמא אותה תוספתא סברה כמקצת זקנים ראשונים שהיו אומרים רביעית דם לכל. או שמא סברה דגם כהן אינו מוזהר אלא על חצי לוג שהנזיר מגלח עליו. אבל מכל מקום אומר ר"י דאמת הוא שאין נזיר מגלח על טומאת חרב הרי הוא כחלל. והראיה מתוספתא דמסכת אהלות [פ"א ה"א] דקא חשיב התם, ארבעה טמאים במת, כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה. והרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל לנזיר אינו מגלח אלא על המת בלבד. וההיא מיירי בכלי מתכות, וקאמר דאין הנזיר מגלח עליו. והשתא ניחא דכיון דאין הנזיר מגלח על כלי מתכות, אין כהן מוזהר על טומאתן. והא דלא מוקי מתני' בכלי מתכות, משום דבלאו הכי קים ליה, דכי קתני אשארא, דעל כרחין לאו אכולהו קתני ומזה בשלישי ובשביעי, דהא קתני ימי ספרו וימי גמרו, דלא בני הזאה נינהו.
ומשמעתין קשה למה שפי' רבינו יצחק דמתני' דאהלות דארבע טמאין במת, מיירי בין בכלי מתכות בין בשאר כלים, דכולהו גמרינן מכלי מתכות דחרב הרי הוא כחלל, והוא הדין לשאר כלים. והביא ראיה מתוספתא דכלים [ב"ק פ"ו ה"ז] החמת שהיא נתונה בתנור, ופיה למעלה מן התנור, ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה, הוא טהור והתנור טהור. פי' דתוכו ולא תוך תוכו. בא הטהור ואחז בו והעלהו ניטמא וטמא את החמת, חזר החמת וטמא את התנור. אלמא דחמת שנגע האדם הרי הוא אב הטומאה ומטמא את התנור, ואע"ג דלאו כלי מתכות הוא. וי"ל משום דהתם משום דיקרב בדיקרב הוא, דאדם ניטמא במשא עצם כשעורה ובשעה שהיה נוגע במת באותה שעה היה נוגע בחמת והחמת בתנור. עוד הביא ראיה מדאמרינן בסיפרי [חוקת פיסקא ק"ל] וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר, לפי שנאמר בחלל חרב, בא הכתוב ולימד על האדם שהוא מטמא טומאת שבעה, למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין, פי' שמטמאין שבעה, שהרי משמע קרא וכל אשר יגע בו הטמא פי' אותו שנגע במת, יטמא הנוגע בו טומאת שבעה, והנפש הנוגעת בו באותו שני [טמא] תטמא עד הערב. כלים ואדם וכלים מנין שהן טמאין טומאת שבעה ת"ל [במדבר ל"א] וכבסתם בגדיכם ביום (השלישי) [השביעי], משמע שהבגדים שהוא לבוש, טמאים שבעה מכח האדם. והך אדם מיירי שניטמא מחמת שנגע בחרב, דכתיב בקרא לעיל מיניה יטמא. מכאן למדנו ארבעה במת, דכלים מטמאין לאדם ואדם כלים ושלשתן טמאים שבעה. וסתם בגדים משמע אף כשאינם כלי מתכות. ואומר רבינו תם דתכשיטי מתכות מקרו שפיר בגדים, כדדרשינן גבי בגדי כהונה [שמות כ"ח] אלה הבגדים וחשיב ציץ. ובשמעתין אמרי בהדיא בנוגע בשאר כלים אינו טמא טומאת ערב. ועתה יש ללמוד מן הספרי הזה כל המשנה דאהלות. והכי איתא התם, שנים טמאים במת אחד טומאת שבעה ואחד טומאת ערב. כיצד אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה, ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. שלשה טמאים במת, שנים טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה, שלישי בין אדם ובין כלים טמאין טומאת ערב. ארבעה טמאים במת. שלשה טמאים טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, רביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. וכל זה הדין יש ללמוד מן הספרי שלא מצינו שיהו טמאים שבעה רק כלים ואדם וכלים (ואדם) דוקא, ולכך קאמר שנים טמאים במת, דכשאדם נוגע במת אינו מטמא אדם אחר שבעה, שלא מצינו שני [בני] אדם טמאים כי אם אחד. אבל ודאי אם היו כלים נוגעין בראשון טמאין שבעה. ולא גרע מאדם שקבל טומאה מכלים שיחזור ויטמא כלים שבעה. וכן שלשה טמאין במת שהכלים מטמאין כלים שבעה, דהא לא גריעי כלים שניים, מכלים שנגעו באדם שקבל טומאה מכלים. והשלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, שלא מצינו שלשה כלים טמאים שבעה כי אם שנים. וכן לא מצינו אדם שיהא טמא שבעה על ידי כלים שניים, כי אם על ידי ראשונים, וכן ארבעה טמאים במת וכו' שכך מצינו בקרא כלים ואדם וכלים ולא יותר.
<h2>דף נה.</h2>
לימא כתנאי. אי משום אוירה או משום גושה. דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר מאי לאו ר' דמטמא סבר משום אוירה ור' יוסי בר' יהודה סבר משום גושה. ודחינן לא דכולי עלמא משום גושה מר סבר אהל זרוק. פי' כגון שידה שבהמה או אדם מוליכין אותה. שמיה אהל. לחוץ ולהפסיק. וצריכין אנו לומר דעדיף (מ)מטלית המנפנפת וספינה שטה על פני המים, דתנן במסכת אהלות [פ"ח מ"ה] שאין חוצצין בפני הטומאה ולא מביאין. דהואיל ורגלי האדם או הבהמה הנושאין את השידה (כו') [או התיבה] נוגעין בארץ עדיף. ומר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל והתניא. פ' בניחותא. ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרק על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה. פי' מונחת על בהמה או אדם הנושאין אותה, דקסבר אהל זרוק שמיה אהל לחוץ ולהפסיק ומייתי ראיה ממונחת. ואיבעית אימא דכולי עלמא משום אוירה ומר סבר כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומר סבר אע"ג דלא שכיחא גזרו בה רבנן. פי' דכולי עלמא משום אוירה, דלהכי מטמא רבי בנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל. וטעמא דר' יוסי בר' יהודה דמטהר, דאע"פ שגזרו על אוירה, לא גזרו אלא לעומד על גשר ארץ העמים, או בא בקרון או בספינה. אבל בשידה תיבה ומגדל דלא שכיחא, לא גזרו בארץ העמים. ור' סבר אע"ג דלא שכיחא גזרו. והתניא. פי' בניחותא. הנכנס לארץ [העמים] בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה או באסקריא טמא. פי' אלמא מאן דמטהר בשידה תיבה ומגדל, מודי בקרון ובספינה דשכיחא דטמא, דמשום אוירה גזרו. ואיבעי תימא הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם. פי' ולעולם לכולי עלמא משום גושה גזרו, ושידה תיבה ומגדל דמטהר ר' יוסי בר' יהודה, היינו משום דסבר אהל זרוק שמיה אהל, וקרון או ספינה דמטמא, היינו משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו לשם חוץ לקרון ויאהיל על גושה, אבל בשידה תיבה ומגדל אין הפתח נוח להכניס ולהוציא ראשו ורובו, ואין נקל כל כך להוציא ראשו. וטעמא דר' דמטמא בשידה תיבה ומגדל, משום דקסבר אהל זרוק לא שמיה אהל כדפרישית לעיל. והתניא. [פי'] בניחותא. ר' יוסי בר' יהודה אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא ראשו ורובו. פי' מכלל דבקרון וספינה טמא שמא יוציא ראשו ורובו.
פיסקא. ומתחיל ומונה מיד. פי' מיד שנטהר, ומונה ממקום שהפסיק בתחלת צרעתו, דימי צרעתו לא עלו לו מן המנין. גמרא. אמר רב חסדא לא שנו, דימי ספרו וימי גמרו אין עולין לו למנין נזירותו. אלא בנזירות מועטת. כגון שנזר שלשים יום ונצטרע בנתים, ולאחר שנתרפא וגלח לסוף ימי (נזרו), [גמרו וספרו], הא ודאי אינו יכול למנות שלשים יום מתחלת ימי נזירותו ויהיו ימי צרעתו עולין לו מן המנין, דהא אין גידול שער פחות משלשים יום. אבל בנזירות מרובה. שנזר כל כך שאחר ימי צרעתו נשאר עדיין שלשים יום אחר גילוח צרעת, הואיל ואיכא גידול שער. מיסלק נמי סלקין ליה. כגון שנזר מאה ימים, ולסוף חמשים יום מנזירותו (ש)נצטרע עשרים יום, עולין לו (החמשים) [העשרים] של (קודם) צרעת הואיל ואיכא גידול שער (בחמשים) [בשלושים] יום האחרונים של נזירות.
<h2>דף נה:</h2>
מתיב רב שרביה מתחיל ומונה מיד ואינו מבטל את הקודמין. אין זה מתני' אלא בריתא היא. במאי אילימא בנזירות מועטת הא בעי גידול שער. פי' ואמאי אינו סותר הקודמין. אלא לאו בנזירות מרובה. שנשאר לו כדי גידול שער, ולכך אינו סותר מה שמנה קודם הצרעת, אבל ימי הצרעת אין עולין, מדקאמר מתחיל משמע ממקום שפסק. וקתני מתחיל ומונה מיד. לאחר ימי ספרו, אלמא ימי ספרו אין עולין לו. הוא מותיב לה והוא מפריק לה מתני' בנזירות בת חמשים. והיינו נזירות מועטת דרב חסדא, והכי קאמר לא שאנו אלא מי שאין לו לעשות אלא נזירות מועטת כשהתחיל ימי צרעתו. כגון דיתיב עשרים יום בנזירות ואיתילידא ביה צרעת מגלח לצרעת והדר יתיב תלתין יומין דנזיר דהא אית ליה גידול שער. כלומר בכי האי גונא דין הוא שלא יעלו ימי צרעתו, ושלא יבטל את הקודמין, והיינו דקאמר דהא אית ליה גידול שער. וזה הכלל נזירות מועטת היא, מקום שאין לו למנות רק שלשים, משהתחיל צרעתו עד סוף ימי הנזירות. אבל בנזירות מרובה כגון שכשהתחיל צרעתו היה לו למנות יותר מל' יום, אז ודאי יעלו לו במנין הימים העודפים על הל', ואפי' נזירות בת ארבעים, אי איתילידא ביה צרעת לסוף עשרה ימים, נזירות מרובה הוא.
מתיב רמי בר חמא נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. פי' דהוא מסופק אם ניטמא במת, וכן שהיה ספק מצורע והוחלט מספק. אוכל בקדשים לאחר (שלשים) [ששים] יום שותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום. פי' אוכל בקדשים לאחר ששים יום, משום דספק מצורע הוא, ומצורע אסור לאכול בקדשים עד שיטהר מצרעתו, ויביא קרבנות מצורע, דמחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים. אך משום נזיר טמא לא מיתסר, דמי שטומאה יוצאה עליו מגופו קרי מחוסר כפורים. כיצד נדר שלשים יום, ויום ראשון אירע לו ספק טומאת מת וספק צרעת, מזה ושונה וטובל ונטהר מספק טומאת מת. בא לו לגלח כמשפט נזיר טמא, או כדין מצורע שנרפא, אומרים לו המתן עד שלשים, דאולי נזיר טהור גמור אתה, ונזיר טהור אינו מגלח אלא על הדמים, כדכתיב [במדבר ו'] תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ימי נזרו לסוף [ל' יום] מגלח. ומשפט הבאת קרבנותיו מפורש לקמן פרק שני נזירים [ס' ע"א], שמביא שני צפורי מצורע שחוטה ומשולחת. וחטאת העוף הבאה על הספק, משום דספק נזיר טמא הוא. ועולת בהמה, משום ספק נזיר טהור, כדי לגלח על הדמים ואם גילח על אחד מהן יצא, ומתנה עליה. ועדיין אסור לאכול בקדשים, דשמא מצורע מוחלט הוא, וטעון עוד תגלחת שנית, והבאת קרבנות כדכתיב בפרשת מצורע, וזה אי איפשר לו לגלח לסוף שבעה מתגלחת ראשונה, כי שמא אינו מצורע אלא נזיר טמא היה, וצריך להתחיל ולמנות ימי נזירותו של טהרה שהם שלשים יום, לסוף ששים מגלח. ובהך תגלחת שנית ליכא לספוקי בנזיר טמא, אלא בנזיר טהור, או בתגלחת ימי ספרו של מצורע, ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור, כדי לגלח על הדמים ומתנה עליה. ולמחרת יום תגלחתו, יביא קרבן מצורע, כדי להתירו לאכול בקדשים, ומביא חטאת העוף כדין מצורע עני, וא[ש]ם לר' שמעון דאמר אשם מצי לאתנויי בשלמים [מייתי אשם ומתני]. ולרבנן דר' שמעון אית להו דאשם אינו מעכבו מלאכול בקדשים. ועדיין הוא אסור לשתות יין וליטמא למתים, דשמא מוחלט הוא, ותגלחת מצורע אינה עולה לא לתגלחת נזיר טמא, ולא לתגלחת נזיר טהור, כדאמרינן לקמן פרק שני נזירים [שם], לכך טעון עוד שני תגלחות, אחת לנזיר טמא, ואחת לנזיר טהור, לסוף תשעים יגלח תגלחת שלישית. ובהך שלישית ליכא לספוקי במצורע, כי אם בנזיר טהור או בנזיר טמא, מביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ומגלח על הדמים. וחטאת העוף משום ספק נזיר טמא. ועדיין אסור לשתות יין וליטמא למתים, דשמא מוחלט הוא ונזיר טמא, ועלו שתי תגלחות ראשונות לצרעתו, שלישית לנזיר טמא. לסוף שלשים יום יגלח, ויביא קרבן טהרה לבד, ויהיה מותר לשתות יין וליטמא למתים. והיינו דקאמר ושותה יין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום.
והיה מדקדק הר"מ דעל כרחיך צריך לומר שהיה מגלח יום שלשים, שאם לא היה מגלח עד יום ל"א כשאר נזיר, אם כן היה מגלח תגלחת שנייה יום ס"א, ואם כן לא היה אוכל בקדשים עד יום ס"ב, שהרי אחר תגלחת מצורע היה טובל, ולא היה יכול להביא קרבנותיו עד יום אחר, כדאמר לעיל פרק שלשה מינין [מ"ד ע"ב], גילח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי, הרי הוכחנו שהיה מגלח יום ל'. ועל כרחיך לא היה מביא קרבנות נזיר טמא באותו יום שאם היה (מגלח יום) [מביא ביום] ל' היה עולה לו אותו יום, וישלימו שלשים יום שניים ביום (כ"א) [נ"ט], ואם כן היה אוכל בקדשים למחר ביום ששים, וקאמר אוכל בקדשים לאחר ששים יום. והטעם בזה דודאי שני תגלחות ראשונות, ודאי היה מגלח יום שלשים. אע"פ ששאר נזירין אין מגלחין עד יום ל"א, מכל מקום מדאוריתא יכול הוא לגלח יום שלשים, לרב מתנה משום דמקצת היום ככולו, ולבר פדא דה[ו]א סבר דנזירות לא הוי אלא כ"ט יום, והילכך לזה שעדיין אינו שותה ביין ולא מיטמא למתים, לא העמידו חכמים דבריהם, ושרו ליה לגלח ביום שלשים. ואכתי אינו מביא קרבנות נזיר טמא בו ביום. דכיון שהוא צריך טבילה אחר התגלחת, (ו)מיחזי כאלו היא טבילת נזיר טמא ביום שביעי אחר הזאה, ואז אינו מביא קרבנותיו עד למחרתו, ולכך אינו יכול להביא קרבנותיו עד למחר של תגלחת. ומיהו בתגלחת שלישית ליכא לפרושי הכי, שהרי אינו טובל אחר התגלחת, כיון שעשה כל ספקות של מצורע. וצ"ל דודאי בשתי תגלחות אחרונות אינו מגלח עד יום ל"א. ויש ליתן טעם דדוקא בשני תגלחות ראשונות דאיכא לספוקי בספק מצורע, הקילו להיות מגלח ביום ל'. אבל בשתים אחרונות, שאין עליו עוד ספק מצורע, השוום לשאר נזיר שמגלח ביום ל"א. ולכך קאמר ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק"כ יום.
<h2>דף נו.</h2>
ותני עלה בד"א בנזירות מועטת. ואז די לו בק"כ יום. אבל בנזירות בת שנתה. ואירע בו ספיקות הללו. אוכל בקדשים לאחר שתי שנים. שימתין לגלח תגלחת ראשונה עד שנה, דשמא נזיר טהור היה, ומגלח בסוף שנה. ומונה שנה אחרת ומגלח תגלחת שנייה לשתי שנים, משום דשמא לא היה מוחלט אלא נזיר טמא מת בלבד, ותגלחת ראשונה היתה של טומאה. שלישית עד שלש שנים, דשמא מוחלט היה ולא טמא מת. רביעית עד ארבע שנים, דשמא מוחלט היה וטמא מת, וגילח ראשונה ושניה לצרעתו, שלישית לנזיר טמא, רביעית לנזיר טהור. ואי ס"ד סלקי ליה יומי חלוטו תסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום. כלומר אחר שגלח שניה לצרעתו לקץ שתי שנים, יגלח לל' יום ממה נפשך, אם נזיר טמא הוא כך הוא דינו, ואפי' לקץ שבעת ימים של תגלחת שנית יכול לגלח. ואם נזיר טהור הוא ומוחלט כך דינו, שהרי עלו לו ימי צרעתו לשנה של נזירות לרב חסדא, ואינו צריך להמתין כי אם שלשים יום כדי גידול שער, ויכול לגלח תגלחת נזיר טהור. ואחרי תגלחת שלישית ימתין שנה לתגלחת רביעית, דשמא היה מוחלט וטמא מת, ושתי תגלחות ראשונות למוחלט, שלישית לנזיר טמא, ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא ויביא קרבנות נזיר טמא, אי איפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה. והיינו דפריך בשלש שנים ושלשים יום סגי, דכך עולה לו החשבון. אלא שמע מינה ימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר. ולכך לא יגלח שלישים עד סוף שלש שנים, דשמא נזיר טהור מטומאת מת הוא ומוחלט היה, וימי צרעתו לא עלו לו, ונמצא שאינו יכול לגלח עד סוף שנה.
ועוד מותיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאתו. אם ניטמא במת. שאין עולין לו מן המנין [ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאה מגלח ומביא קרבן ימי חלוטו מגלח ומביא קרבן מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין] לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות. פי' שאם אמר הריני נזיר כשהוא בבית הקברות, שערו ראוי לתגלחת טהרה, שהרי אינו מגלח ומביא קרבן בשביל טומאתו, אלא מגלח לסוף שלשים בשביל נזירותו. ואעפ"כ אין ימי היותו בבית הקברות, עולין לו לנזירותו, אלא כשיצא יתחיל למנות. ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טהרה. שקודם לכן יגלח לצרעתו. אינו דין שלא יעלו לו מן המנין. ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין. פי' ימי ספרו אותן ימים שכתוב בהן, [ויקרא י"ד] וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, מנין שאין עולין לו. ודין הוא ימי חלוטו טעון תגחלת וצפרים. פי' דכשנגמרו ימי חלוטו מגלח ומביא צפרים, דהיינו צפרי מצורע, דכתיב [שם] וראה הכהן והנה נרפא הנגע הצרעת מן הצרוע, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ומגלח דכתיב [שם] וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, ובתר הכי וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיינו ימי ספרו, ולאחר שבעת ימי ספרו הוא טעון תגלחת וצפורים, תגלחת ביום השביעי דכתיב [שם] והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, וצפרים ביום השמיני היינו קרבן דלות, דכתיב [שם] ואם דל הוא ואין ידו משגת יביא שתי תורים או שני בני יונה. מה ימי חלוטו אין עולין לו אף ימי ספרו אין עולין לו מן המנין יכול אף ימי הסגרו כן. פי' ימי הסגרו, שהסגירו הכהן ונטהר מתוך ההסגר, יכול לא יהו עולין לו. אמרת לא אם אמרת בימי ספרו וימי גמרו (שאין) [שכן] טעון תגלחת. והוי כעין ימי טומאתו ולכך אין עולין לו. תאמר בימי הסגרו שאינו טעון תגלחת מכאן אמרו ימי ספרו וימי גמרו אין עולין לו מן המנין אבל ימי הזב והזבה והסגרו של מצורע הרי אלו עולין לו מן המנין קתני מיהת לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין במאי אילימא בנזירות מועטת. שאין לו למנות אלא שלשים משהתחיל צרעתו עד סוף ימי נזירותו. הא בעינן גידול שער. ואמאי איצטריך ליה למילף מק"ו שאין עולין. אלא לאו בנזירות מרובה. שיש יותר משלשים יום משהתחיל צרעתו עד כלות ימי נזירותו. וקתני תאמר בימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אלמא לא סלקין. למנין נזירות דטהרה, וקשיא לרב חסדא דאמר אבל בנזירות מרובה סלקין ליה.
<h2>דף נו:</h2>
מתניתין. ר' אליעזר אומר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה. כגון גולל ודופק ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת. אין חייבין עליה על ביאת המקדש אמר ר' מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ. פי' דכתיב ביה בהדיא דחייבין בו על ביאת מקדש. א"ר עקיבה דנתי לפני ר' אליעזר מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באהל הנזיר מגלח על משאו ועל מגעו רביעית דם שהוא מטמא את האדם באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לי מה זה עקיבה אין דנין כאן ק"ו וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כאן אמרו הלכה. פי' ר' יהושע סתם היינו ר' יהושע בן חנניא. שהנזיר מגלח עליה פי' שסותר את הקודמין, כגון אותן הנזכרין במשנה ראשונה, חייבין עליה כלומר קרבן אם נכנס למקדש. ושאין הנזיר מגלח עליה כגון אלו הנזכרים במשנה שניה. אמר ר' מאיר לא תהא זו. כלומר שמטמא באהל ובמגע קלה מן השרץ דאינו מטמא אלא במגע ואפ"ה חייבין עליה על ביאת מקדש כדאיתא בשבועות [י"ח ע"ב]. אין דנין כאן קל וחומר. סתם א"ל ולא פי' מה זה, כמו שפירש ר' יהושע. וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת. כלומר קל וחומר טוב הוא, ואין עליו תשובה, אמנם כך אמרו חכמים אין דנין קל וחומר מהלכה. ועצם כשעורה דמגלח על מגעו הלכה היא. פי' אין דנין כאן קל וחומר מהלכה וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר' יהושע אמר לי יפה אמרת אלא כאן אמרו הלכה. פי' דעצם כשעורה הלכה למשה מסיני ואין דנין קל וחומר מהלכה.
גמרא. ור' אליעזר משום ר' יהושע. סתם שהוא ר' יהושע בן חנניא. גמיר לה והא משום ר' יהושע בן ממל גמיר לה דתניא אמר ר' אליעזר כשהלכתי לפרדסקים מצאתי את ר' יהושע בן בתו הראש. כך שם אביו. שהיה יושב ודן לפני ר' מאיר בהלכה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח חייבין עליה משום ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת המקדש אמר(תי) לו אל תהא זו קלה משרץ אמרתי כלום אתה בקי (כר') [בר'] יהושע בן ממל אמר ליה הן כך אמר ר' יהושע בן ממל [משום ר' יהושע] כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה [חייבין] משום ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה משום ביאת המקדש. פי' כל זה מדברי ר' אליעזר. אלמא מר' יהושע בן ממל גמיר לה אמרי שמע מינה כל מילתא דמיתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי. פירוש כך ר' יהושע בן חנניה אמרה לר' יהושע בן ממל, ור' יהושע בן ממל לר' אליעזר, ורבי שסידר המשניות הזכיר ר' אליעזר שהוא אחרון, ור' יהושע שהוא ראשון, ולא חש להזכיר ר' יהושע בן ממל שהוא מציעאה. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' מיאשא שקבל מן אבא שקבל מן הזוגות. פי' הלל ושמאי, והם קבלו משמעיה ואבטליון, [והם] (ו)מיהודה ושמעון בן שטח, שקבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי, שקבלו הלכה למשה מסיני, בזורע שבת או חרדל בשנים או שלשה מקומות שחייב בפיאה מכל אחד ואחד כך גירסת בספרים. ול"ג ליה דהך משנה שנויה היא במסכת פיאה [פ"ג מ"ב] גבי מחלוקת ר' עקיבה במנמר שדהו ושייר בו קלחים לחים ר' עקיבה אומר פיאה מכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל ומודים חכמים בזורע שבת וכו'. וה"ג (פ"ק) [פ"ב] דפיאה [מ"ה] הזורע שדהו שני מיני (פירות) [חיטין] כגון שחמת' ולבנה עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שתי גורנות נותן שתי פיאות מעשה שזרע שמעון איש המצפה ובא לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו לו לנחום הלבלר ואמר כך מקובלני מר' מיאשא [וכו'] כל הזורע שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פיאה אחת שתי גרנות נותן שתי פיאות. ואילו יהושע וכלב לא קא חשיב משום דהוו מציעא שמע מינה.
<h2>דף נז.</h2>
פיסקא. אין דנין קל וחומר מהלכה. איבעיא להו עצם כשעורה הלכה דנזיר מגלח עליו, (דמקל וחומר) [דמקרא] לא אתא דכתיב על נפש מת לא יבא מידי דמטמא בביאה. ורביעית דם בעי לאגמורי מיניה בקל וחומר. או דילמא רביעית דם הלכה (כ)שהוא מטמא באהל, דמקרא לא משמע הכי, דנפשות מת שיעור שתי נפשות משמע, דהיינו חצי לוג שהוא שתי רביעיות. אלא הלכה למשה מסיני הוא, דמטמא באהל ברביעית, ועצם כשעורה קל וחומר מרביעית דם ואין דנין קל וחומר מהלכה. פי' מכח חומר שהוא מהלכה למשה מסיני לא נעשה קל וחומר. ת"ש דתניא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין [דנין] קל וחומר מהלכה.
מתניתין. שני נזירים. פי' שהיו נזירותם [שוה]. שאמר להם אחד ראיתי את אחד מכם שניטמא ואינו יודע איזה מכם. פי' והם שותקין שאם היו מכחישין אותו הוי עד בהכחשה ואינו נאמן. משלימין נזירותן. ומגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר כל אחד מהם. אם אני הוא הטמא ואתה הטהור הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך. קרבן טומאה אשם ושתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. וקרבן טהרה חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים. (עולת העוף (וקרבן) [דקרבן] טומאה תהא נדבה, וחטאת העוף ספק ולא תאכל, ואשם אינו מביא דקסבר דאשם אינו מעכב, כרבנן דאמרי בפרק שלישי [י"ח ע"ב] הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה) וסופרין שלשים יום. פי' אע"פ שעשו זה, עדיין הם אסורין לשתות יין וליטמא למת, דכל אחד מהם יש לומר שמא הוא הטמא, ועדיין יש לו למנות ולהביא קרבן טהרה. אלא סופרין עוד שלשים, ובסוף מביאין בשותפות קרבן נזיר טהור בלבד. ואומר אחד מהם אם אני הוא שהייתי טמא, קרבן טומאה שהוקרב כבר היה שלי, וקרבן טהרה היה שלך, וזה עתה קרבן טהרתי. ואם אני הייתי הטהור, קרבן טהרה היה שלי, וקרבן טומאה היה שלך, וזה עתה קרבן טהרתך, ויהיו שניהם מותרין ביין ובטומאה מכאן ואילך.
גמרא. מכדי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלה דליכא אלא תרי אף כל ספק טומאה ברשות היחיד טמא כגון דאיכא בי תרי, אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון דאמר להו ראיתי אחד מכם שניטמא הא תלתא הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ופרקינן אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. פי' והוא היה מרחוק דכיון דלא קאי גביהו הוו להו תרי וספיקן טמא. אמר רב אשי דייקן נמי דקתני ואיני יודע איזה מכם שמע מינה. פי' מדלא קתני ושכח וקתני איני יודע, מכלל שגם מתחלה לא ידע. ואם תאמר אם כן דמיירי באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם, הוי ספק טומאה ברשות היחיד, יביא כל אחד קרבן ודאי, דהא ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה תרומה. יש לומר לא דמי לסוטה, דסוטה יש ספק אם נטמאת אם לא, אבל [הכא] ודאי אחד מהם טהור ואחד טמא, ולא [דמי] לסוטה [שא"א] לעשות שניהם כודאי, אלא שניהם כאיש אחד שאירע לו ספק טומאה ברשות היחיד, ולכך שניהם יביאו קרבן טומאה, ואם תאמר ולמאי דס"ד מעיקרא מאי פריך דכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, לימא ליה שאני הכא דלא דמי לסוטה דודאי אחד מהם טמא. יש לומר דטהרה דספק טומאה ברשות הרבים אינה תלויה במילף מסוטה, דכי נמי לא דמי לסוטה מטהרין מטעם חזקה. ואם תאמר בפ"ק דנדה [ב' ע"ב] גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר, דקאמר אי מה סוטה ברשות הרבים טהור, [אף הכא נמי ברה"ר ספיקה טהור]. מאי פריך הא ספק טומאה ברשות הרבים דטהור, משום חזקה הוא, והכא ליכא חזקת טהרה, דאדם בחזקת טמא היה עומד. יש לומר דודאי היכא דאיכא חזקת טהרה, אין צריך ללמדו מסוטה, דאפי' לא דמי לסוטה מטהרין מטעם חזקת טהרה. והיכא דליכא חזקת טהרה אין מטהרין אותו, אלא מטעם דניליף מסוטה, ולא מטהרין אלא היכא דדמי לסוטה. ומדמינן ליה לסוטה ממש לטהר ברשות הרבים, וליטמא ברשות היחיד, שהרי גם בסוטה ליכא חזקת טהרה, כיון דקינא לה ונסתרה. ואפי' הכי אמרה תורה במקום סתירה [טמאה] הא ברשות הרבים (דמי) [טהורה]. ומיהו תימה דבפרק כשם [סוטה כ"ח ע"ב] משמע דאי לאו דילפינן מסוטה, הוה מטהרין כל ספק טומאה שיש בו דעת לישאל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, והואיל וכן מנין לנו לטהר ברשות הרבים, היכא דלא דמי לסוטה. יש לומר דאחר שגלה לנו הכתוב בסוטה, שאין לטמא ברשות הרבים כמו ברשות היחיד, אע"פ שאין לה חזקת טהרה. מעתה היכא נמי דלא דמי לסוטה נטהר ברשות הרבים כיון דאיכא חזקת טהרה.
<h2>דף נז:</h2>
פיסקא. מגלחין ומביאין קרבן. אקשינן אמאי ודילמא לאו טמאין אינון וקא עביד הקפה. פירוש והיכי מגלח בסוף ל' שניים. בשלמא בסוף ל' ראשונים מגלח ממה נפשך, אי משום טומאה אי משום טהרה, אבל בשניים הטהור אין יכול לגלח, שכבר גילח בראשונה ועביד הקפה. אמר שמואל באשה וקטן. פי' משנתנו כגון שהיו שתי נשים או שני קטנים נזירים דלא מיחייבי אהקפה. אשה דכתיב [ויקרא י"ט] זקנך ולא זקן אשתך, וכל שאינו בבל תשחית אינו בבל תקיף. וקטן לאו בר עונשין. ואקשינן ונוקמה בגדול והקפת כל הראש לא שמה הקפה מדלא מוקי לה הכי ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה מר זוטרא בריה דרב נחמן מתני להא דשמואל אסופא נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ומגלח ארבע תגלחות והא קא עביד השחתה. כלומר דשמא נזיר טהור הוא בתגלחת ראשונה, ועובר בלא תשחית את פאת זקנך. אמר שמואל באשה וקטן.
אמר רב הונא המקיף את הקטן חייב אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן מגלח להון. [לבניו הקטנים] שראה אותן מגולחין הפיאות במין תער. א"ל חובה. פי' אשתו של רב הונא הוה שמה כך, דסבר רב הונא דאשה מותרת להקיף אפי' גדול. חובה תקברינהו לבניה כולהו שני דרב [אדא בר אהבה] לא אקיים זרעא לרב הונא. פי' דהואי כשגגה היוצא מלפני השליט. מכדי תרויהו סבירא להו הקפת כל הראש שמה הקפה. פי' רב הונא דאמר חובה מגלחא להון, אבל איש היה עובר אע"פ שמגלח כל ראשם. ורב אדא הא אמר חובה תקברינהו לבניה, דמשמע דיש איסור במגלח כל הראש, כשגדול מגלח לגדול. אם כן במאי פליגי. כלומר מאי טעמייהו. ומהדרינן רב הונא סבר אמר קרא [ויקרא י"ט] לא תקיפו ולא תשחית כל שישנו בהשחתה. דנפשיה. ישנו בהקפה. אפי' לאחרים. והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה. דלית להו זקן. ליתנהו בהקפה. אפי' דגדול, ואשה המקפת אפי' לגדול פטורה, וכן אשה (המקפת) [הנקפת] גם כן פטורה. ורב אדא בר אהבה סבר לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע. פירוש דלא תקיפו תרתי משמע. ואיתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב. ואפי' אשה, וכל היכא דניקף לא מחייב מקיף נמי לא מחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא ולא מחייב מאן דמקיף ליה נמי לא מיחייב. ואפי' גדול דמקיף את הקטן פטור לרב אדא. והא דאמר רב אדא חובה תקברינהו לבנה, לדבריו דרב הונא קאמר, והכי קאמר לדידי אפי' גדול נמי המקיף את הקטן פטור, אלא לדידך דלית לך דכי ניקף פטור מקיף נמי פטור, אלא סבירא לך דאדם מקיף את הקטן חייב, דכך הוי מקיף לקטן כמקיף לגדול, אם כן חובה היא ענושה כשמגלחת ראש בניה. דהא סבירא לי דאשה המקפת את הגדול חייבת, דלא סבירא לי כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה [וכו']. כתוב בתוספות וקי"ל כרב הונא דאשה מותרת להקיף הקטן. וגדול המקיף את הקטן חייב. דאמרינן בפ"ק דמציעא [י' ע"ב] איכא ביניהו איש דאמר לאשה אקיפי לי קטן, וקאמר דשליח דהיינו אשה לאו בת חיובא היא, אלמא אשה מותרת להקיף הקטן. ומדנקט אשה ולא נקט איש, משמע דאיש המקיף את הקטן חייב כרב הונא. וצ"ע אליבא דרב הונא אם יהיה אסור לספר ישראל להקיף לגוי.
<h2>דף נח.</h2>
לימא הקפת כל הראש תנאי היא. אי הויא הקפה ואי לא. דתנו רבנן ראשו מה תלמוד [לומר]. פי' גבי מצורע כתיב [ויקרא י"ד] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וכיון דאמר כל שערו הרי ראשו בכלל אם כן ראשו מה תלמוד [לומר]. לפי שנאמר [שם י"ט] לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן. כלומר לא יגלח כל ראשו, וכי כתיב יגלח את כל שערו, מוקמינן ליה באדם שנמרטו פיאותיו, או בשאר שער שבגוף. ת"ל ראשו. לומר דגלוח מצורע דחי לאו דהקפה. ותניא אידך ראשו מה תלמוד לפי שנאמר בנזיר [במדבר ו'] תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן. כלומר שאם היה נזיר ונצטרע שיהא אסור לגלח. ת"ל ראשו. לומר דאף אם הוא נזיר כיון דנצטרע יגלח. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמאן דאמר מנזיר, סבר דאיצטריך קרא למשרי בנזיר מצורע, לאו דתער לא יעבור על ראשו ועשה דקדוש יהיה גדל פרע, משום דלמדחי לאו גרידא דהקפה לא איצטריך, דהקפת כל הראש לא שמה הקפה. ומאן דאמר מלא תקיפו סבר דהקפת כל הראש שמה הקפה, וכי אתא קרא למידחי לאו דהקפה אתא, ושפיר איצטריך ראשו, למדחי לאו גרידא דהיינו לאו דלא תקיפו. ודחינן אמר רבא לא דכולי עלמא הקפת כל הראש לא שמה הקפה. פי' ומאן דמוקי קרא בנזיר ניחא. ואף מאן דמוקי לה למידחי לאו דלא תקיפו, היינו שהקיף תחלה, שגילח צדעיו תחלה, ואחר כך גילח שאר שער ראשו. דכיון דאי גלחיה בחד זימנא לא מיחייב. אפי' אינו מצורע, דהקפת כל הראש לא שמה הקפה. כי נמי הקיף ולבסוף גילח לא מיחייב. דאתא קרא דראשו דמצורע למידחייה. ואקשינן ומי כתב קרא הכי. פי' דכי נמי מצי לגלח בהיתר, דהיינו שיגלח כל הראש, יהא מותר לגלח באיסור, שיקיף ואחר כך יגלח. והא אמר ר' שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה אלא דכולי עלמא הקפת כל הראש שמה הקפה. פי' הילכך אתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה, שהרי אין אתה יכול לקיים את שניהם.
ומאן דמוקי ליה לקרא למידחא לא תעשה ועשה דנזיר לאו גרידא מנא ליה. דאי לאו דשמיע ליה מקרא אחרינא, דעשה דחי לאו גרידא, לא הוה ליה לאוקומי למדחי לאו ועשה. ואם תאמר כיון דעשה דמצורע דחי לא תעשה ועשה דנזיר, אם כן כל שכן דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא. יש לומר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, הילכך איצטריך ליה למילף מגדילים. ופרקינן יליף מגדילים דאמר קרא [דברים כ"ב] לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם ומאן דנפקא ליה מראשו. דעשה דוחה לא תעשה, דמוקי לקרא לומר דעשה דוחה לאו דהקפה. מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים אמר לך לכדרבא הוא דאתא דרבא רמי כתיב [במדבר ט"ו] ונתנו על ציצית הכנף. דמשמע ממין הכנף יהיו הציצית, ובטלית של משי אינו פוטר אלא משי. וכתיב [דברים כ"ב] צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך, דמשמע דלכל טלית עשה ציצית של צמר. הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינו. פי' ציצית צמר בטלית של פשתים או איפכא. אבל שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין. להכי אתי מין כנף. והשתא אי לאו דשמעינן מראשו דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה, לא הוה מוקימנא קרא דגדילים לכדרבא ממש, אלא לכי דוקייא דרבא, צמר לצמר ולמשי, פשתים לפשתים ולמשי דליכא דחייה, אבל צמר ופשתים לא הוה אמינא דלידחי, אבל השתא דגלי קרא דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה, מעתה נאמר דקרא דגדילים אתא לדחייה דלאו דכלאים, ולומר דצמר פוטר בשל פשתים, ומינה ילפינן בעלמא דעשה דוחה לא תעשה. דמראשו דמצורע ליכא למילף בעלמא, דאיכא למיפרך מה לראשו שכן לאו שאינו שוה בכל הנשים דליתנהו בהקפה.
ואקשינן והאי תנא דמפיק ליה ראשו ללאו גרידא. דאתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. כגון מצורע שהוא נזיר. מנא ליה. ופרקינן נפקא ליה מזקנו [דתניא] זקנו מה תלמוד [לומר] והלא בכלל כל שערו הוא. לפי שנאמר בכהנים [ויקרא כ"א] ופאת זקנם לא יגלחו יכול כהן מצורע כן ת"ל זקנו. לומר דעשה דמצורע דחי לאו דופאת זקנם לא יגלחו, ועשה דקדושים יהיו לאלהיהם. והוא הדין דדחי לאו ועשה דנזיר. ויש תימה היכי ניליף נזיר מכהן, מה ללאו ועשה דהשחתה דכהן שכן אינו שוה בכל, שאינו בנשים, תאמר באיסורי נזיר, שהם שוים בכל ואפי' בנשים. ויש לומר דקס"ד השתא דכיון דבכהן איכא חדא קולא שאינו שוה בכל, ובנזיר איכא חדא קולא שישנו בשאלה, אם כן שקולים הם, ולמדים זה מזה.
<h2>דף נח:</h2>
[עי' תוד"ה הר"ף] ולא הוה שמעינן כהן מנזיר [שכן ישנו בשאלה, ואי כתב זקנו לא הוי שמעינן נזיר] שכן לאו שאינו שוה בכל, ולפי מסקאנא זו דמוקי ראשו ללאו גרידא, ה"ה דשמעינן מינה לאו ועשה, ומה שהזכיר לאו דהקפה גרידא, לגלות לנו דעתו, דסבר דאי לאו הני קראי דראשו וזקנו, אפי' לאו גרידא לא הוה ידעינן, שיהא עשה דוחה אותו, דקרא דגדילים הוה מוקימנא ליה לכדרבא. ובעלמא לא ילפינן דאיכא למיפרך כדאמרן. כלומר בעלמא ליכא למילף מכל אחד ואחד, דאיכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, ומה לכהן שכן אינו שוה בכל. ואם תאמר ונילף משניהם בהצד השוה. אומר ר"י דאיכא למפרך מה למצורע שכן שלום בית, ולכך אלים עשה דתגלחת מצורע, שעל ידי כך אוכל בקדשים למחרת תגלחתו אחר שהביא כפרתו, ואוכל עם אשתו בקדשים. וכי האי גונא אמרינן בפרק שלוח הקן [חולין קמ"א ע"א], סד"א עשה דצפרי מצורע דחי עשה ולא תעשה דשלוח הקן משום שלום ביתו קמ"ל.
אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער. פי' ואפי' בית השחי ובית הערוה, אבל בפאות זקן והקפת הראש, פשיטא דלא מיירי רב, אי תער ממש קאמר. מתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה. פי' משום דלא ילבש גבר שמלת אשה [דברים כ"ב]. ופרקינן הא במספרים. כלומר כי אמר רב דמותר דוקא במספרים, וכי קתני בריתא דלוקה דוקא כשמעביר אותה בתער. ומקשינן והא רב נמי בתער קאמר. ופרקינן כעין תער. פי' במספרים סמוך לבשר. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה מתיבי העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ופרקינן מאי לוקה נמי דאמר ר' יוחנן מדרבנן. כלומר מכת מרדות. והכי נמי הוה מצי למירמי שני הבריתות אהדדי ולשנויי הכי.
<h2>דף נט.</h2>
איכא דאמרי אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה משום [דברים כ"ב] לא ילבש גבר שמלת אשה מתיבי אבל העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. והשתא ליכא לשנויי דר' יוחנן מדרבנן קאמר, מדמייתי קרא דלא ילבש גבר שמלת אשה. ופרקינן ר' יוחנן דאמר כי האי תנא דתניא המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא יהיה כלי גבר על אשה. ואקשינן ותנא קמא דאמר דהעברת שער אינה מדברי תורה האי לא ילבש גבר שמלת אשה מאי עביד. ופרקינן מיבעי לי' לכדתניא לא יהיה כלי גבר על אשה מה תלמוד [לומר] אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש והרי כבר נאמר תועבה ואין כאן תועבה. פי' לא מצית למימר דלהכי אתא קרא, דהא כתיב בסופיה דקרא כי תועבה היא, ובכי האי גונא ליכא תועבה שאין כאן ייחוד. אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וילך וישב בין הנשים ולא תלבש אשה שמלת איש ותלך ותשב בין האנשים ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתקוני איתתא. פי' שלא יכחול ולא יפרכס במיני צבעונין כאשה.
אמר רב נחמן בנזיר מותר ולית הילכתא כותיה. פי' בנזיר מותר לגלח בתער בית השחי ובית הערוה, דכיון דמגלח כל ראשו ביום כלות נזירותו, ליכא תיקון אשה בהעברת שער בית השחי ובית הערוה. ויש מפרשים בנזיר מותר להעביר בית השחי ובית הערוה במספרים, דקסבר תער לא יעבור על ראשו כתיב, בין בתער בין בשאר מעבירין. אבל בשאר גופו, הרי הוא ככל אדם. ולית הילכתא כותיה. אמרו ליה רבנן לר' שמעון בר אבא חזינן ליה לר' יוחנן דלית ליה. שער בית השחי. אמר להו מחמת זקנה. אבל הוא לא גלחה. ההוא דאיחייב נגדא. פי' מלקות בבי דינא דר' אמי. איגלי בית השחי דידיה. פי' כשהפשיטוהו חלוקו כדי להלקותו איגלי בית השחי דידיה. חזיה דלא מגלח אמר ר' אמי שבקוה דין מן חבריא הוא. פי' תלמיד חכם הוא, ויודע שאסור לגלח בית השחי ובית הערוה.
בעא מיניה רב מר' חייא מהו לגלח אמר ליה אסור והא קא גדיל א"ל בר פחתי גבול יש לו כל זמן שהוא גדל נושר. י"מ דהכי בעא מיניה אם אסור לגלח במספרים וא"ל ר' חייא אסור. וקשה לזה דאם כן היכי שרי רב לעיל לגלח (בתער) [כעין תער, הא] א"ל ר' חייא אסור. והא קא גדל. ואם תאמר והלא אינו אסור כי אם בתער ואי גדיל ליגלח במספרים. וי"ל דהכי פריך והא גדיל ומצערי ליה, והואיל וסופו ליגדל ולצער אותו, אף כשיגלחנו בתער, אין זה תקון לנוי, אלא משום צער הוא. א"ל בר פחתי גבול יש לו שאינו גדל לעולם כשער הראש, אלא כל זמן שהוא גדל, נושר אותו גדול הגדל יותר מדאי. בעא מיניה רב מר' חייא מהו לחוף. פי' מהו שיהא מותר להתחכך בצפרניו כדי להשיר שער הערוה. א"ל אסור בבגדו מאי א"ל בבגדו מותר. דכה"ג ליכא תיקון אשה, הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו. איכא דאמרי א"ל רב לר' חייא בתפלה בבגדו מאי אמר ליה אסור ולית הילכתא כותיה. פי' מהו שיגע אדם בבית השחי בתפלתו על ידי בגד, אמר ליה אסור, ולית הילכתא הכי, דכיון דאיכא הפסק בגד שרי. והשתא לפום סוגיא דשמעתין, מותר לגלח בית השחי ובית הערוה במספרים כעין תער, דבהכי מיירי רב. ושער שבשאר איברים אף בתער מותר, דלא חזינן ביה שום איסור. ובהלכות גדולות בהלכות נזיר גריס הכי, אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער, מתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה, כי קאמר רב בשאר איברים, ובשאר איברים מי שרי והתניא העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואומר ר"י דפריך משום דבריתא קתני סתמא העברת שער, משמע בכל מקום בין בשאר איברים בין בבית השחי ובית הערוה, אלמא שאר איברים נמי אסור. ומשני [אלא] כי קאמר רב במספרים, וכי תניא ההיא בתער, והא רב בתער קאמר אימא כעין תער. ומדקאמר ואלא, משמע דה"פ לעולם מיירי אף בשער בית השחי ובית הערוה [אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה] הרי זה לוקה מתיבי העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ומשמע דמיירי אף בבית השחי ובית הערוה מדקתני סתמא. ומשני לוקה דאמר ר' יוחנן מדרבנן, וכן לוקה דבריתא היינו מדרבנן. ולפי גרסת הלכות גדולות משמע דאף בשאר איברים אסור להעביר בתער. אך יש הלכות גדולות אחרות דגרסי במסקנא כי קאמר רב במספרים. ולא גרסי אלא. ומשמע דהכי פי' רב דאמר מיקל אדם כל גופו בתער היינו בשאר איברים, כדאוקימנא להו בתער עובר מדברי סופרים כדקאמר בריתא, אבל במספרים כעין תער בשאר איברים מותר כדקאמר רב. ולפי שטה זו מצינן לפרושי בעא מיניה רב מר' חייא מהו לגלח, דבמספרים קמיבעא ליה, וקאמר ליה אסור. ורב נמי דשרי הכא כל גופו במספרים כעין תער, היינו בשאר איברים, אבל (בית השחי ובית הערוה) אסור בתער מדרבנן, ובמספרים דבית השחי ובבית הערוה אסור, ובשאר איברים מותר. ושמא אע"ג דלא כתב אלא כמאן דכתב אלא דמי והרבה יש בתלמוד דבעו למימר כמי שכתוב אלא.
<h2>דף נט:</h2>
מתניתין. מת אחד מהם. פי' וכיון דמת אחד מהם, אי איפשר שיביא האחד הנשאר קרבן טומאה וקרבן טהרה מספק, משום דשמא יביא חולין לעזרה. ועוד דאין מביאין אשם או חטאת נדבה. כיצד יעשה. אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק ויפייס ממנו שידור כנגדו בנזיר. פי' עמו. ויאמר אם אני טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים וסופרים שלשים יום מעכשו ובסוף שלשים מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהיה מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן טומאה שלי והרי קרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור. פי' ועדיין לא נשלם נזירות של חבירו, דהא קאמר ליה אם טהור הייתי הרי את נזיר לאחר שלשים. הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה ספק. פי' מחטאת העוף לחודיה קאמר שהוא בא על הספק ואינו נאכל. ועולת העוף קרבה, ממה נפשך דאם הוא טמא קרבה חובה, ואם לאו קרבה נדבה. ואשם אין צריך להביא. אשם לא מעכב. ואם (יתנה) [ירצה] שלא להביא עולת העוף אינו מעכב דעולה דורון הוא ולא מעכבא. ועדיין שניהם אסורין לשתות יין וליטמא למתים. אבל חוזרין וסופרין שלשים יום ומביא' קרבן טהרה בשותפות ויאמר אם אני הוא שהייתי טמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך הרי זה קרבן טהרה שלי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה הטמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך. ומכאן ואילך מותרין לשתות ביין וליטמא למתים. א"ל בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו. כלומר עמו. בנזיר אלא. כי מת אחד משלים נזירותו. ומביא חטאת העוף ועולת בהמה. ואין צריך להביא עולת העוף ואשם, דהא לא מעכבי, ושאר קרבנות נזירות אין צריך להביא לאלתר, אלא לאחר שלשים, שהרי עדיין אינו יכול לשתות יין וליטמא למתים עד לאחר שלשים יום. ועכשו אומר אם טמא הייתי החטאת לחובתי והעולת בהמה נדבה ואם טהור הייתי העולת בהמה לחובתי והחטאת (ד)העוף בספק. וחטאת העוף אינו נאכל, ועולת בהמה קריבה. וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה בלבד. חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים. ואומר אם טמא הייתי הרי העולה ראשונה נדבה וזו חובה, וזה שאר קרבני דטהרה. ואם טהור הייתי הרי העולה הראשונה חובה וזו עולת נדבה וזה שאר קרבני. דטהרה שלא הבאתי עם הראשונה. אמר ר' יהושע נמצא זה מביא קרבנות מחוצין, אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. פירוש [אחר], אמר ליה בן זומא מי שומע לו שידור כנגדו, בזה הענין לידור בנזיר מספק, אלא הוא לבדו מביא לסוף ל' יום חטאת העוף, והוא הדין עולת העוף, ולא חש לפרש. ועולת בהמה כדי לגלח על הדמים ואומר וכו'. ועדיין אסור ביין שמא הוא טמא, וסופר עוד ל' יום ומביא קרבן טהרה, חטאת ועולה ושלמים. נמצא מביא קרבנותיו מחוצין. אם טהור הייתי עולה ראשונה לחובתי, ומקריב זה חטאת וזה שלמים. וכיון דאין נזיר עמו, אין יכול לעלות בענין אחר, שכיון שהוא ספק טמא, בסוף ל' אינו רשאי לגלח בלא הבאת אחת מקרבנותיו. מחוצין. פי' אמר ר' יהושע אם טהור היה נמצא מביא קרבנותיו לחצאין, דהביא עולתו לסוף שלשים ראשונים, ושאר קרבנו לסוף שלשים אחרונים. אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. לומר דלא איכפת לן אם מביא לחצאין. ועוד שאין אדם שומע לו שידור כנגדו בנזיר. ועוד דאסור לאדם לידור.
גמרא. וליתי פי' לר' יהושע פריך דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו מחצאין ומה בכך וליתי מחצאין. אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים. כלומר אין ודאי מודה ר' יהושע לבן זומא, ולא אמר דבריו שיבקש אחד לידור כנגדו בנזיר, אלא לחדד את התלמידים, לראות אם יש בהם משיב כבן זומא. והא דאמר מביא קרבנותיו חצאין, הכי קאמר אם אין אחד כנגדו יצטרך להביא קרבנותיו מחצאין. אמר רב נחמן בר יצחק מה ליעביד ר' יהושע לדקיה דלא לסריה. לא איתפרש.
מתניתין. נזיר שהוא טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה יין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. פי' נזיר שניטמא במת מספק ביום ראשון של נזירותו, ונצטרע והוחלט בספק ביום ראשון של נזירותו, ונרפא מן הצרעת, אוכל בקדשים לאחר ששים יום, ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום, כיצד מונה שבעה ומזה שלישי ושביעי, וטובל ונטהר מטומאת מת, ואם נרפא מצרעתו ובא לו לגלח כדין נזיר טמא או כדין מצורע שנרפא, אומרים לו המתן עד ל' יום, דשמא נזיר טהור גמור הוא, ואינו מגלח אלא על הדמים, ולפיכך יש לו להמתין עד ל'. כיצד אלו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי. היה צריך לגלח על הצרעת לאלתר לאחר ז' ימי חלוטו, ואוכל בקדשים לאחר ימי ספרו, דהיינו לסוף שבעה כשמביא קרבן צרעת, ואחר כן מונה שבעה דתגלחת נזירות טומאה, ואחר כן מונה ל' לנזירות דטהרה. והיינו טעמא דתגלחת דצרעת קודמת, לפי שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר, בזמן שהיא ודאי ולא כשהיא ספק, נמצא זה אוכל בקדשים לאחר ז' ימים, ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מ"ד יום. ועכשו שהוא טמא מת בספק ומוחלט בספק, אינו יכול לגלח על הצרעת לאלתר, דתגלחת הנגע אינה דוחה תגלחת הנזיר בזמן שהיא ספק. ותגלחת טומאה דנזירות, נמי אינו יכול לעשות לאלתר, משום דאיכא למימר כיון שהוא טמא בספק, שמא לא ניטמא, ואם יגלח תגלחת טומאה בתוך ל', קא עבר בלאו דתער לא יעבור על ראשו, הילכך מונה שלשים ומגלח לסוף שלשים. והאי תגלחת שמגלח לסוף שלשים, איכא למימר טמא מת ודאי היה, ולא מצורע מוחלט, ועולה לו זה הגילוח לתגלחת טומאה של נזיר, ומכאן ואילך מתחיל נזירות דטהרה, ואינו יכול לעשות שום גילוח מכאן ואילך עד שלשים, לפי שהוא מוחלט בספק ויש לחוש שמא אינו מצורע, והיה טמא מת ודאי, וכבר עברו השלשים של טומאה, והוא עכשו באלו השלשים יום השניים נזיר. וחוזר ומונה ל' יום שניים ומגלח, דהיינו בסוף ששים של טומאתו וחלוטו. ועדיין אסור לשתות יין וליטמא למתים, דאיכא למימר שמא ודאי מצורע מוחלט היה, ואלו שתי תגלחות שגילח עלו לו לימי ספרו דצרעת, דאע"פ שמצות גילוח שניה דצרעת ביום שביעי, אם שהה כמה ימים בין תגלחת לתגלחת יצא, ותגלחת אינה עולה לא לתגלחת נזיר טמא, ולא לתגלחת נזיר טהור, לכך טעון עוד שני תגלחות, אחת לנזיר טמא, ואחת לנזיר טהור. הילכך חוזר ומונה עוד שלשים יום שלישיים, ובהנך שלישיים ליכא לספוקי במצורע, כי אם בנזיר טהור או בנזיר טמא, ומגלח לסוף תשעים של טומאתו וחלוטו, ועדין אסור לשתות ביין וליטמא למתים, דאיכא למימר שמא טמא ומוחלט היה, ושתי תגלחות ראשונות עלו לו לימי ספרו דצרעת, ותגלחת שלישית עלה לו לתגלחת טומאה דנזירות. ומכאן ואילך מתחיל נזירות דטהרה, וחוזר ומונה שלשים לנזירות דטהרה, ומגלח תגלחת טהרה, דהיינו בסוף ק"כ יום. נמצא אוכל בקדשים שהביא כפרתו לאחר ששים יום ממה נפשך, שאם ודאי מצורע ומוחלט היה, הם שתי תגלחות שגילח עלו לו לימי צרעתו, ומותר להביא כפרתו ממה נפשך לאחר ששים, ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים.
<h2>דף ס.</h2>
[גמרא]. תניא בד"א בנזירות מועטת. דשלשים יום. אבל בנזירות מרובה דבת שנה. והיה טמא בספק ומוחלט בספק, ביום ראשון של נזירותו. אוכל בקדשים לאחר שתי שנים. דשמא לא היה טמא ולא היה מצורע, ואינו מגלח אלא לסוף שנה ראשונה, ובסוף שנה ראשונה יש לומר שמא טמא היה, ולא היה מצורע, ומכאן ואילך מתחיל נזירות דטהרה, ואינו מגלח עד סוף שנה שנייה, ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה, ושני תגלחיות ראשונות עלו לו לצרעתו, ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה, ומכאן ואילך מתחיל נזירות דטהרה, ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית. נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך, לפי שכבר גלח שתי תגלחיות. ותגלחת דצרעת קודמת בכל מקום. אלא שאינה דוחה תגלחת נזירות בזמן שהוא ספק, ומדחא הוא דלא דחייא, אבל מקדם קדמא דתגלחיות ראשונות עלו לו לצרעתו כדפרישנא. ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ותני עלה מגלח ארבע תגלחיות תגלחת ראשונה מביא צפרים חטאת העוף ועולת בהמה שנייה חטאת העוף ועולת בהמה שלישית חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה. תניא בד"א בנזירות מועטת (דאינו) [דהוי] משלשים לשלשים אבל בנזירות מרובה שהיא בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ותני עלה ומגלח ארבע תגלחיות. פי' בנזירות מועטת משלשים לשלשים, ובנזירות מרובה משנה לשנה. תגלחת ראשונה מביא צפרים. לספק מוחלט אחת משולחת ואחת שחוטה. וחטאת העוף לספק נזיר טמא. ועולת בהמה. לספק נזיר טהור. שנייה מביא חטאת העוף, לא משום נזיר טמא, דבנזיר טמא ליכא לספוקי בתגלחת שנייה, אלא משום ספק מוחלט, ואף [אם] הוא עשיר שדינו להביא חטאת בהמה, יכתוב לכל נכסיו לאחרים ויהיה עני, ויוכל להביא חטאת העוף כדאיתא בשילהי מסכת נדה [ע' ע"א]. ועולת בהמה. (חטאת העוף) משום דשמא לא היה מוחלט כי אם נזיר טמא. שלישית חטאת העוף ועולת בהמה. חטאת העוף דשמא היה מוחלט וטמא, ותגלחיות של מצורע אין עולין לא לתגלחת נזיר טמא ולא לטהור כדמפרש בסמוך. ועולת בהמה דשמא מוחלט הוא ולא ניטמא. רביעית מביא קרבן טהרתו. רביעית דליכא לספוקי לא במוחלט ולא בטמא, מביא קרבנות טהרה משלם.
אמרת. כמו אמר מר. תגלחת ראשונה מביא צפרים וכו' מה נפשך אי ודאי מצורע הוא ולא טמא הוא. פי' במת. צפרים חובתו וחטאת העוף ספק לקבורה אזלא ולא קרבה ועולה הויא נדבה. פי' דשמא מצורע הוא עדיין, ואינו ראוי לתגלחת טהרה דנזירות. ולגלוחי בגו (שבאה) [שבעה] לא איפשר דדילמא לאו מוחלט הוא. פי' אלא נזיר טהור. ורחמנא אמר [במדבר ו'] תער לא יעבור על ראשו עד מלאת. והא בעי אשם ר"ש היא דאמר מייתי ומתנה. פי' דאמר בפ' בתרא דנדה [ע' ע"א] אשם נמי מייתי ומתנה. הכא נמי מייתי ומתנה. פי' הכא נמי מייתי אשם מצורע ומתנה בשלמים ואע"פ שממעט זמן אכילתן. אי לאו מצורע הוא ודאי טמא הוא. פי' ואי לאו מצורע ודאי אלא טמא מת הוא. חטאת העוף חובה צפרין אבראי מתעבד ולא הוו חולין לעזרה עולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא מת הוא. אלא נזיר טהור הוא. צפרין (אמאי) [אבראי] קא מתעבדין חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו. תגלחת שנייה ושלישית צפרים לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא הויא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתני דאי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה [ואם טמא ומוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה] (ו)שאר קרבנות.
<h2>דף ס:</h2>
טמא ספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים. פי' אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים כלומר ביום ח', ולאחר לאו דוקא, שיום ראשון לנזירותו יגלח לחלוטו, וישב מחוץ לאהלו ז' ימים, וביום ז' יגלח, וביום ח' יביא קרבנותיו של מצורע, ובו ביום יהא מותר לאכול בקדשים, וימנה ל' יום, ויום ח' יעלה לו, וביום ל"א יגלח, והוי שפיר כמו שיטת הר"מ דכיון שאין עוד עליו אלא ספק נזירות, דכבר עברו ימי צרעתו אינו יכול לגלח עד ל"א, הרי [ביום] ל"ח [יגלח תגלחת שלשים. ושמא נזיר טמא הוא והימים הראשונים יפלו וצריך למנות עוד ל' וביום ל"א] יגלח תגלחת נזיר טהור, והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס"ז דהיינו ס"ח. מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר (ל"ו) [ל"ז] ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים. פי' דמאחר שאינו ודאי מוחלט לא יוכל לגלח מיד, דתגלחת הנגע אינה דוחה תגלחת הנזיר כשהיא ספק. ולסוף שבעה מגלח תגלחת ראשונה אחר שיזה שלישי ושביעי, ובשמיני יביא קרבן נזיר טמא, ואי איפשר לו לגלח תגלחת שנייה עד סוף שלשים דשמא לאו מוחלט הוא, וביום ל' יגלח, ואע"פ ששאר נזירין אין מגלחין עד ל"א, זה מגלח יום ל' כיון שיש עליו ספק מצורע. וביום ל"א יביא קרבנות מצורע ויאכל בקדשים דהיינו יום ל"ח, ושמא מוחלט הוא והיו השני תגלחיות לחלוטו. ולסוף ז' יגלח שלישית כדין נזיר טמא, ויום ל"ח יעלה לו ממנין שבעה, וביום ח' יתחיל למנות נזירות טהרה וימנה ל"א יום, וביום ל"א יגלח, והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ע"ד, דהיינו יום ע"ה. טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מ"ד יום. פי' דכיון שהוא מוחלט ודאי יום תחלת נזירותו יגלח, וביום הז' יגלח תגלחת שנייה, וביום ח' יביא קרבנותיו של מצורע, ובו ביום יהא מותר לאכול בקדשים. והאי לאחר ח' לאו דוקא, אלא יום ח' [עצמו, ובשביל שהוא טמא יספור שבעה ומאותם שבעה יעלה יום ח'] של חלוטו הרי י"ד ימים, וביום ז' יגלח וביום ח' יביא קרבנות נזיר של טומאה, ויתחיל למנות נזירות טהרה ל' יום, וביום ל"א יגלח ויביא קרבנות. והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מ"ד יום דהיינו יום מ"ה.
שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נזיר טהור ומצורע אינו מגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להם אלו זה לגדל וזה לגדל וזה להעביר וזה להעביר יפה אתם אומרים עכשו נזיר להעביר. כלומר להעביר שער מכל וכל שאינו צריך עוד לשער. ומצורע לגדל פרע. פי' תגלחת ראשונה של מצורע, לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום מצות הבאת קרבנות, והואיל והן חלוקות זו מזו, לא יפטרו זו את זו. אמרו לו ולא תעלה לו לימי חלוטו ותעלה לו לימי ספרו. פי' שגם היא להעביר כמו תגלחת נזירות טהרה. אמר להם אלו זה וזה לפני זריקת דמים וזה וזה לאחר זריקת דמים יפה אמרתם עכשו תגלחת מצורע לפני זריקת דמים. דכתיב וביום הז' יגלח ורחץ במים וטהר וביום הח' יקח שני כבשים [ויקרא י"ד]. וזו, דהיינו תגלחת נזיר. לאחר זריקת דמים. כדכתיב [במדבר ו'] וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח שער ראש [נזרו] ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. אמרו לו אף אנו אומרים לא תעלה בטהור ותעלה בטמא אמר להם אלו זה וזה לפני ביאת מים או זה וזה לאחר ביאת מים יפה אתם אומרים עכשו נזיר לאחר ביאת מים ומצורע לפני ביאת מים [פי'] אמרו לו יפה אמרת לא עולה בימי גמרו ולא עולה בימי ספרו ולא עולה בטהור ולא עולה בטמא. ולא תעלה לו לימי (צרעתו) [טהרתו] ותעלה לו לימי טומאתו. פי' לתגלחת נזיר טמא. אמר להם אלו זה וזה לפני ביאת מים זה וזה לאחר ביאת מים יפה אתם אומרים עכשו טמא לאחר ביאת מים. כדכתיב [שם] וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו ביום טהרתו משמע לאחר טהרתו והכי דריש לה בספרי. מצורע לפני ביאת מים. דכתיב [ויקרא י"ד] וביום (הח') [השביעי] יגלח את כל שערו ורחץ בשרו במים וטהר. אמרו לו יפה אמרת שלא תעלה לו לימי צרעתו ולנזירותו [תעלה] (ו)לימי צרעתו וטומאתו זה לגדל וזה לגדל זה להעביר וזה להעביר, הכי נמי קאמר להון אפי' אם נזיר טהור והוא מצורע זה לגדל וזה להעביר אם נזיר טמא והוא מצורע זה לפני ביאת מים חיים וזה (לפני) [לאחר] ביאת מים חיים. תני ר' חייא זה לפני ביאת מים. מצורע. וזה לאחר ביאת מים. תגלחת נזיר טמא. לפני זריקת דמים. תגלחת מצורע. וזה לאחר זריקת דמים. תגלחת נזיר טהור.
<h2>דף סא.</h2>
פיסקא. שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן שהיא ודאי. בעי רמי בר חמא הני ד' תגלחיות משום מצוה נינהו או משום עבורי שער טומאה. פי' שער שהיה לו בשעה שניטמא ובעבורי בנשא סגי, ואי משום מצוה צריך תער לכולם. וקא מיבעיא ליה לכל נזיר טמא, אי צריך לגלח בתער אי לא. מאי נפקא מינה לעבורי בנשא אי אמרת מצוה לגלוחי לעבורי בנשא לא אי אמרת משום עבורי שער טומאה אפי' בנשא נמי מאי. ומשום תגלחת דנזיר טמא מיבעיא ליה אם צריך תער. אבל תגלחת דנזיר טהור, ותגלחת של מצורע, פשיטא ליה דבעי תער. דהא תנן [נגעים פי"ד מ"ד] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, ואם גילחו שלא בתער לא עשו כלום, ואלו הן נזיר ומצורע ולוים. ואמרינן ת"ש ומגלח ד' תגלחות ואי ס"ד משום עבורי טומאה בשלש סגיא ליה. פי' ותגלחת רביעית לא תצטרך כלל, לא בתער ולא בנשא, שתעלה לו תגלחת מצורע לטומאה, מידי דהוה אנשא, אלא ש"מ משום מצוה היא ולכך אינה עולה. ואם תאמר היכי מצי לעבורי נשא משום תגלחת, במקום תגלחת טומאה, והא היכא דסך נשא לא הדר ביה שער כדאיתא בפ' החובל [ב"ק פ"ו ע"א], ובעי לגלוחי לנזירות טהרה. וי"ל דמיבעיא ליה אם יוכל להעביר נשא על כל ראשו, לבד שתי שערות שיניח, כדי לקיים בהם מצות העברת תער דנזיר טהור.
הגוים אין להם נזירות. פי' שאם נדרו בנזיר אין נזירות חלה עליהם, ומותרין לשתות יין וליטמא למתים, ואין מביאין קרבנות של נזיר. נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו. פי' שיכול האדון למחות על נזירותו. ואינו כופה את אשתו. פי' אלא אם כן מיפר לה. חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו. פי' דאם נתרצה אחר הפרה, לא יחול הנדר בכך, שכבר נתבטל. ואינו מיפר נדרי עבדו. פי' שאם נדר העבד והאדון מיחה בו, אם נתרצה האדון בנדר אחר שמיחה, יחול הנדר על העבד, שהרי לא נתבטל הנדר, אלא כל זמן שירצה האדון. היפר לאשתו היפר עולמית. פי' שעל ידי הפרה זו היא מותרת לעולם, ואפי' לאחר שיגרשנה, שהרי נתבטל הנדר לגמרי, ולא יוכל לחול עוד. היפר לעבדו יצא לחירות משלים את נזירותו. פי' הפר לעבדו לאו דוקא, אלא כלומר מיחה. וקאמר שאותה מחאה אינה עולמית, שאם ישחרר אותו יחול עליו הנדר וחייב להשלימו. עבר מכנגד פניו. פי' שברח העבד. ר' מאיר אומר לא ישתה יין ור' יוסי אומר ישתה. פי' שהרי עדיין לא נשתחרר.
גמרא. מה"מ. דגוים אין להם נזירות, שהרי [בשאר] נדרים דינן כישראל, כדכתיב [ויקרא כ"ב] איש איש לימד על הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' בני ישראל ולא גוים. שאם קבלו נזירות אינו כלום, ומותרים לשתות יין, ואין מקריבין קרבנות נזירות. ואמרת אליהם לרבות את העבדים. ואקשינן למה לי קרא הא אמרת כל מצוה שאשה חייבת בה. פי' הא קי"ל הכי. אמר רבה שאני הכא דאמר קרא לאסר אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו והואיל ואין נפשו קנויה לו [אימא] גבי נזיר נמי קמ"ל. ואע"ג דהאי קרא גבי נדרים כתיב, מ"מ בפ"ק דנדרים [ג' ע"א] מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר. אמרת. כמו אמר מר. בני ישראל ולא בני גוים וכל היכא דכתיב ישראל ישראל אין גוים לא והא גבי ערכין דכתיב [שם כ"ז] דבר אל בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין. לומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי. ואין הגוים מעריכין. אם אמר (גבי) [גוי] ערך ישראל (נמי) [עלי] אין ערכו ערך, אע"פ שהם נודרים נדרים ונדבות כישראל. יכול לא יהו נערכין. אם אמר ישראל ערך גוי עלי. ת"ל איש כי יפליא [לנדור] נדר בערכך, איש לרבות הגוים. פי' וא"כ הכא נמי גבי נזיר נימא דאהני מיעוט דבני ישראל לומר בני ישראל נודרין ומביאין קרבן אבל גוים אין נודרין ומביאין קרבן יכול לא (היו) [יהו] נודרין כלל ליאסר ביין וטומאה ת"ל איש. ופרקינן שאני הכא גבי נזירות דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב. הוא דחייל נזירות עליו. יצא גוי שאין לו אב. ואקשינן למאי. אין לגוי אב. אילימא לענין ירושה, שאינו יורש את אביו. והאמר ר' חייא בן אבין אמר ר' יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה שנאמר [דברים ב'] כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר אלא אימא הכי לאביו ולאמו מי שמוזהר על כיבוד אב ואם. הוא דאיתיה בנזירות וגוי לא הוזהר. ומקשינן מי כתיב כבד את אביך גבי נזירות. כלומר והאי לאביו דכתיב בנזירות לאו [ב]כיבוד אב כתיב. ומיהו לעיל לא פרכינן ומי כתיב לאביו גבי ירושה דהא פשיטא דעיקר אב לענין ירושה כתיב ובלא פירושא משמע הכי. אלא אימא הכי לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא גוי שאין לו טומאה. שאם נגע במת אינו טמא.
<h2>דף סא:</h2>
ומנא לן דלא אית ליה טומאה דאמר קרא, גבי נכנס למקדש בטומאה. ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל [במדבר י"ט] במי שיש לו קהל יצא גוי שאין לו קהל. ואקשינן ודילמא כרת הוא דלא מיחייב (ה)אבל איטמויי מיטמא. כלומר אם נגע במת ואח"כ נגע בתרומה וקדשים. ופרקינן אמר קרא [שם] והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. פי' יש לו טהרה שמקבל הזאה מאפר פרה. וגוי אין לו טהרה ליגע בקדשים, דכתיב [שם] והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה, משמע בני ישראל ולא גוים. (וכד) [והא] דאמרינן [יבמות ע"א ע"ב] ערל מקבל הזאה לערל ישראל הוא. ואקשינן ודילמא טהרה הוא דלא הויא אבל טומאה הויא ליה. ופרקינן אמר קרא [שם] איש אשר יטמא ולא יתחטא. איתקש טומאה לטהרה כל שיש לו טהרה יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה. רב אחא בר יעקב אמר שאני הכא דאמר קרא [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם. פי' גבי עבדים כתיב שאדם מנחיל עבדו לבנו כל שיש לו נחלה יש לו טומאה וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה. רב אחא בר יעקב בא לישב דרשא דלאביו מי שיש לו אב לענין ירושה המפורשת בתורה, וירושת עבדו מפורשת בקרא דוהתנחלתם, וגוי אינו מוריש עבדו לבנו שאין גוף העבד קנוי לו, כדדרשינן בפ' השולח [גיטין ל"ח ע"א] אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה את זה, והכי קאמר קרא לאביו כל שיש לו נחלה בעבדו שיוריש אותו מאביו יש לו נזירות, וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה כלומר אינו בכלל לאביו ולאמו לא יטמא. ומקשינן אי הכי אפי' עבדים נמי. כלומר ימעט אותם מנזירות מהך דרשא דכל שאין לו נחלה אין לו טומאה, שהרי עבד אינו מוריש עבד, אם נתנו לו עבד על מנת שאין לו לרבו רשות בו ומת אינו מורישו לבנו כדאמרינן ולא הם קונים זה מזה. וא"ת והא מיתרבו עבדים מאיליהם, וי"ל כיון דאיכא ריבויא דאליהם, ומיעוטא דלאביו, נימא דמהני ריבויא שאסור ביין, ומיעוט לפוטרן מקרבן. אלא אמר רבא בשלמא גבי ערכין כתב בני ישראל. ואיכא לאוקומי מיעוט לחדא מילתא [וריבויא לחדא מילתא]. (דתניא) [וכי תימא] בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן ואין הגוים נוזרין ומביאין קרבן יכול לא יהו נזירין ת"ל איש. לומר שהם נזירים ואסורין ביין כנזיר. אמרי אי משום קרבן לאו מהכא נפקא לי' אלא מהתם לעולה פרט לנזירות דברי ר' יוסי הגלילי, דגוי אינו מביא קרבן נזירות. פי' אבל הכא גבי נזירות אי איש אתא לרבויי גוים לנזירות מאי ממעט בני ישראל דמשמע ולא גוים. אי למעוטי קרבן דלא מייתי קרבן נזירות, מהתם נפקא לעולה פרט לנזירות, דבסדר אמור אל הכהנים כתיב [ויקרא כ"ב] איש איש, ומרבינן מיניה שהגוים נודרים נדרים ונדבות בישראל, לעולה פרט לנזירות. ואקשינן ואימא בני ישראל נוזרין נזירות עולם ואין הגוים נוזרין נזירות עולם יכול לא יהו נוזרין כלל ת"ל איש. ודחינן מי כתיב נזיר עולם. גבי ישראל דאתא מיעוטא למעוטי גוי מיניה. ואקשינן תו אימא בני [ישראל מדירין] (מזידין) את בניהם בנזיר ואין הגוים מדירין את בניהם בנזיר יכול לא יהו נזירין ת"ל איש. ופרקינן הא אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. ואקשינן ואימא בני ישראל מגלחין על נזירות אביהם ואין הגוים מגלחין על נזירות אביהם. כגון הפריש קרבן ומת. יכול לא יהו נזירין ת"ל איש. הא איתמר עלה אמר ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. בישראל, ואין סברא דאתא למעוטי בדבר שאינו בישראל אלא [משום] הלכה למשה מסיני.
<h2>דף סב.</h2>
ואקשינן אי הכי איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. דדרשינן מיניה לרבות הגוים שהן נערכין ולמה לי. מכדי הא איתקש ערכין לנדרים דאמר רחמנא [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא [לנדור] נדר בערכך נפשות כי יפליא בערכין למה. פי' דכי יפליא דכתב רחמנא בערכין דרשינן מינה לרבות הגוים להיות נערכין ולמה לי. מכדי איתקש נדרים לערכין, וכיון דקי"ל דגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל, ממילא אפי' שתיק מאיש לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי גוים שאינן נערכין, אלא למעוטי שאין מעריכין, דסברא הוא להשוות נדרים לערכין ממה שנוכל וא"כ כי יפליא בערכין למה לי. הא תניא גבי נדרים איש מה ת"ל איש איש לרבות את הגוים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל אלא האי כי יפליא מיבעי ליה לאתויי מופלא סמוך לאיש. ועתה צריך להגיה הבריתא, ולא נאמר יכול לא יהו נערכין ת"ל איש, דעיקר איש כי אתא למופלא סמוך לאיש הוא דאתא. הניחא למ"ד בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב) [מופלא] סמוך לאיש דאוריתא, אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן מא"ל. ופרקינן לאתויי מופלא סמוך לאיש [בעובד כוכבים. וקשה] בישראל אינו אלא מדרבנן ובגוי הוא דאוריתא. ואומר רבינו יצחק ז"ל דישראל שהוא ראוי לבא לכלל בל יחל כשיהא גדול, לא מרבינן שיהא נדרו נדר(ים) עד שיהא בכלל בל יחל. אבל גוי שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל, מרבינן ביה מופלא סמוך לאיש. הניחא למ"ד במס' ערכין [ה' ע"ב] בני ישראל נערכין ולא גוים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש, שפיר י"ל דאתא איש לומר דמופלא סמוך לאיש גוי יכול להעריך. אלא למ"ד בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת"ל איש. כי יפליא לאתויי מופלא סמוך לאיש גוי שיכול להיות נערך. הא אפי' קטן בן יומו בר ערוכי הוא כי יפליא (לומ') [למה] לי. כלומר דגבי נערך לא שייך להזכיר מופלא סמוך לאיש דאפי' קטן גמור בר ערוכי הוא. אמר רב אדא בר אהבה לאתויי גוי גדול דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפליא. פי' למעוטי גוי גדול דאע"ג (דגדולים) [דגדול ישראל] אפי' אינו יודע להפלות נדריו קיימין הכא גבי גוי לא אמר כלום. ואלא כי יפליא דכתב רחמנא גבי נזירות למה לי כיון דכתב בנדרים ילפינן נזירות מיניהו. מכדי הא איתקש נזירות (לערכין וערכין) לנדרים כי יפליא למה לי. ופרקינן לאתויי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הויין ידים רבא אמר הויין ידים הניחא לרבא אלא לאביי מא"ל. ובתוס' כתוב לאתויי ידים שאין מוכיחות כמו למעוטי דלא הויין ידים, דמקשינן ידות נזירות לנזירות, מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות עד שיפרש דבריו, וכדדרשינן פ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מאיש כי יפליא דאיתמר ידים שאין מוכיחות [וכו' אלא] ה"ג רבא אמר לא הויין ידים ואביי אמר הויין ידים לרבא ניחא. אלא כי יפליא מיבעי ליה לכדר' טרפון דתניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. פי' לעיל תנן לה בפ' ב"ש [ל"ד ע"א]. הניחא לר' טרפון אלא לרבנן מא"ל. פי' דרבנן אמרי כולן נזירים. אלא מיבעי ליה לכדתניא התר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו שנאמר כי יפליא כי יפליא. אחד בפרשת נזיר ואחד בפרשת נדרים. אחד הפלאה לאיסור. שפי' הנדר כשנדר. ואחד הפלאה להתר. שמפרשו לפני החכם כשמתירו, במקום שיש חרטה.
<h2>דף סב:</h2>
אמר מר חומר בנשים מבעבדים שכופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. פי' שאם נדר עבדו בנזיר כופהו לשתות יין ואינו כופה את אשתו. והאי אמר מר מתני' היא. ת"ר למה רבו כופהו לנזירות. כלומר שיכול למחות על נזירותו. אבל לא לערכים ולא לנדרים. כלומר שיכול הוא העבד לידור ולהעריך על כרחו של רבו שאם יש לו מעות שאין לרבו רשות בהם חייב. מ"ש גבי נזירות. דרבו יכול למחות. דאמר רחמנא [במדבר ל'] לאסר אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. ואע"ג דהאי קרא בנדרים כתב, בפ"ק דנדרים [ג' ע"א] מקשינן נזירות לנדרים. אי הכי אפי' גבי (נזיר) [נדרים] נמי. פי' יוכל לכופו מטעם זה דהא עיקר קרא בנדרים כתיב. ופרקינן הא אמר רב ששת הב"ע. בריתא דאמר דבנזירות כופהו ולא בנדרים. כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו גבי נדרים דכי מתסר בהאי [לא] אתסר בכולהו [לא מצי כפי ליה גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר בכולהו] מצי כפי ליה. פי' דסברא הוא להעמיד מיעוטא דמי שנפשו קנויה לו לנזירות דמתסר בכולהו, דאח"כ הוא מכחיש ואינו בריא לעשות מלאכה, ודין הוא שיאמר לנו (הכר) [הכתוב] שיעכב עליו מי שנפשו קנויה לו. ואקשינן וגבי נדרים מי לא עסקינן דליכא אלא האי אשכול. והוא רעב. ואי לא אכיל ליה חליש. ואפ"ה קאמר אבל לא לנדרים ואכתי מ"ש. אלא לא תימא אשכול (דספיד) [דשפיר] אלא אימא חרצן דלא (ספיד) [שפיר] ואימא הכי כגון שהיה חרצן מונח לפניו שאינו טוב לאכילה. ואקשינן לגבי חרצן נמי מי לא עסקינן דלית ליה שום מדעם למיכל אלא האי דאי לא אכיל ליה חליש ומכחש ואכתי מאי שנא נדרים מנזירות אלא אמר אביי למה רבו כופהו כלומר צריך לכופו לנזירות. כלומר שהנזירות חל עליו כדדרשינן לעיל [ס"א ע"א] ואמרת אליהם לרבות העבדים, ולכך רבו צריך לכופו לשתות יין כי היכי דלא ליכחוש, ואם אין רבו כופהו אסור ביין. ואין צריך לכופו לנדרים ולא לשבועה. שאם נדר העבד מן היין או שנשבע שלא לשתות יין אין רבו צריך לכופו, דבלא כפייה ובלא מחאת הרב אין הנדר ולא השבועה חלים בזה. מנא לן דאמר קרא [ויקרא ה'] להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים כי אין הרשות בידו.
פיסקא. עבר העבד מכנגד פניו של רבו. כלומר שברח. ר' מאיר אומר לא ישתה ביין ר' יוסי אומר ישתה. גמרא. לימא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. ה"ג ר"מ אית ליה דשמואל. פי' ר' מאיר דאמר לא ישתה ביין אית ליה דשמואל דכי ברח הוי הפקר וכמפקיר עבדו דמי ויצא לחירות הלכך לא ישתה כדתנן יצא לחירות משלים נזירותו. ור' יוסי לית ליה דשמואל. ודחינן לא דכ"ע אית להו דשמואל אלא הכא במאי קמיפלגי מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף עבדא לגביה רביה הדר וכיון דהדר אתא לגביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש חיליה ואין זה דומה למפקיר עבדו דהתם לא הדר ליה. ומאן דאמר לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא דלא לישתי חמרא כי היכי דליהדר לרביה מנפשיה.
<h2>דף סג.</h2>
מתניתין. נזיר שגילח. תגלחת טהרה. ונודע לו אח"כ שהוא טמא. שנטמא במת קודם גילוח וקודם הבאת קרבנותיו. אם טומאה ידועה היא. פי' שניטמא בקבר ידוע. סותר. כל הימים הראשונים. ואם טומאת התהום היתה אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר. פי' אם עד שלא גילח נודע לו שהוא טמא. בין כך ובין כך. כלומר בין טומאה ידועה בין טומאת התהום סותר הכל. כיצד. היא טומאת התהום שאינו סותרת. ירד לטבול. מטומאת שרץ. במערה מלאה מים. ונמצא מת צף על פני המערה. כלומר על פני המים שבמערה. והמערה אינה מקורה אלא מגולה, והוא מסופק אם נגע במת ואם לאו, ומערה היא רשות היחיד, והוא לא הכיר בה. טמא. לפי שאין זו טומאת התהום וסותר. אבל אם נמצא מת משוקע בקרקע המערה, וירד הנזיר בימי נזירותו להקר ולא לטבול (לפי) [אע"פ] שהיה טהור ולא דייק כוליה האי, ואח"כ נודע לו לאחר גילוח שניטמא באותו מת. טהור. דזו היא טומאת התהום שאינו סותר. אבל אם היה טמא טמא מת וירד לטבול כדי לטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. פי' אם היה הנזיר טמא מת, וירד לטבול בשביעי שלו במערה, כדי ליטהר מטומאת מת, ואח"כ נודע לו אפי' לאחר גילוח טמא. ואע"פ שהיא טומאת התהום סותר שרגלים לדבר. כלומר שנראין הדברים שהוא כן לפי שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור. פי' דלא נשנית טומאת התהום אלא בנזיר טהור, אבל בנזיר טמא לא הותר טומאת התהום. גמרא. מה"מ. דטומאת התהום אינו סותר. אמר ר' אלעזר דאמר קרא [במדבר ו'] וכי ימות מת עליו במחוורת עליו. פי' בברורה לו דהיינו טומאה ידועה. ר"ש בן לקיש אמר אמר קרא [שם ט'] איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה כדרך מה דרך בגלוי אף כל בגלוי. כלומר אף טומאה בגלוי, לאפוקי טומאת התהום דלא. וה"ה לנזיר דבכל מקום נזיר ועושי פסח כי הדדי נינהו. ואלא הא דתנן ואי זו היא טומאת התהום כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם [אבל מכירה אחד בסוף העולם] אין זו טומאת התהום בשלמא למ"ד כדרך מה דרך בגלוי שפיר. דהכא כיון דמכירה אחד בסוף העולם גלוי הוא, ואין זו טומאת התהום. אלא למ"ד במחוורת לו כי מכירה בסוף העולם מאי הוי. הא אינה מחוורת לו. ותו הא דתניא המוצא מת מושכב לרחבה של דרך. שאי איפשר לו לעבור אלא על הטומאה. לתרומה טמא לנזיר ועושי פסח טהור. והוא שהיתה הטומאה טמונה שלא היתה נראית. מ"ש. כלומר כיון דמקרא נפקא ליה, מ"ש לתרומה דטמא ומ"ש לנזיר דטהור. אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה. פי' דאינה מטמא, והכי גמירי לה דלנזיר ועושי פסח בלחוד אינה מטמאה, אבל לתרומה טמא. פיסקא. אם עד שלא גילח נודע לו שהיה טמא בין טומאה ידועה בין טומאת התהום סותר. גמרא. מאן תנא. פי' דנודע קודם גלוח סותר, ונודע לאחר גילוח אינו סותר. אמר [ר' יוחנן] ר' אליעזר היא דאמר תגלחת מעכבת. ולפיכך אם נודע לו קודם גילוח סותר. בעי רמי בר חמא ניטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת. קודם הבאת קרבנותיו. מהו בתר ידיעה אזלינן וידיעה לאחר מלאת היא. ואינה סותרת. או דילמא בתר טומאה אזלינן וסתר, וכי גמירי טומאת התהום דאינו סותר כגון דהוא טומאת וידיעה לאחר מלאת.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רבא ת"ש אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר היכי דמי אי דאיתידע ליה בתוך מלאת צריכא למימר אלא לאו כשנודע לו לאחר מלאת ש"מ ועדיין תיבעי לך [כולו] סותר או שבעה סותר למאן אי לרבנן פשיטא דכולן סותר דסברי רבנן כי טמא ביום ל"א סותר. אי לר' אליעזר דאמר כל אחר מלאת שבעה סותר. ותו לא והכא ידיעה אחר מלאת היתה. ה"מ כי ניטמא לאחר מלאת והאי לפני מלאת הוא דניטמא הילכך סותר הכל או דילמא שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא. כלומר ובהא נמי אמר ר' אליעזר דשבעה סותר ותו לא. ומהדרינן ומינה דהא קתני אם עד שלא גילח נודע לו בין כך ובין כך סותר ולא מפליג. פי' ומינה כלומר ממתני' שמעת הכי דמדקתני בין כך ובין כך, ולא מפליג בין ניטמא תוך מלאת לניטמא לאחר מלאת, וסותר שבעה ותו לא. ויש מפרשים דמדקתני סותר משמע סותר הכל, ואפי' לר' אליעזר דהא לא מפליג בה ר' אליעזר.
ת"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך. פי' ואין לו מקום לעבור אלא אם כן עובר עליו וכשעבר לא הכיר בו. לתרומה טמא לנזיר ולעושי פסח טהור בד"א בשאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור בד"א שמצאו שלם אבל מצאו משובר ומפורק אפי' אין לו מקום לעבור טהור חיישינן שמא בין שוקיו. גירסא אחרינא בין פרקיו. עבר, ובקבר אפי' משובר או מפורק טמא מפני שהקבר מצרפו בד"א במהלך ברגליו אבל טעון משוי או רכוב אפי' בנזיר ועושי פסח טמא לפי שהמהלך ברגליו איפשר לו שלא יגע ושלא יחול ושלא ימוט. גירסא אחרינא ושלא יאהיל ושלא יסיט, טעון או רכוב אי איפשר לו שלא יגע ושלא יחול ושלא ימוט. גירסא אחרינא ושלא יאהיל ושלא יסיט. בד"א בטומאה ידועה אבל בטומאת התהום אפי' בתרומה טהור. גירסא אחרינא בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתן טמאין. ופי' שלשתן נזיר ועושי פסח ותרומה. ואיזו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם היה מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום היה טמון בתבן או בצרורות או בעפר הרי זו טומאת התהום היה במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום. פירוש משום דאיפשר שאחר שמת שם ראוהו בני אדם בתוך המים, בעוד שחמה זורחת שם, או באור הנר שהיה אדם מוליך שם. אבל כשנמצא טמון בתבן או בעפר מוכחא מילתא דמשנפל שם חי לא היה אדם יכול לראותו. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. פי' לאפוקי הרוג דלא אי נמי למעוטי טומאת התהום דזיבה דאם ספר שבעה נקיים וטבל ביום שבעה והביא קרבנות וראה אחר טבילה אמרינן שיהא טמא למפרע וכל קרבנות שהקריב נפסלו ונטמאו למפרע אע"פ שהיה ספק בשעה שהקריבם אם יראה ואם לא יראה. ומיהו לא בא למעט טומאת ספק של שרץ, שאפי' נגע בו בודאי אין סותר, דלא אסרה תורה לנזיר מגע שרץ אלא של מת. כיצד היא טומאת התהום ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פני המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה מכוסה בעפר או בצרורות וירד להקר טהור לטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור.
<h2>דף סד.</h2>
[צפה אינה מטמאה לענין שרץ דתניא ספק] טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה ר' שמעון אומר בקרקע טהורה בכלים טמאה. מאי טעמא דתנא קמא אמר ר' יצחק בר אבדימי כתיב [ויקרא י"א] כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע ספק לא נגע טהור. פי' כתיב כל השרץ השורץ דמשמע כל מקום ששורץ טמא ואפי' צף, וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן מונח על הארץ ולא צף, הא כיצד ודאי נגע טמא אפי' צף, ספק נגע ספק לא נגע, אם מונח על הארץ טמא, ואם הוא במים, אף בכלי טהור, כיון דאינו על הארץ. ור' שמעון מאי טעמיה אמר עולא כתיב [שם] אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. דמשמע דנוגע בשרץ שבמעין ובור טהור. וכתיב בתריה והנוגע בהם יטמא. משמע אפי' בתוך המעין. הא כיצד בכלים טמא מספק בקרקע טהור. תנו רבנן כל הניטלין והנגררין ספיקן טמא מפני שהן כמונחין והנזרקין ספיקן טהור חוץ מכזית מן המת והמאהיל על פני הטומאה שהיא מלמעלה כלמטה לאתויי זב וזבה. פי' הניטלין והנגררין כגון שנטל בידו שרץ והעבירו על גבי טהרות, או גירר טומאה ממקום למקום, וספק נגע בטהרות בשעת הגרירה והנטילה טמא, לפי שהן כמונחין, כיון שהן בידי אדם ולא כטומאה צפה. אבל הנזרקין, כגון זרק שרץ או נבלה ועברה על גבי טהרות, והוא ספק אם נגע בהם דרך העברתן טהור, דטומאה צפה היא. חוץ מכזית מן המת, שאם זרק כזית מן המת, ובעודה נזרקת הוא ספק אם נגע בטהרות ספק לא נגע טמא, לפי שהאהילה הטומאה על הטהרה. וכן המאהיל על פני הטומאה כגון שזרק כזית מן המת ועבר תחתיו ואינו יודע אם האהיל הוא על הטומאה או הטומאה האהילה עליו טמא. לפי שמטמא שלא בנגיעה כגון באהל, דבטומאת האהל לא גמירי טומאה צפה. וכן זב וזבה מטמאין בלא נגיעה, כגון באבן מוסמא זב וזבה מטמאין למעלה, כלומר מה שלמעלה מהם, כגון אצבעות של זב תחת הנדבך. ומלמטה, כגון אבן מוסמא שתחתיה כלים, וזב עליה, וספק טומאה שטה דזב כגון שהוא שט במים וטהור תחתיו, או שהוא הזב למטה וטהור שט על גביו, ספק עבר עליו טמא, דלא טהרו ספק טומאה צפה, אלא בטומאת מגע בספק. בעי רמי בר חמא מת בכלי וכלי צף על פני המים. ומספקא ליה אם נגע או לא. מהו בתר כלי אזלינן. וכלי צף הוא והואי טומאה צפה וטהור, ואע"ג דטומאה צפה אינה טהורה במת, התם באהל והכא בספק מגע, וכגון דידע ודאי דלא האהיל דאי מספקא ליה אם האהיל טמא כדקתני מתני' מת צף על פני המערה טמא. או בתר מיתה אזלינן. והא מונח הוא וספיקו טמא. ואם תמצי לומר [לאו] בתר כלי אזלינן מת על גבי שרץ. פי' ושרץ צף על המים. מהו. וספק נגע במת. כיון דהאי טומאת ערב והאי טומאת שבעה כמאן דמחתא טומאה בכלי דמי וספיקו טמא. או דילמא האי טומאה סמיכאתא היא. וכיון דשרץ צף הוי כאלו המת צף וטהור. ואם תימצי לומר כמאן דמחתי בכלי דמי [וטמא] ודאי שרץ על גבי נבלה ונבלה צפה על פני המים מהו כיון דתרויהו טומאת ערב נינהו טומאה סמיכאתא היא או דילמא האי כזית והאי כעדשה. כלומר וכמונח דמי וספיקו טמא. שרץ על גבי שרץ מהו [כיון דאידי ואידי כעדשה הויא לה טומאה סמיכא. כלומר והויא טומאה צפה וספיקו טהור]. ואם תימצא לומר [וכו'] שרץ על גבי נבלה שנימוחה מהו כיון שנימוחה הויא לה משקה. והוי שרץ צף על המים וספיקו טהור. או דילמא מיא משקה והא אוכלא היא. ואם תימצי לומר הכא כיון דאוכלא הוא הויא לה האי כזית [והאי] כעדשה (שרץ על גבי שרץ מהו כיון דאידי ואידי כעדשה הויא לה טומאה סמיכא. כלומר והויא טומאה צפה וספיקו טהור) שרץ על גבי שכבת זרע מהו אם תימצי לומר כיון דאתעקרא. פירוש מאיבריו של אדם הוה ליה כאוכלא דסמיך, דלא דמי למי רגלים שהם כנוסין במקום אחד. שרץ על גבי מי חטאת ומי חטאת צפה על פני המים מהו תיקו. פירוש מי חטאת עבים הם מפני אפר הפרה שבהם.
<h2>דף סד:</h2>
אמר רב המנונא נזיר ועושי פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם טהורין. פי' כגון נזיר שנטמא במת, והוזה ושנה וטבל בשביעי, ונטמא בו ביום בטומאת התהום, ולא נודע לו עד שהביא קרבנות טהרה, והשלים נזירותו טהור. מאי טעמא דלא אלימא טומאת התהום למסתר כי האי גונא מתיב רבה [ירד] ליטהר מטומאת המת בשביעי שלו ואירע לו טומאת תהום טמא שחזקת טמא טמא. אלמא כי האי גונא לא הותרה. אמר ליה מודינא לך בנזיר דמחוסר תגלחת. פירוש דכי ניטמא בקבר התהום בשביעי שלו טמא, משום דכשניטמא אכתי מחוסר תגלחת, ולאו בחזקת טהור היה, והוי כאלו ניטמא קודם שטבל, וכי האי גונא לא הותרה. ורב המנונא מיירי דטבל וגילח, דראוי להתחיל נזירות דטהרה. ולא גרסינן מה שכתוב בספרים אמר ליה רבה אנא מודינא לך בעושי פסח דלא מיחסר ולא כלום. אמר ליה אביי והא מחוסר הערב השמש. ואין ראוי לחול עליו נזירות טהרה. אמר ליה רבה שימשא ממילא ערבא. פי' וכיון דממילא ערבא, כמאן דלא מחוסר ולא כלום הוא. ואף אביי הדר ביה. פירוש ממאי דאמר והא מחוסר הערב השמש, וסבר כרבה דאמר שמשא ממילא ערבא, ולאו מחוסר כלום הוא. דתניא ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת. פירוש דהיינו יום אחד וארבעים לזכר ויום אחד ושמונים לנקבה, תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שלאחר מלאת ת"ל ובמלאת ימי טהרה ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. פי' יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת, כגון שילדה נקבה, וחזרה והפילה נקבה אחרת, בתוך שמונים יום של ימי טהרתה, ואם חזרה והפילה השלישית בתוך שמונים של שנייה, ואחר שמונים של ראשונה. והכי פירושא יכול לא תביא על לידה ראשונה שהיא לפני מלאת, דהיינו כשהפילה בתוך שמונים ראשונים. אבל תביא על לידה של אחר מלאת לראשונה אעפ"י שהוא תוך מלאת לאחרונה. תלמוד לומר ביום מלאת, דמשמע תוך מלאת לא תביא, והא נמי תוך מלאת לשנייה הוא. ואמר רבא שאני הכא דמחסרא קרבן. פירוש מה טעם אינה מביאה קרבן על השלישית, והרי הוא אחר מלאת לראשונה, משום דלא ילדה בשעה שראויה להביא בה קרבן, שכל זמן שהיא תוך מלאת לשום לידה, אינה ראויה להביא קרבן של לידה ראשונה. ומקשינן התם נמי. כלומר המפלת ביום פ"א דיולדת היכי מתיא שתי קרבנות והא מחסרא הערב השמש. דמי לא עסקינן כגון שלא טבלה יום שמונים ללידתה, אלא איחרה לטבול עד יום שמונים ואחד, דהשתא כל אותו היום של פ"א היא טבולת יום, ואינה יכולה להביא קרבנותיה ולאכול בקדשים כל אותו יום. ואפי' הכי קים לן בכל ענין, דביום פ"א תביא. ואמאי והא מיחסרא הערב השמש, (אלא) [א"ל אביי] שמשא ממילא ערבא, ואין זה חסרון, ואפי' אם לא טבלה עדיין אינו חסרון, דבידה לטבול. וכן אם לא הביאה קרבנות ללידה ראשונה, בידה להביאם ואין חסרון כך פי' ר"י ז"ל. ויש מפרשים והלא היא צריכה לחזור ולטבול ביום פ"א, ואע"פ שכבר טבלה בסוף י"ד, דהויא סוף טומאת לידה. והיינו טעמא דחוזרת וטובלת ביום הבאת קרבן, כדי להתירה לאכול בקדשים, כדתנן במסכת חגיגה בפרק חומר בקדש [כ"א ע"א], האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש וצריכין הערב השמש. ואמר אביי היינו טעמא דמתיא קרבן אע"ג דמיחסרא הערב השמש, משום דשמשא ממילא ערבא, וכמאן דלא מיחסרא כלום דמיא. ואינו דההוא מדרבנן בעלמא הוא. ועוד דטבילה דרבנן לא בעיא הערב השמש.
מתניתין. המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו. ואחר כך מותר כהן להלך שם. שנים נוטלן ואת תפוסתן. ופי' תפוסתן דם ומיחל היוצא מן המת לאחר מיתה ונבלע שם. ובגמרא מפרש כמה שיעור תפיסה. מצא שלשה אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה כמלא המטה וקובריה הרי זה שכונת קברות. ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה מצא אחד בסוף עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר שאלו מתחלה מצאו נוטלו ואת תפוסתו. פי' שאם מתחלה מצאו קודם שמצא לשני הראשונים היה יכול ליטלו, אבל מאחר שמצא אחרים הרי זו שכונת קברות. ואגב רגלים לדבר דלעיל, נקט כל הני.
<h2>דף סה.</h2>
גמרא. אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי. פי' מצוי ידוע, לומר שאם הוא ישראל וידוע שנקבר במקום [זה] (ה)קנוי [לו מקומו] ואפי' אחד אסור לפנותו. מת פרט להרוג. דאין לו תפוסה ושכונה. מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין יריכותיו. דדילמא גוי הוא, דאין ישראל קוברין כך. תני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו לא תפוסה ולא שכונת קברות. [מצא שנים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להם תפוסה ולא שכונת קברות]. פי' דדילמא גוים נינהו. מצא שלשה אחד ידוע ושנים תחלה או אחד תחלה ושנים ידועים יש להם תפוסה ואין להם שכונת קברות. פי' ידוע, שאותו קבר לבדו היה ידוע שם. פי' ידוע, שיש זמן גדול שהוא ידוע שם. ותחלה רוצה לומר שלא היה ידוע עד עתה, אלא עכשו מצאו לפי תומו. כיון דלאו חדא פיקתא נינהו, ואין ידועין בסגנון אחד, יש לומר שלא נקברו לישאר שם, אבל כשהשלשה ידועים, או השלשה בתחלה, כיון דחדא ביקתא נינהו, מצטרפי לשכונת קברות. וקרוב הדבר להילכתא בלא טעמא. מעשה בר' ישבב שבדק ומצא שנים ידועים ואחד תחלה ובקש לעשותן שכונת קברות. פי' והיה אוסר לפנותן משום שכונת קברות, [אמר לו ר"ע כל שיגעת לריק יגעת לא אמרו שכונת קברות] אלא או לשלשה ידועין או לשלשה שמצאן תחלה. פי' דלא היו ידועין קודם לכן, דהכי גמירי דבעינן שלשה [ידועין] או תחלה.
נוטלו ואת תפוסתו. היכי דמי תפוסה אמר רב יהודה דאמר קרא ונשאתני ממצרים טול תפישתי עמי. פי' דהכי משמע ממצרים טול עמי. וכמה שעור תפוסה. ה"ג פירש ר' אל(י)עזר. ולא גרסינן בר' צדוק והוא ר' אלעזר בן פדת שהוא אמורא נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה שלש אצבעות [בירושלמי [ה"ג] מפרש שמוהל המת כשיעור ג' אצבעות] הוא נבלע בקרקע. מיתיבי וכמה שיעור תפיסה פירש ר' אלעזר בר' צדוק נוטל את הקיסמין. פי' שנשרו מן הארון שהרקיב. ואת הקססות. פי' קוזות אדמה שנדבקו מן הדם והמיחל. וזורק את הודאין ומניח את הספיקות. פי' הודאין דבר שהוא ודאי שאינו מן המת זורקו. ומה שהוא ספק אם הוא (מת) [מן] המת ואם לאו מניחו. כלומר וצריך לפנותן משום טומאה. והשאר מצטרפין לרוב ולרובע ולמלא תרוד רקב. ופי' לרוב, לרוב בניינו של מת. ולרובע עצמות ולמלא תרוד רקב, מכל מקום אין מצריך לחפור שלש אצבעות, וקשיא לר' אל(י)עזר. ופרקינן הוא דאמר כי האי תנא דתניא וכמה שיעור תפיסה פי' ר' יוחנן משום בן בתירה נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה שלש אצבעות. וק"ל דהא אמרן לעיל [נ"א ע"א] אי זהו מת שיש לו רקב כל שנקבר ערום בארון של שיש. והיכי קתני נוטל את הקיסמין, דמשמע שנקבר בארון של עץ, וקתני יש לו רקב. ויש לומר דהכא מיירי כגון שנקבר בארון של שיש, ונפחת ונפל מן המת חוץ לארון, הילכך תחת הארון יש לומר שהוא ספק אם הוא מן המת, אבל בתוך הארון אין ספק. ויש מפרשים דקיסמין וקסתות הם עצים דקים של עשבים ושל מיני בשמים שנותנין בקבר של אדם חשוב. וקסתות [י"מ לשון דבר בלוי] מלשון [יחזקאל י"ז] את פריה יקוסס ויבש.
<h2>דף סה:</h2>
פיסקא. בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. אמר רבא בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח לא האי מפני ליה גבי הנך תרי ולא הנך תרי לגבי האי חד. פי' בדק ומצא מת אחד ופנהו, [ושוב מצא מת שני ופנהו], כדתנן שנים נוטלן ואת תפוסתן, ואחר כך ב(ו)דק ומצא שלישי, דהויא שכונת קברות, לא האי שלישי מפני ליה גבי הנהו תרי קמאי, ולא הנך תרי מפני להון גבי ההוא חד, משום דמחזקי לה שכונת קברות. איכא דאמרי אמר רבא כיון שנתנה רשות ליפנות מפני להון. ואקשינה ולשוינהו שכונת קברות. ופרקינן אמר ר' שמעון בן לקיש עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל. פי' כיון שנתנה רשות לפנות, שהרי כשמצא השנים עדיין לא היה יודע שיש שם שלישי, ונמצא שפינן ברשות, וכיון דכן כי משכח להאי בתראה נמי שרי ליה לפנוייה. [פירוש אחר] ואקשינן ואמאי מפני ליה לשויינהו שכונת קברות שהרי שלשה הם. ואמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו. פי' עלילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל בקל מפני הפסד טהרות, הכא נמי כיון שניתנה רשות לפנותן לראשונים, מפנה (להון) [ליה] ומותר לכהן לילך שם דש[וב ל]א מחזקינן ליה בשכונת קברות. קתני בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק הימנו ולהלן עשרים. בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב [מנשיא] בר ירמיה אמר רב הרי זה שכונת קברות. פי' בדק ולא מצא מאי, מי אמרינן כיון דלא מצא, ודאי אינו שכונת קברות, אלא דרך עראי נקברו שם, ואע"פ שהם שלשה מותר לפנותן. או דילמא כיון דשלשה הם הויא שכונת קברות, וקנו מקומן. ואמר רב מנשיא דהואיל ושלשה הן הרי זה שכונת קברות ואסור לפנותן.
מתניתין. כל ספק נגעים בתחלה. כלומר קודם שנראה לכהן. טהור עד שלא נזקק לטומאה. כלומר שעדיין לא הוחזק בטמא, כגון אדם שהוא טהור ונולד לו נגע, ונעשה בו שער לבן בבהרת, ואין ידוע מי קדם טהור, דאוקמיה אחזקה דטהרה. ומשנזקק לטומאה ספקו טמא. פירוש מאחר שטמאו הכהן והסגירו, ובסוף הסגר ראשון לא נודע בודאי אם פשה אלא בעיניו עמד, מחזקינן ליה בטמא. וכן אם הוא ספק אם בהרת קודמת לשער לבן וטמא, או אם שער לבן קודם לבהרת וטהור, אם בתחלה הוא מטהרינן ליה, דאמרינן שער לבן קדם דחזקת טהור טהור. אבל משנזקק לטומאה, אפי' ספק מחלטינן ליה כאלו הוא ודאי. ואגב גררא דטומאת התהום דאמרינן ביה שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, אייתי האי משנה של נגעים ואותה של זב ואותה דהמכה את חברו. וא"ת כיון שהוזקק לטומאה והוא טמא מן הראשון אמאי צריך לטמאו מן השני. יש לומר נפקא מינה דכשיתרפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני. ובמס' נגעים פרק חמישי [מ"ד] איתא למתני' הכי כל ספק נגעים וכו'. גמרא. מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא [ויקרא י"ג] לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה. אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי יהא ספקו טהור. אלא כי איתמר הא דרב יהודה אמר רב אהא איתמר אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קדמה לבהרת טהור ספק [טמא] ור' יהושע אומר קהה, מאי קהה אמר רבא קיהה וטיהר ודילמא קיהה וטימא, אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב תחלה לטהרה.
מתניתין. בשבעה דרכים בודקין את הזב. פי' משום דאינו מטמא באונס דכתיב [ויקרא ט"ו] מבשרו ולא מחמת אונסו. עד שלא נזקק לזיבה. פי' כגון ראיה ראשונה ושניה. ויש מפרשים דוקא בראיה שנייה בודקין אותו, אבל ראיה ראשונה כבעל קרי הוא וטמא טומאת ערב אפי' באונס. במאכל. (א)פי' אם אכל דברים המביאים לידי טומאה כגון חגב"י [יומא י"ח ע"א]. ובמשתה ובמשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. פי' משנזקק לזיבה, שכבר ראה שתי ראיות בלא אונס אין בודקין אותו. אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר. כלומר רגלים לדבר שכל אלו מחמת זיבה הם, כיון דכבר נזקק לטומאה. המכה את חבירו ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. פי' האי שרגלים לדבר אדר' נחמיה קאי, והכי קאמר ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר, שלא מחמת הכאה ראשונה מת, שהרי הקל בנתיים ממה שהיה. גמרא. מנא הני מילי. פירוש דמשנזקק לטומאה אין בודקין אותו [אם ראה] באונס. אמר ר' נתן דאמר קרא [ויקרא ט"ו] והזב את זובו לזכר ולנקבה לראיה שלישית איתקש לנקבה. פי' הזב חדא, זובו תרי, לזכר ולנקבה0... ראיה שלישית, בראיה שלישית דהיינו משנזקק לטומאה, אקשיה רחמנא לנקבה שמטמאה אפי' באונס, אף ראיה שלישית דזב מטמא אפי' באונס ומייתי קרבן. וכי כתיב מבשרו.. ולא מחמת אונסו, ההוא עד שלא נזקק לטומאה. והתניא ר' אלעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו. פי' שאם ראה ראיה רביעית בתוך ימי ספרו [אפי' באונס] סותר את שלפניו. אלא באתים קמיפלגי ר' אלעזר דריש אתים ורבנן לא דרשי אתים. פי' ר' אליעזר דריש והזב את זובו [היינו שלישית], לזכר ולנקבה היינו רביעית, דלא אקשינה רחמנא לנקבה אלא ברביעית.
<h2>דף סו.</h2>
אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאים אמר רבא לא תימא ספיקו היינו ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת שכבת זרעו ספק מחמת ראייה כיון דנזקק לטומאה ספקו טמא. יש מפרשים כגון שבדק בעד ומצא עליו זיבה ושכבת זרע דידע בודאי שראה הזיבה, אבל אינו יודע אם ראה כל אחד בפני עצמו וסותר שבעה, או אם ראה שנים בבת אחת, ואינו סותר אלא יומו, כדאמרינן בפרק המפלת [נדה כ"ב ע"א], זיבה דפתיכה בה שכבת זרע, אינה סותרת אלא יומה. ויש מפרשים בענין אחר, ספק מחמת שכבת זרע. כלומר ספק אם שכבת זרע תחלה, ואין הזיבה שלאחריו מטמא, משום דהוי אונס, שהקרי מחליש גופו והוי כחולי. אבל משנזקק לטומאה שהוא סותר אפי' באונס, אין הקרי פוטר.
ושכבת זרעו טמאים. גמרא. למאי אילימא לנוגע מי גרע משכבת זרע דטהור. שמטמא בנוגע ואפי' עד שלא נזקק לטומאה נמי. אלא שכבת זרעו מטמא במשא. שמטמאה הטיפה במשא אדם ובגדים. מאן שמעת ליה דאמר שכבת זרעו של זב מטמא במשא אילימא האי תנא הוא דתניא ר' אליעזר אומר שכבת זרעו של זב אין מטמא במשא ור' יהושע אומר מטמא במשא לפי שאי איפשר לה בלא צחצוחי זיבה ואפי' ר' יהושע לא אמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעיניה ליכא דאמר אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה. פי' אם ראה קרי משנזקק לזיבה, ואחר כך ראה זיבה, טמא. לענין שאם ראה כבר שנים, הוי עכשו בעל שלש ראיות, דמשנזקק לזיבה כיון דמטמא באונס, גם כשראה אחר קרי טמא. ומשנזקק לטומאה היינו בשלישית לרבנן, וברביעי לר' אליעזר דמטמא באונס. סבר רב פפא למימר קמיה דרבא דאמרינן על ידי חולשא הוא דחזא. פי' רב פפא בא לפרש טעמא דשנויא דרב אדא כל [היכא] דנזקק אין תולין את הזיבה בקרי, דטעמא דקרי פוטר את הזיבה הוא משום חולשא... והוי כמו חולי דפוטר, הילכך משנזקק לטומאה דמטמא באונס אין תולין בקרי. א"ל רבא והא תנן הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו גוי שראה קרי ונתגייר מטמא מיד בזיבה. בתוך מעת לעת ואין לך חולי גדול מזה. [ואם קרי] הוי כמו חולי, אם כן מה לי ישראל מה לי גוי, אלא שמע מינה [דגזירת הכתוב הוא] (אי) כדאמר בסיפרי [כי תצא פיסקא רנ"ו] והיה לפנות ערב ירחץ במים, מלמד שהקרי פוטר הזיבה מעת לעת, ודוקא קרי דישראל דמטמא, אבל קרי דגוי דאינו מטמא, אינו פוטר. אלא תנאי היא. כלומר ליתיה לשינוייא דרב אדא, דאמר משנזקק אין תולין זיבה בקרי דודאי תולין. אלא כדאמר רבא מעיקרא, ושכבת זרעו דמטמא במשא, ודקאמרת ומאן שמעת ליה הך סברא לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע, הני תנאי היא. דתניא שכבת זרעו מטמא במשא כל מעת לעת ר' יוסי בר' יהודה אומר יומו. והא דתניא גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד. (מנא) הני מילי נתגייר כשהוא מהול, דליכא למיתלי בצער המילה. והכי תניא בתוספתא [זבים פ"ב ה"ד] בד"א כשהוא מהול, אבל מל תולין לו כל זמן שמצטער. כך פי' ר"י. והקדמונים (לא) פירשו כך. (במאי קמיפלגי דמר סבר מעת לעת ומר סבר יומו בדשמואל) אמר [ליה] רבא והא תנן במסכת זבים גוי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ותניא גוי שראה קרי מטמא בזיבה מיד בד"א בשנתגייר כשהוא מהול, והא הכא דליכא חולשא דהא לא נזקק לטומאה, דנימא על ידי חולשא חזא זוב ואפ"ה אין תולין הזוב בשכבת זרע. אמר ליה אין לך חולי גדול מזה. פי' שמקבל עליו עול מצות, והוה ליה חולשא, ומחמת אותה חולשא ראה זוב, והאי חולי דקאמר לאו דוקא, שאם היה חולה גמור לא היה מטמא בזיבה, כיון שעדיין לא נזקק לזיבה, כדתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וחד מינייהו בחולי, אלא לאו חולי ממש קאמר, אלא חולשא בעלמא קאמר, ומחמת חולשא הוא דחזי זוב ולא מחמת קרי. אלא תנאי היא. פי' הא דאמר ר' יהושע שכבת זרעו של זב אי איפשר לה בלא צחצוחי זיבה, תנאי היא, עד אימת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה, דתניא שכבת זרעו של זב מטמא במשא כל מעת לעת. פי' שאם ראה קרי אחר זיבה בתוך מעת לעת, אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה ומטמא במשא, ר' יוסי אומר יומו, אבל לאחר מכאן אע"ג דבתוך מעת לעת הוי, אינו מטמא בזיבה, דתו ליכא צחצוחי זיבה. במאי קמיפלגי [דמר סבר מעת לעת ומר סבר יומו] בדשמואל דשמואל רמי כתיב [דברים כ"ג] כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים מאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ומאן דאמר יומו דייק מקרה לילה ומאן דדייק מלפנות הא כתיב מקרה לילה [א"ל אורחא דקרי למתיא בלילה]. פי' כתיב אשר לא יהיה טהור סתמא דמשמע זוב וכתיב מקרה לילה דמשמע דאחר כך ראה קרי, אלא קמ"ל דאם ראה זוב ואחר [כך] ראה קרי0... לילה דהיינו המוטמא כלומר שמטמא אותו קרי במשא כדין הזוב [ודוקא לילה אבל] מכאן ואילך טהור אע"ג דהוי מעת לעת. ומאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב דמשמע מערב עד ערב דלפנות לחודיה עד ערב הוא כדכתיב כי פנה היום, מאי לפנות ערב, לאשמועינן הנך מעת לעת אחר זיבה אם ראה קרי מטמא במשא, משום דאי איפשר לה בלא צחצוחי זיבה.
מתניתין. נזיר היה שמואל דברי רבי נהוראי שנאמר [ש"א א'] ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמואל מורה ונאמר בשמשון מורה [שופטים י"ג] מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר ר' יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם דמתרגמינן ומרות איניש לא תהא עליה אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר [ש"א ט"ז] איך אלך ושמע שאול והרגני וכבר היה עליו מורא של בשר ודם.
<h2>דף סו:</h2>
גמרא. אמר ליה רב לחייא בריה חטוף ובריך וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך למימרא דמבריך עדיף והתניא ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך אמר ליה ר' נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירין מתגרין במלחמה וגבורין נוצחין אלא תנאי היא דאיכא מאן דאמר דמברך עדיף דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע. פי' דשניהם נוטלין שכר אלא שממהרין למברך, דקסבר מברך עדיף כרב דאמר חטוף ובריך. חלשים מתחילין להתגרות במלחמה ואחר כך באים פרשים הגבורים ומנצחים אלמא מסיים הדבר עדיף. חטוף כוס של (כמה) ברכה, וכן כל הברכות אל יקדימוך אחרים לברך, דסבר גדול המברך יותר מן העונה אמן. גדול העונה אמן. שמסיים שבת הברכה... אמן.
